מה קרה? ובכן, החמאס הפר את הפסקת-האש ושיגר שלוש רקטות לעבר באר-שבע.

למה? אין למה. ככה זה אצל המחבלים. הם צמאים לדם. אין להם שליטה על זה. כמו הערפדים.

אבל אולי זה לא היה כל-כך פשוט.

היה נדמה ששיחות קהיר התקרבו להצלחה. אבל בנימין נתניהו היה בצרות. את טיוטת-ההסכם המצרית להפסקת-אש ממושכת הוא הסתיר מעיני חבריו בקבינט. נודע להם על קיום הטיוטה רק מפי התקשורת, שקיבלה אותה ממקורות פלסטיניים.

הסתבר שהטיוטה קבעה שישראל תקל מאוד על המצור, אם כי המצור לא יבוטל רשמית. תוך חודש אמורות להתחיל השיחות על בניית נמל ימי וגם נמל-תעופה ברצועה.

מה? מה יוצא לישראל מכל זה? אחרי כל ההרג וההרס, אחרי מותם של 64 חיילים, אחרי כל הנאומים הרמים על הניצחון הגדול שלנו, זה כול ההישג? לא פלא שנתניהו ניסה להסתיר את המסמך.

המשלחת הישראלית נקראה הביתה מבלי לחתום. המתווכים המצריים המתוסכלים השיגו עוד הפסקת-אש של 24 שעות, שהייתה אמורה להסתיים ביום ג' בחצות. בשני הצדדים האמינו שהיא תוארך שוב ושוב.

ואז זה קרה.

בשעה 4 אחרי-הצהריים שוגרו שלוש רקטות לעבר באר-שבע ונפלו בשטחים פתוחים. לא נשמעה צפירה אזעקה. בצורה מוזרה הכחיש חמאס שהוא שיגר אותן, וגם שום ארגון פלסטיני אחר לא קיבל על עצמו את האחריות לירי. זה היה די משונה. אחרי כל השיגורים הקודמים הכריז אחד הארגונים הפלסטיניים, בגאווה ובפה מלא, שהוא אחראי.

כרגיל, הוזנקו המטוסים מייד והפציצו את רצועה עזה. כרגיל, מטר של רקטות ירד על ישראל. (שמעתי את קולות היירוט בתל-אביב.)

עסקים כרגיל? לא לגמרי.

תחילה נודע שכשעה לפני שיגור הרקטות לבאר-שבע הוזהרה האוכלוסייה ב"עוטף עזה" להכין את המקלטים וה"מרחבים המוגנים".

נמסר שהבניין שנהרס על-ידי פצצה אדירה היה שייך לאחד ממפקדי חמאס. שלושה אנשים נהרגו, ביניהם אישה, ילדה ותינוק.

ואז נפוצה השמועה: היו אלה אשתו, בתו ובנו של מוחמד דף, מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס. (קסאם המקורי היה גיבור פלסטיני, המורד הראשון בשלטון הבריטי בארץ בשנות ה-30. הבריטים צדו והרגו אותו ב-1935.) בין ההרוגים ביום ג' היו אשתו של דף, בתו ובנו התינוק. אך נראה שדף עצמו לא היה במקום.

אם זה היה כך, לא היה זה פלא. דף כבר שרד ארבעה ניסיונות-התנקשות לפחות. הוא איבד עין וכמה גפיים, אך תמיד שרד.

כל האנשים שסביבו – מפקדיו, עמיתיו ופקודיו, עשרות מנהיגים פוליטיים וצבאיים – נהרגו ב"חיסולים ממוקדים". היה נדמה שכוח עליון מגן על חייו הקסומים של דף.

עכשיו הוא עומד בראש רשימת המבוקשים, הפעיל הפלסטיני המבוקש ביותר. הוא "בן מוות", מונח שב"כי בעל צליל תנ"כי.

כרוב תושבי רצועת-עזה, דף הוא צאצא של משפחת פליטים מישראל. משפחתו חיה בעבר בכפר כוכבה ליד אשקלון, לא הרחק מעזה. במלחמת תש"ח עברתי לא פעם בכפר זה, לפני שנמחק מעל פני האדמה.

בעיני השב"כ דף היא אובייקט שכדאי למענו להפר שביתת-נשק ולפתוח במלחמה מחדש.

בעיני שרותי-ביטחון רבים בעולם, וביניהם גם האמריקאים והרוסים, ה"חיסול הממוקד" הוא ספורט, הגובל באמנות.

לישראל מגיעה מדליית הזהב.

"חיסול ממוקד" הוא מבצע מורכב. הוא מצריך הרבה זמן, מומחיות, סבלנות ומזל. בעלי-המקצוע צריכים לגייס מודיעים בקרבת הקורבן המיועד, להפעיל מכשירים אלקטרוניים, להשיג מידע מדויק על כל תנועותיו ולבצע את תוכניתם תוך דקות כאשר מתגלה הזדמנות.

משום-כך אין זמן לאישורים מלמעלה. יתכן שהשב"כ קיבל רשות מנתניהו, הבוס היחיד שלו, ואולי לא.

נראה שהשב"כ השיג מידע על כך שדף עומד להיפגש עם משפחתו. זאת הייתה הזדמנות פז. האיש חי מתחת לפני האדמה מזה חודשים, אולי מזה שנים, במבוך המנהרות שאנשיו חפרו מתחת לרצועה. מעולם לא נצפה.

מאז תחילת המלחמה, גם שאר המנהיגים הבולטים של חמאס חיים מתחת לאדמה. החל באיסמאעיל הנייה וכלה באחרון המנהיגים, איש מהם לא נראה. השליטה המוחלטת של צה"ל באוויר, באמצעות מטוסים, מסוקים ומל"טים, הופכת כל תנועה לבלתי-אפשרית. לחמאס אין (לפי שעה) נשק נגד מטוסים.

לי לא נראה שאיש כמו דף היה מסכן את חייו כדי להיפגש עם משפחתו. ברור שהשב"כ קיבל מידע כזה והאמין לו. שלוש הרקטות המוזרות שנורו כביכול לעבר באר-שבע סיפקו את התירוץ הדרוש להפרת הפסקת-האש, וכך התחילה המלחמה מחדש.

חובבים אמיתיים של ספורט ה"חיסולים הממוקדים" אינם מעוניינים בהשלכת המדיניות והצבאיות של מעשיהם. אמנות לשם אמנות.

אגב, מבצע "עמוד ענן" לפני שנתיים התחיל באותה הדרך. צה"ל הרג את אחמד אל-ג'עברי, שפיקד אז על גדודי עז א-דין אל-קסאם. המלחמה שפרצה, על מאות הרוגיה ופצועיה, הייתה רק "נזק סביבתי".

באותה עת מילא ג'עברי את מקומו של דף, שהחלים מפצעיו במצריים.

כל זה מסובך מדי לדיפלומטים אמריקאיים ואירופיים. הם אוהבים סיפורים פשוטים.

הבית הלבן הגיב מיד על חידוש המלחמה בגינוי החמאס על שיגור הרקטות. הוא קבע בפעם המי-יודע-כמה ש"ישראל זכאית להגן על עצמה". התקשורת המערבית חזרה על סיסמה זו כתוכי.

אם אישר נתניהו את ה"חיסול הממוקד" הזה או לא, ההריגה חילצה אותו ממבוי סתום. הוא היה במצב האומלל של מנהיגים רבים בהיסטוריה, שפתחו במלחמה ולא ידעו איך לצאת ממנה.

במהלכה של כל מלחמה נושא המנהיג נאומים מלאי רהב, מבטיח ניצחון מזהיר והישגים מפליגים. ההבטחות מתגשמות רק לעיתים רחוקות. (כאשר הן מתגשמות, כמו בחוזה ורסאי משנת 1919, זה עוד יותר גרוע.)

יהיו מגרעותיו אשר יהיו, נתניהו הוא איש שיווק מחונן. הוא הבטיח הרבה. הציבור האמין והעניק לו שיעור-תמיכה של 77%. טיוטת-ההצעה המצרית להפסקת-אש ארוכת-טווח הייתה אמנם פרו-ישראלית מאוד, אך הייתה רחוקה מניצחון ברור לישראל. היא אישרה את העובדה שהמלחמה נגמרה בתיקו. חברי הקבינט של נתניהו התמרמרו, דעת-הקהל החלה להחמיץ. חידוש המלחמה הוציא את נתניהו מהבור הזה.

אך מה עכשיו?

הפצצת האוכלוסייה בעזה גורמת לביקורת הולכת וגוברת בדעת-הקהל העולמית. ההפצצה איבדה גם את חינה בעיני הישראלים. ברור שהסיסמה "נפציץ אותם עד שיפסיקו לשנוא אותנו" אינה עובדת.

החלופה היא להיכנס לרצועה ולכבוש את כולה, כך שאפילו דף (אם הוא חי) וחבריו יצטרכו לעלות על פני הקרקע, שם יחוסלו. אך זוהי הצעה מסוכנת.

כאשר הייתי חייל במלחמת תש"ח, לימדו אותנו שלא להיכנס לעולם למצב שבו אין לאויב מפלט. במקרה זה הוא יילחם עד הסוף ויגרום לנו לאבידות רבות.

אין דרך יציאה מרצועת-עזה. אם יכבוש צה"ל אל כל הרצועה, הלחימה תהיה פראית. ייהרגו וייפצעו בה מאות רבות של ישראלים ואלפים רבים של פלסטינים. ההרס יהיה עצום. אחד הקרבנות תהיה הקריירה של ראש-הממשלה.

נתניהו מודע לכך. הוא לא רוצה בזה. אך מה הוא יכול לעשות? כמעט אפשר לרחם על האיש.

הוא יכול, כמובן, להורות לצה"ל לכבוש רק חלקים מהרצועה. פה כפר, שם עיירה. אך גם זה יגרום להרג ולהרס, ללא כל תועלת של ממש. בסוף תשרור אותה אי-שביעות-הרצון הציבורית.

החמאס איים השבוע לפתוח לנו את "שערי הגיהינום".זה לא ישפיע כל-כך על תושבי תל-אביב, אך לגבי התושבים של "עוטף עזה" זה יהיה באמת גיהינום. מספר הקורבנות קטן, אבל הפחד משתק. משפחות בעלות ילדים בורחות בהמוניהן. כאשר חוזר השקט, הן מנסות לחזור הביתה, ואז באות הרקטות ומגרשות אותן שוב.

מצוקת המשפחות מעוררת תגובה רגשית חזקה ברחבי הארץ. שום פוליטיקאי אינו יכול להתעלם ממנה. פחות מכל ראש-הממשלה. הוא זקוק לסיום המלחמה. הוא זקוק גם לתדמית של ניצחון. אבל איך להשיג את זה?

הרודן המצרי מנסה לעזור. כך גם ברק אובמה, למרות שהוא שונא את נתניהו מעומק לבו. כך גם אבו-מאזן, החושש מפני ניצחון החמאס.

אך כרגע, האיש הקובע הוא בן-המוות, מחמד דף, אם הוא חי עדיין. אם לא, יחליט יורשו.

אם דף חי, רצח אשתו, בתו ובנו התינוק לא יהפוך אותו לחובב ציון.