אילו היה הפרלמנט הבריטי מקבל החלטה בזכות הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, הייתה התקשורת שלנו מדווחת כך:

"באווירה של התרוממות-רוח קיבל הפרלמנט הבריטי ברוב עצום (274 בעד, רק 12 נגד) החלטה פרו-ישראלית. מחצית מחברי-הפרלמנט היו נוכחים, הרבה יותר מהרגיל. אויבי ישראל הסתתרו ולא העזו להצביע נגד..."

למרבה הצער, הפרלמנט הבריטי הצביע השבוע בעד החלטה פרו-פלסטינית, והתקשורת שלנו הגיבה כמעט פה-אחד כך:

"באולם ריק למחצה...לא הייתה התלהבות...תרגיל חסר-משמעות...רק 274 הצביעו בעד ההחלטה, שאינה מחייבת...חברי-פרלמנט רבים לא הופיעו כלל..."

אך כל התקשורת דיווחה על ההחלטה באריכות. בעיתונים הופיעו מאמרים רבים על הנושא. הישג די גדול לידיעה כל-כך חסרת-חשיבות, חסרת-משמעות, חסרת-תוצאות, טריוויאלית, קטנה ועלובה.

יום לפני כן קראו 363 אזרחים ישראלים-יהודים לפרלמנט הבריטי לקבל את ההחלטה, הקוראת לממשלה הבריטית להכיר במדינת-פלסטין. בין החותמים היו חתן פרס-נובל, מספר חתנים וכלות של פרס-ישראל, שני שרים לשעבר וארבעה ח"כים לשעבר (אני ביניהם), דיפלומטים ותת-אלוף אחד.

מכונת-התעמולה הרשמית לא הופעלה. ראשי המדינה ידעו שההחלטה תתקבל במילא, ולכן ניסו להמעיט בערכה עד כמה שאפשר. את שגריר ישראל בלונדון כלל לא היה ניתן להשיג.

האם היה זה אירוע חסר-חשיבות? מבחינה נוהלית, אכן כן. מבחינה רחבה יותר, הוא היה רחוק מזה. זה אירוע מבשר רע למנהיגי המדינה.

ימים אחדים לפני כן באה ידיעה דומה משוודיה. ראש-הממשלה השמאלני, שנבחר זה עתה, הודיע שממשלתו שוקלת את ההכרה במדינת-פלסטין בעתיד הקרוב.

שוודיה, כמו בריטניה, נחשבה תמיד למדינה "פרו-ישראלית", המצביעה בנאמנות נגד החלטות "אנטי-ישראליות" באו"ם. אם מדינות מערב-אירופיות כאלה שוקלות מחדש את מדיניותן כלפינו, מה זה אומר?

מכה בלתי-צפויה אחרת באה גם מדרום. השליט המצרי, מוחמד עבד-אל-פתאח אל-סיסי, הרס את האשליה של מנהיגי ישראל האומרת שמדינות ערביות "מתונות" ימלאו את השורות המדולדלות של ידידותינו במאבק בפלסטינים. בנאום חריף הזהיר אל-סיסי את ידידו בנפש, בנימין נתניהו, שהמדינות הערביות לא תשתפנה פעולה עם ישראל אלא אחרי שזו תעשה שלום עם מדינה פלסטינית.

כך חורר חור בבלון שנתניהו מנסה לנפח בזמן האחרון: שהמדינות הערביות הפרו-אמריקאיות - כגון מצריים, סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות, כוויית וקטר - תהפוכנה לבעלות בריתנו.

באמריקה הדרומית, דעת-הקהל כבר השתנתה בבירור לרעת ישראל. התמיכה ברעיון ההכרה בפלסטין הולכת ומתרחבת. אפילו בארצות-הברית יש סימנים לכך שהתמיכה ללא-תנאי בממשלת ישראל מתחילה להתערער.

מה קורה פה, לעזאזל?

מה שקורה הוא שינוי עמוק, איטי, ביחס דעת-הקהל העולמית לישראל.

מזה שנים מופיעה ישראל בתקשורת העולמית כמדינה כובשת בשטחים לא-לה. צילומי-העיתונות מהארץ מראים אותנו כמעט תמיד כחיילים עמוסי נשק ושריון, המתעמתים עם מפגינים פלסטינים חסרי-מגן, רבים מהם ילדים. רק לתמונות מעטות מאלה יש השפעה דרמטית משל עצמן, אך אין להמעיט בהשפעתן המצטברת.

מערכת דיפלומטית אמיתית הייתה מזהירה מזמן את הממשלה. אך השרות הדיפלומטי שלנו סובל ממוראל נמוך. הוא חי בפחד מתמיד מפני השר שלו, אביגדור ליברמן, בריון פוליטי שרבים מעמיתיו בעולם רואים בו פוליטיקאי כמעט-פשיסטי. הדיפלומטים שלנו מעדיפים לסתום את הפה.

תהליך זה הגיעו לשיאו במלחמת-עזה האחרונה. היא לא הייתה שונה משתי המלחמות שקדמו לה לא מכבר, אך בגלל סיבה עלומה כלשהי הייתה לה השפעה הרבה יותר גדולה על דעת-הקהל העולמית.

במשך חודש וחצי, יום אחרי יום, הומטרו על הציבור בעולם תמונות של אזרחים הרוגים, ילדים פצועים, נשים בוכות, בתי-מגורים הרוסים, בתי-חולים ובתי-ספר פגועים, המוני פליטים אומללים. הודות לכיפת-ברזל, לא נראו בניינים ישראליים הרוסים, וגם מספר הקרבנות האזרחיים בישראל היה זעיר.

אדם הגון רגיל, אם בסטוקהולם, בסיאטל או בסינגפור, אינו יכול להיות חשוף לתמונות מזוויעות כאלה מדי יום מבלי להיות מושפע מהמראה – תחילה באופן תת-הכרתי, אחר-כך באופן הכרתי. תדמית "הישראלי" בעיני רוחו משתנה באיטיות, בצורה בלתי-מורגשת. החלוץ האמיץ מאתמול, שעמד מול פראי-האדם המקומיים, התחלף בבריון מכוער, המטיל את מוראו על אוכלוסיה חסרת-מגן.

מדוע אין הציבור הישראלי מבין זאת? מפני שאנחנו-תמיד- צודקים.

כבר נאמר: הסכנה העיקרית של תעמולה – כל תעמולה – היא שהקורבן הראשון שלה הוא התועמלן עצמו. במקום לשכנע את שומעיו, הוא משכנע את עצמו. אם אתה מעוות את העובדות וחוזר על כך מאה פעמים, אתה מתחיל בסוף להאמין בהן בעצמך.

קחו את הטענה השגורה שהיינו נאלצים להפציץ את מוסדות האו"ם ברצועת עזה מפני שחמאס השתמש בהם כדי לשגר מהם טילים ביישובינו. התותחים, המטוסים, המזל"טים והספינות שלנו נאלצו להפציץ גני-ילדים, בתי-ספר, בתי-חולים ומסגדים מפני שלא הייתה ברירה. כמעט כל הישראלים מאמינים שזה היה הכרחי. הם הזדעזעו כאשר מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, שביקר השבוע בעזה, טען שזה היה אסור בהחלט.

האם המזכ"ל אינו יודע שצה"ל הוא הצבא-המוסרי- ביותר-בעולם?

טענה אחרת הייתה שחמאס ניצל את הבניינים האלה כדי להסתיר בהם נשק. אך הנה בא איש והזכיר לנו השבוע ב"הארץ" שאנחנו עשינו בשעתו את אותו הדבר בדיוק. כאשר לחמנו בשלטונות המנדט הבריטי ובתוקפים ערביים, החבאנו את הנשק שלנו בגני-ילדים, בבתי-ספר, בבתי-חולים ובבתי-כנסת. פה ושם מוצבים כעת לוחות-זיכרון המפארים עובדה זו.

בעיני הישראלי המצוי, ההרג וההרס במהלך המערכה האחרונה היו מוצדקים לגמרי. האזרח ממש לא מסוגל להבין את הזעזוע העולמי. בהעדר סיבה אחרת, הוא מייחס אותה לאנטישמיות.

אחרי אחת ממלחמות לבנון (שכחתי איזו) קיבלתי הודעה מפתיעה ממפקד אחת האוגדות. הוא הזמין אותי לתת הרצאה בכנס קציניו על יחס התקשורת העולמית למלחמה. (יתכן שהזמין אותי כדי להרשים את הקצינים בגישתו הנאורה.)

אמרתי לקצינים ששדה-הקרב המודרני השתנה, שהמלחמה מתנהלת עכשיו לאור הזרקורים של התקשורת העולמית, שהחיילים בימינו צריכים לקחת בחשבון את העובדה הזאת כאשר הם מתכננים ולוחמים. הקצינים הקשיבו בנימוס ושאלו שאלות מתאימות, אך תמהתי אם הם היו באמת מוכנים לקלוט את הלקח ולהסיק מסקנות.

הצבא הוא מקצוע ככל מקצוע אחר. כל אדם מקצועי, יהיה עורך-דין או מנקה-רחובות, מאמץ לעצמו שורה של תפיסות המתאימות למלאכתו.

גנרל חושב במושגים מוחשיים: כמה חיילים דרושים לביצוע המשימה, כמה תותחים? איך למזער את מספר הקרבנות שלו? מה דרוש כדי לשבור את התנגדות האויב?

הוא לא חושב על הצילומים ב"ניו יורק טיימס".

במלחמת-עזה לא נהרגו ילדים ולא נהרסו בניינים באופן שרירותי. לכל דבר הייתה סיבה צבאית. צריך היה להרוג בני-אדם כדי להקטין את הסכנה לחיי חיילינו. (עדיפים מאה פלסטינים הרוגים על חייל ישראלי הרוג אחד.) צריך היה להטיל אימה על האוכלוסייה כדי שתפנה נגד חמאס. צריך היה להרוס שכונות כדי לאפשר לכוחותינו להתקדם, וגם כדי ללמד את האוכלוסייה לקח שהיא לא תשכח בשנים הבאות, כדי לדחות את המלחמה הבאה.

כל זה נראה הגיוני לגמרי בעיני האלוף. הוא מנהל מלחמה, לכל הרוחות, ואסור להטריד אותו בשיקולים לא-צבאיים, כגון ההשפעה על דעת-הקהל העולמית. ובכלל, אחרי השואה...

המחשבות של האלוף הן המחשבות של ישראל.

ישראל אינה דיקטטורה צבאית. הגנרל אל-סיסי יכול להיות ידידו של נתניהו, אבל נתניהו אינו גנרל. ממשלת ישראל אוהבת לעשות עסקים עם רודנים צבאיים ברחבי העולם, ביחיד בענייני נשק, אך בישראל עצמה הצבא מציית לממשלה האזרחית הנבחרת.

ככה זה. אבל...

אבל מדינת ישראל נולדה באמצע מלחמה קשה, שתוצאותיה בהחלט לא היו בטוחות באותה עת. הצבא היה, ומהווה גם כעת, מרכז החיים הלאומיים. ניתן לומר שהצבא הוא הגורם המאחד היחיד במדינה. שם נפגשים גברים ונשים, אשכנזים ומזרחיים, חילונים ודתיים (מלבד החרדים), אמידים ועניים, ותיקים ועולים חדשים. כולם עוברים את אותו כור היתוך.

רוב הישראלים הם חיילים לשעבר. רוב הקצינים, הפורשים מהצבא באמצע שנות ה-40 לחייהם, מאיישים את העילית הממשלתית, הכלכלית, הפוליטית והאקדמית. התוצאה היא שהשקפת-העולם הצבאית היא השולטת בישראל.

מאחר שזה כך, הישראלים אינה מסוגלים להבין את התפנית בדעת-הקהל העולמית. מה הם רוצים מאיתנו, השוודים והבריטים והיפאנים? האם הם חושבים שאנחנו נהנים מלהרוג ילדים, להרוס בתים? (כפי שאמרה גולדה מאיר: "אנחהו יכולים לסלוח לערבים על שהם הורגים את הילדים שלנו, אבל לעולם לא נסלח להם על זה שהם מכריחים אותנו להרוג את הילדים שלהם!")

מקימי המדינה היו דווקא מודעים מאוד לדעת-הקהל העולמית. אמנם, דויד בן-גוריון אמר שלא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים היהודים. אך במציאות היה בן-גוריון מודע מאוד לצורך לרכוש את דעת-הקהל העולמית. כך גם יריבו הגדול, זאב ז'בוטינסקי, שאמר פעם למנחם בגין שאם הוא התייאש ממצפון העולם, מוטב ש"יקפוץ לנהר הוויסטולה!"

דעת-הקהל העולמית חשובה. יתור מזה, היא חיונית. החלטת הפרלמנט הבריטי אינה מחייבת, אבל היא מביעה את דעת-הקהל, שתשפיע במוקדם או במאוחר על החלטות הממשלה הבריטית בעניינים כגון מכירת נשק, ההצבעות במועצת-הבטחון של האו"ם ומעשי האיחוד האירופי. כמו שאמר תומאס ג'פרסון, מאבות האומה האמריקאית: "כאשר העם מוביל, המנהיגים ילכו בעקבותיו."

אותו ג'פרסון גם דרש להתייחס "בכבוד הראוי לדעת האנושות".