לפני שנים רבות פירסמתי ב"העולם הזה" משל שכתב עמוס קינן. משפחה גרה בדירה שמתמלאת בזבובים. כל הדיירים, גברים, נשים וטף, אוחזים במחבטים ועסוקים בהריגתם. אך ככל שהם מרבים להרוג, כן מתרבים הזבובים. ילד קטן נכנס הביתה וצועק: בחצר מונח פגר! אך דיירי הבית צועקים עליו: אל תקשקש, קח מחבט ועזור להרוג זבובים!

זהו מצבנו כעת. כולנו, ישראלים ופלסטינים, עסוקים עכשיו בהרג — לא של זבובים, אלא של בני אדם. ילדים וזקנים, נשים וגברים, לוחמים ואזרחים. ההיגיון אומר שכדאי לנו לסלק את הפגר שבחצר במקום להרוג עוד ועוד בני אדם, אבל כולם צועקים על הילד שהוא עוכר ישראל או קובר פלסטין.

הפגר בחצר הוא הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הוא התחיל לפני 130 שנים, כאשר עם נרדף ומוכה החליט לבנות לעצמו בית לאומי בארץ שבה ישב עם אחר. מאז אנחנו הורגים אלה את אלה. לא פיצוץ מנהרות ולא שיגור טילים ישימו קץ לסכסוך, לא לוחמי חמאס ולא הטובים־לטיס ינתקו את השרשרת האינסופית של הרג הדדי. הוא יימשך כל עוד הפגר הזה מונח בחצר המשותפת שלנו.

כל אחד משני הצדדים מתפאר במספר בני האדם שהרג, כל אחד מהם מתפאר בגבורת צעירי בניו שנפלו למען המולדת. וסוף אין. "אין מלחמה צודקת מזו!" מי אמר זאת? בנימין נתניהו? חאלד משעל? כל צד עוסק בדמוניזציה של הצד השני. כל צד שולל את האנושיות של היריב. ותוך כדי כך מאבדים גם הם וגם אנחנו כל שריד של חמלה אנושית ומתענגים על הסבל הנורא שנגרם לצד השני. כולנו — הם ואנחנו — הופכים למפלצות.

אז איך נסלק את הפגר מהחצר?

יש רק פתרון אחד. אפשר לאהוב את הפתרון הזה, אפשר לשנוא אותו — אך אחר אין. אפשר לקרוא לו "שתי מדינות לשני עמים", אפשר לקרוא לו "יוזמת השלום הערבית", לא השם חשוב, אלא התוכן: מדינת ישראל תתקיים לעד, ולצדה תתקיים מדינת פלסטין החופשית, ושתיהן תחיינה בשלום זו עם זו ועם העולם הערבי כולו.

אנחנו, הישראלים, צריכים להחליט החלטה גורלית: מה חשוב לנו יותר: שלום או אדמה? התפייסות או התנחלות? מלחמה כל כמה שנים, או שלום לדורות? הממשלה הזאת, כמו כל קודמותיה, גם של מפלגת העבודה, מעדיפה את ארץ ישראל השלמה על שלום שלם. זו זכותה, כל עוד העם בוחר בה. הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, רוצה בשלום, אך נדחה על ידי ממשלתנו שוב ושוב. חמאס אמנם מסרב להכיר רשמית במדינת ישראל, אך הכריז רשמית שאם עבאס ישיג הסדר שלום ואם הציבור הפלסטיני יאשר אותו במשאל עם, גם הוא יקבל אותו.

הלב נחמץ למראה הפנים המחייכות של חללינו עוּלי הימים. "הצבי ישראל על במותיך חלל". הלב נחמץ גם למראה המוני הקורבנות של הצד השני, ילדים, נשים וגברים. לפי תורת ישראל כולם נבראו בצלם. "בנפול אויבך אל תשמח ובכושלו אל יגל לבך", מצווה עלינו ספר "משלי". הפסקת אש לא תסיים את המלחמה, ושום כמות של פצצות, טילים ודמעות לא יביאו ל"הכרעה". המלחמה תימשך, סבב אחרי סבב, עד בלי די. ועם כל סבב גובר הכיעור של פנינו במראה, גוברת השנאה, גוברת האכזריות. המדינה היפה שהקמנו בדמנו לפני 66 שנים השתנתה עד ללא הכר. איך ניראה אחרי שלוש־ארבע מלחמות נוספות? כמה מן הצעירים והצעירות שלנו יחפשו חיים יפים יותר בנכר?

האם אחרי תום ה"סבב" הזה נשקע שוב באדישות ונפקיר את גורלנו בידי דמגוגים ושוטים — עד המלחמה הבאה? אנחנו צריכים לקחת את גורלנו בידינו. את הסבב הזה נסיים איכשהו. את המנהרות נפוצץ, מלאי הטילים יקטן. ושוב למחרת היום יעסקו טובי המוחות — שלנו ושלהם — בהמצאת אמצעי לחימה משופרים יותר, קטלניים יותר, הרסניים יותר, לקראת המלחמה הבאה. ובשני הצדדים יטיפו המטיפים: אין ברירה. אין פתרון. זו גזירת חיינו. לא, זו איננה גזירת חיינו! יש ברירה!

הכיבוש אינו יכול להימשך לנצח. במאה ה–21 אין עם יכול לשלוט על עם אחר, ולצפות לשלווה ולשקט. אפשר לשבת ביחד, הם ואנחנו. אפשר לנהל משא ומתן בגובה העיניים, כלוחמים שעמדו במבחן האש ומכבדים זה את זה. אפשר ליצור מציאות חדשה, שבה יבואו לידי סיפוק השאיפות הלאומיות הצודקות, שלהם ושלנו. ההסדר אפשרי. הוא מונח על השולחן.

הלנצח נאכל חרב?

פורסם ב"הארץ",17.08.2014 http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2399918