אחרי 50 ימים הסתיימה המלחמה. הללויה!

בצד הישראלי: 71 הרוגים, ביניהם 64 חיילים, ילד אחד.

בצד הפלסטיני: 2,143 הרוגים, מהם 577 ילדים, 263 נשים, 102 זקנים. 11,230 פצועים. 10,800 מבנים הרוסים, ועוד 8,000 שנהרסו חלקית. 277 בתי-ספר, 10 בתי-חולים, 70 מסגדים ושתי כנסיות נפגעו. כן נהרגו 12 מפגינים בגדה המערבית, רובם ילדים.

בשביל מה?

התשובה הכנה היא: בשביל לא כלום.

אף אחד משני הצדדים לא רצה במלחמה הזאת. אף אחד משני הצדדים לא התחיל בה. זה פשוט קרה.

הבה נשחזר את רצף האירועים, לפני שנשכח אותם.

שני צעירים ערביים חטפו שלושה בחורי-ישיבה סמוך לחברון בגדה המערבית. החוטפים שייכים לתנועה החמאס, אך פעלו על דעת עצמם. מטרתם הייתה להחליף את החטופים באסירים פלסטינים. שיחרור אסירים נמצא עכשיו בראש סולם השאיפות של כל פעיל פלסטיני.

החוטפים היו חובבים, ותוכניתם כשלה מהרגע הראשון. הם נתקפו פחד כאשר אחד מבחורי-הישיבה השתמש בטלפון הנייד שלו. החוטפים ירו בבני-הערובה. כל מדינת ישראל התקוממה. החוטפים, אגב, לא נמצאו עד היום.

כוחות-הביטחון שלנו הפעילו תכנית מוכנה מראש. כל פעילי החמאס הידועים בגדה המערבית נאסרו, ויחד איתם נאסרו מחדש כל האסירים-לשעבר ששוחררו במסגרת עסקת שליט. חמאס ראה בזה הפרה של הסכם.

הנהגת חמאס ברצועה-עזה לא יכלה לשבת בשקט כאשר נאסרים חבריה בגדה המערבית. היא הגיבה בשיגור רקטות לערי ישראל ולכפריה.

ממשלת ישראל לא יכלה לשבת בשקט כאשר הופצצו עריה וכפריה. היא הגיבה בהפצצה כבדה של רצועת-עזה מהאוויר.

משם זה נמשך באורגיה של הרג והרס. המלחמה-ללא-מטרה זעקה למטרה.

בנקודה זו עשה חמאס מעשה שהיה, לדעתי, שגיאה חמורה מצידו. הוא השתמש במנהרות שבנה מתחת לגדר ותקף מטרות ישראליות. לפתע התעוררו הישראלים לסכנה זו, שצה"ל התייחס אליה עד אז בביטול. למלחמה-ללא-מטרה הוגדרה מטרה: "מלחמת המנהרות". חטיבות הרגלים נשלחו לתוך הרצועה כדי לחפש ולהרוס אותן.

כ-80 אלף חיילים נכנסו לרצועה. אחרי שהרסו את כל המנהרות הידועות, לא היה להם מה לעשות שם חוץ מאשר לשמש כמטרה לירי החמאס.

הצעד ההגיוני הבא היה כיבוש הרצועה כולה - שטח שאורכו כ-46 ק"מ ורוחבו הממוצע כ-6 ק"מ, ובו אוכלוסייה של כ-1.8 מיליון נפש. שטח זה גדול רק פי ארבע משטח האי מנהטן, שיש לו אוכלוסייתו דומה.

אך צה"ל ממש שונא את הרעיון לכבוש את הרצועה בפעם השלישית (אחרי 1956 ו-1967). כאשר יצאו החיילים משם בפעם האחרונה הם שרו בחדווה: "שלום ולא להתראות". התכנון צפה לאבידות רבות מאוד, הרבה יותר מכפי שהחברה הישראלית מוכנה לסבול, חרף כל ההתלהמות הלאומנית.

המלחמה הידרדרה לחגיגה של הרג והרס, כשכל צד "רוקד על הדם", מברך כל פצצה וטיל, אדיש לגמרי לסבל הנגרם לבני-אדם בצד השני. ועדיין בלי כל מטרה בת-השגה.

אם צדק קרל פון-קלאוזביץ בקביעתו שהמלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים, כי אז לכל מלחמה צריכה להיות מטרה פוליטית ברורה.

המטרה של חמאס אכן הייתה ברורה ופשוטה: להסיר את המצור על הרצועה.

המטרה של ישראל לא הייתה ברורה, ולמעשה לא-קיימת. בנימין נתניהו הגדיר את מטרתו כ"שקט תמורת שקט". אבל הרי היה לנו שקט לפני שזה התחיל.

אחדים מחברי הקבינט דרשו "ללכת עד הסוף" ולכבוש את כל הרצועה. פיקוד הצבא התנגד, ואי-אפשר לערוך מערכה צבאית נגד רצון הפיקוד הצבאי. על כן כולם עמדו וחיכו לגודו.

מה הביא בסוף את הסכם שביתת-הנשק?

שני הצדדים היו מותשים. בצד הישראלי, הקש ששבר את גב הגמל היה מצוקת תושבי "עוטף עזה". תחת המטחים הבלתי-פוסקים של הטילים – וגרוע יותר: הפצמ"רים, שמחירם זעום - התחילו התושבים, רובם חברי-קיבוצים, להסתלק מבתיהם בשקט.

זה היה כמעוט חילול השם. אחד המיתוסים המייסדים של המדינה הוא שבמלחמת תש"ח ברחו הערבים כאשר ירו בהם, ואילו חברי היישובים העבריים לא זזו ממקומם גם כאשר הפך לגיהינום, כמו נגבה.

זה לא היה לגמרי כך. כמה יישובים פונו בפקודת הצבא כאשר אי-אפשר היה להגן עליהם, ובכמה וכמה יישובים פונו הנשים והילדים, בעוד שהגברים הצטוו להישאר ולהילחם. אבל בסך-הכול עמדו היישובים ולחמו.

אך מלחמת תש"ח הייתה מלחמה אתנית על האדמה. אדמה שפונתה אבדה לנצח (או לפחות עד למלחמה הבאה). ואילו הפעם כל היגיון המלחמה היה שונה.

החיים ב"עוטף" הפכו לבלתי-אפשריים. האזעקות נשמעו פעמים אחדות בשעה, וכל אדם היה צריך למצוא מחסה תוך 15 שניות. הדרישה לפינוי נשמעה ברמה. מאות משפחות נטשו. המיתוס נעלם והממשלה נאלצה לארגן בריחת המונים. זה ממש לא נראה כניצחון.

הצד הפלסטיני עמד במבחן נורא. כמעט רבע מכל האוכלוסייה של הרצועה, 400,000 בני-אדם, נאלצו לנטוש את בתיהם. משפחות שלמות מצאו מחסה במבני האו"ם. בחדר קטן אחד מצאו מקלט משפחות אחדות, בלי חשמל, כמעט בלי מים, אמהות עם 6, 7 או 8 ילדים.

(צריך לדמיין מה פירוש הדבר: משפחה עשירה או ענייה נאלצת לנטוש את ביתה תוך דקות, בלי יכולת לקחת דבר, לא בגדים, לא כסף, לא אלבום המשפחה, רק לאסוף את הילדים ולרוץ, בעוד שמאחוריהם קורס הבית. פרי העמל והזיכרונות של חיים שלמים נעלמים תוך רגע. הצעירים התגייסו מזמן וחיו במנהרות תת-קרקעות סודיות, כשהם מתכוננים לקרב הגורלי.)

פלא הוא שבתנאים כאלה הוסיפו ההנהגות והמפקדות של חמאס לתפקד. הפקודות עברו ממפקדים חבויים ליחידות חבויות, המגעים בין ההנהגה בעזה ובחו"ל פעלו, וכך פעל גם הקשר בין הארגונים השונים, בעוד המל"טים חגו בשמיים והרגו כל מנהיג או מפקד שהראה את פניו. אחרי הניסיון להרוג את הרמטכ"ל של חמאס, מוחמד דיף (ניסיון שהצליח או לא – איננו יודעים) התחיל חמאס לירות במודיעים שבלעדיהם לא היו החיסולים אפשריים. (כשהייתי טרוריסט צוער, עשינו את אותו הדבר.)

אבל חרף כל כישוריהם, אנשי החמאס לא יכלו להמשיך לנצח. סביר להניח שמחסני הטילים והפצ"מרים מידלדלים. גם החמאס היה זקוק לסיום.

התוצאה? תיקו ברור. כך קבע גם רוב הציבור הישראלי בסקרים. וכפי שכבר אמרתי בעבר: כאשר ארגון מחתרתי קטן משיג תיקו מול אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם, יש לו סיבה לחגוג – כפי שאכן עשה ביום ב', היום ה-50 של מלחמת סתם.

מה איבדו שני הצדדים?

לפלסטינים נגרמו נזקים חומריים עצומים. אלפי בתים נהרסו כדי לשבור את רוחם. לפעמים היו להריסה תירוצים קלושים, לפעמים גם זה לא. בימים האחרונים גרמו מטוסי חיל-האוויר גם לבניינים רבי-קומות בלב עזה לקרוס.

גם האבידות האנושיות של הפלסטינים הן עצומות. הישראלים לא הזילו דמעה.

בצד הישראלי, האבידות האנושיות והחומרות היו קלות יחסית. ההפסדים הכלכליים היו אמנם כבדים, אך ניתנים לסבול. מה שקובע הוא דווקא הנזק הבלתי-נראה.

הדה-לגיטימציה של ישראל ברחבי העולם גוברת והולכת. מיליוני בני-אדם ראו מדי יום ביומו את התמונות היוצאות מעזה, והתדמית של ישראל השתנתה בעיניהם, במודע או שלא במודע. בעיני רבים, המדינה הקטנה והאמיצה הפכה למפלצת חסרת-רחמים.

אומרים לנו שהאנטישמיות עלתה בצורה מסוכנת. ישראל טוענת שהיא "מדינת-הלאום של העם היהודי", ורוב היהודים בעולם מגינים על ישראל ומזדהים איתה. לכן, כאשר גואה הזעם על ישראל הוא מופנה גם אל היהודים המקומיים. לפעמים זה דומה לאנטישמית מימים עברו, ולפעמים זה גם נכון.

איננו יודעים כמה יהודים יברחו מהאנטישמיות הזאת לארץ. גם איננו יודעים כמה ישראלים יברחו מהמלחמה הנצחית בארץ לגרמניה, לארצות-הברית ולקנדה.

יש למלחמה היבט מסוכן עוד יותר, שאנחנו נוטים להתעלם ממנו. בעזה הצטברה כמות אדירה של שנאה. הילדים שראינו אותם רצים ובורחים מבתיהם אחרי אמהותיהם – כמה מהם יהפכו ל"מחבלים" של מחר?

מיליוני ילדים ברחבי העולם הערבי ראו את התמונות שהוקרנו מדי יום על-ידי אל-ג'זירה לבתיהם, והפכו לשונאים לוהטים של ישראל. אל-ג'זירה היא מעצמה עולמית. התחנה שלה המשדרת בשפה האנגלית ניסתה להיות מתונה, אך התחנה המשדרת בערבית לא ידעה מעצור – היא הביאה שעה אחרי שעה את המראות שוברי-הלב מעזה, את הילדים המרוסקים, את הבתים החרבים.

מצד שני נשברה האיבה רבת-השנים של המשטרים הערביים לישראל. מצריים, סעודיה ורוב ממלכות המפרץ (חוץ מקטר) משתפות עכשיו בגלוי פעולה עם ישראל. האם זה יכול לשאת פרי בעתיד? אילו הייתה ממשלתנו מעוניינת באמת בשלום, זה היה אפשרי בהחלט.

בישראל עצמה, הפשיזם הגלוי והשפל הרים את ראשו המכוער. "מוות לערבים!" ו"מוות לשמאלנים!" הפכו לקריאות-קרב לגיטימיות. חלק מהגל העכור הזה בוודאי ייסוג בימים הבאים, אך משהו יישאר ויעכיר את האווירה לתמיד.

גורלו האישי של נתניהו לוט בערפל. במהלך המלחמה זינקה הפופולאריות שלו לגבהים, אך עכשיו היא צונחת באופן חופשי. לא די לנאום על ניצחון. את הניצחון צריך לראות. ואם אפשר, בלי מיקרוסקופ.

מלחמה היא עניין של כוח. המציאות שנוצרה בשדה-הקרב היא המשתקפת, בדרך כלל, בתוצאות המדיניות. אם הקרב הסתיים בתיקו, גם התוצאות תהיינה בחזקת תיקו.

ועל תמונת הניצחון כבר אמר פירוס מלך אפירוס: "עוד ניצחון כזה ואבדנו!"