אני עומד על סיפון ה"טיטאניק". באופק אני רואה נקודה לבנה זעירה, וקול פנימי אומר לי שזהו קצה של קרחון. אני עולה לגשר הפיקוד כדי להזהיר את רב־החובל, אבל האיש שיכור. אני פונה אל ההגאי, אבל הוא צוחק ממני. קרחון? איזה קרחון? שטויות! האונייה ממשיכה בנתיב שלה, היישר לעבר הנקודה הלבנה, ההולכת וגדלה. מה אני עושה? האם אני מוריד סירת הצלה וחותר אל החוף הקרוב ביותר? האם אני מזעיק את הנוסעים וקורא להם להדיח את רב־החובל?

קראתי את מאמרו של רוגל אלפר "שיעור מולדת" ("הארץ", 31.8), והבנתי ללבו. הוא מיואש. הוא רואה את המצב המחריף והולך, את העתיד השחור. הוא לא מאמין שיש בידנו למנוע את האסון המתקרב. הוא חש זר במדינה. יש לו אנגלית רהוטה. יש לו דרכון זר. הוא החליט להגר. אני רוצה להגיד לו: אנא, שקול את ההחלטה שנית! אני מבין אותך. אינני בא להטיף לך מוסר (וכי מי אני שאטיף מוסר למישהו?). ובכל זאת אני רוצה להפציר בך: שקול שוב.

יש בינינו הבדל ניכר של גיל. זה מתבטא גם ביחס למדינה. אני שייך לדור שהקים אותה. אני חש בעלות עליה. אני חש אחריות לה. אני זוכר את הרגע שבו שמעתי בשידור חי את נאום הכרזת המדינה של דוד בן־גוריון, ואני זוכר את מה שחשבתי באותו רגע: המדינה לא קמה שם, אצלכם בשדרות רוטשילד, אלא אצלנו, המתכוננים ברגע זה לקרב הבא. מאחר שהייתי בין מקימי המדינה, וגם תרמתי לה כמה טיפות של דם, אינני מתכוון לוותר עליה בקלות. אני מתכוון להיאבק עליה, על אופיה, על עתידה, כל עוד אני יכול. הקמנו חברה חדשה, יצרנו שפה חדשה, בראנו תרבות חדשה, כלכלה חדשה, יש מאין הקמנו אותן. נכון, תוך כדי כך גרמנו עוול נורא לעם הפלסטיני. את העוול צריך לתקן, עד כמה שאפשר. אפשר לעשות שלום, להתפייס, לחיות אלה בצד אלה, בשתי מדינות־אחיות.

אשתי המנוחה, רחל, שאלה אותי פעם — גם לה היה רגע של ייאוש — אם אי־פעם אשקול ירידה מהארץ. אמרתי לה: רק ברגע שתקום פה דיקטטורה פשיסטית, וכל התנגדות תהיה בלתי אפשרית. רק אז. עדיין אנחנו רחוקים מאוד מהרגע הזה. יש בכוחנו להיאבק, להפגין, להתארגן, להקים ולאחד כוחות, להילחם על השלטון. בקיצור: ההיפך מבריחה.

אתה, רוגל, שייך לדור אחר. אני רואה ב"גוגל" שנולדת ביום החמישי של מלחמת ששת הימים, בדיוק ביום שבו פירסמתי קריאה פומבית לראש הממשלה, לוי אשכול, להציע מיד לעם הפלסטיני להקים את מדינתו לצד מדינת ישראל ולעשות שלום אתה. סירובו לעשות זאת (את נימוקיו הסביר לי בשיחה פרטית) הפכה את הניצחון המזהיר קללה לדורות. כן, אני רואה כמוך שאם תמשיך ספינתנו לשוט בנתיב הנוכחי, הקרחון ירסק אותה. המדינה תהיה בהכרח מדינת אפרטהייד, מאוסה ומכוערת, מצורעת בין המדינות, לא דמוקרטית, לא חילונית, לא ליברלית. טובי בניה ובנותיה ינטשו אותה, כפי שאתה מתכוון לעשות כבר עכשיו.

כאשר למדתי את תולדות הצלבנים התרשמתי מדברי ההיסטוריון סטיבן רנסימן, שטען כי ממלכתם לא נפלה בקרב. גם אחרי שהובסה — אחרי מאה שנות קיום — בשדה הקרב, בקרני חיטין שליד טבריה, היא המשיכה להתקיים עוד מאה שנה בחלק מהארץ. מכת ההגירה היא שהכריעה אותה. עולים חדשים לא באו, מפני שהמדינה איבדה את קסמה, ובני הארץ מאסו במלחמת הנצח וחזרו לארצות אבותיהם. דבריך הזכירו לי את הלקח הזה. הסכנה היחידה המרחפת על המדינה שלנו היא, לדעתי, סכנת האובדן של מיטב בניה. לא יכריעו אותנו בקרב. גם אם דאע"ש ודומיה ישאפו לחזור על מעשי צלאח א־דין, המצביא המוסלמי שניצח את הצלבנים, נעמוד בזה. אבל לא נעמוד באובדן מיטב האזרחים והאזרחיות, שלא ירצו לחיות ולגדל את ילדיהם במדינה חשוכה, גזענית, משיחית, מואסת בשלום, שונאת מיעוטים — בקיצור, תחת משטר שאת סממניו ראינו ב"צוק איתן".

אנחנו צריכים אותך, רוגל. איננו יכולים לוותר על איש ועל אשה. המלחמה שלנו על מדינת ישראל עוד לא נגמרה. היא אפילו לא התחילה. בעשרות השנים האחרונות ויתרנו על כל עמדותינו, עמדה אחרי עמדה, עד שנותרנו מחנה שפוף, אדיש, חסר מעש וחסר אונים. מי יקים את המחנה הזה, מי יעניק לו את הרוח ואת הכוח, אם לא אנשים כמוך, שאיכפת להם?

זוהי המלחמה על הבית. באמת אין לנו בית אחר. בכל מקום אחר תהיה זר, תלוש, בלתי מעורב, חסר שורשים. אחד מידידי, שחי בחו"ל, אמר לי פעם: "מולדת זה המקום שבו אתה מתרגז!" אם הזעם בוער בעצמותיך, סימן שכאן מולדתך.

ולכל אלה שקראו את דבריך והזדעזעו: זוהי קריאת הקרב. זהו צו 8 במאבק על הבית, על חיינו, על עתידנו.

הארץ, 04.09.2014 http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2424776