אם יש אלוהים בשמיים, יש לו הרבה הומור. הקריירה של שמעון פרס, העומד לסיים את תקופת כהונתו כנשיא המדינה, היא ראייה חותכת לכך.

משחר נעוריו הוא פוליטיקאי, והוא לא ניצח מעולם בבחירות. הוא איש-שלום בעל שם עולמי, שיזם מספר מלחמות ומעולם לא עשה דבר למען השלום. הוא הדמות הפוליטית הפופולארית ביותר בישראל, כאשר ברוב ימי חייו התייחס אליו הציבור בבוז ובשנאה.

לפני עשורים אחדים כתבתי עליו מאמר תחת הכותרת "מר סיזיפוס". כזכור, נגזר על סיזיפוס לגלגל סלע כבד לראש ההר, אך בכל פעם שהתקרב לפסגה נשמט הסלע מידיו והדרדר שוב למטה.

זה היה הסיפור של חיי פרס – עד עכשיו. אלוהים, או מי שלא יהיה, החליט כנראה שזהו זה, מספיק זה מספיק.

הסיפור התחיל כששמעון היה ילד קטן בעיירה פולנית. פעמים רבות התלונן באוזני אמו שחבריו בבית-הספר (היהודי) הרביצו לו בלי כל סיבה. אחיו הצעיר, גיגי, היה צריך להגן עליו.

הוא הגיע לארץ ב-1934, שנה אחריי, כאשר היה בן 11 (הוא מבוגר ממני בחמישה שבועות). אביו שלח אותו לבית-הספר החקלאי בן-שמן, כפר-ילדים שהיה גם מרכז לשטיפת-מוח ציונית. פרסקי הפולני הפך לפרס העברי והצטרף ל"נוער העובד", אחת מתנועות-הנוער של מפא"י. כפי שהיה אז מקובל, הוא נשלח להכשרה בקיבוץ.

שם התחילה הקריירה הפוליטית שלו. מפא"י התפלגה, וכך גם תנועת-הנוער שלה. הצעירים והנמרצים הצטרפו ל"סיעה ב'", השמאלית יותר. פרס, שכבר היה מדריך, נמנה עם המעטים שברוב חוכמתם נשארו עם מפא"י, וכך עוררו עליהם את תשומת-הלב של מנהיגי המפלגה.

זה השתלם. כאשר פרצה מלחמת תש"ח, שנראתה כמאבק לחיים ולמוות, פשוטו כמשמעו, מיהרו כל בני גילנו להצטרך לחטיבות הלוחמות. פרס נשלח על-ידי בן-גוריון לחו"ל כדי לטפל ברכישת נשק. זה היה תפקיד חשוב, בלי ספק, אבל תפקיד כזה גם בן 70 יכול היה למלא.

העובדה שפרס לא שירת בצבא בשעה-מבחן גורלית זו לא נשכחה, ובמשך עשרות שנים בני דורנו זכרו אותה בבוז.

פגשתי אותו לראשונה כאשר היינו בני 30 – הוא כבר היה מנכ"ל משרד-הביטחון וחביבו של בן-גוריון, אני הייתי עורך "העולם הזה", שבועון אופוזיציוני פופולארי. זה לא היה מקרה של אהבה ממבט ראשון.

בתפקידו רב-העוצמה היה פרס מחרחר-מלחמה נחוש. בשנות ה-50 הראשונות ניצח משרדו על שרשרת בלתי-פוסקת של "פעולות תגמול", שמטרתן הייתה להשאיר את המדינה באווירה של מלחמה. פליטים ערביים חזרו בלילות לכפרם, נתפסו ונהרגו. בתמורה נהרגו מתיישבים יהודים. בתגובת-נגד חצה צה"ל את קווי שביתת-הנשק בגדה המערבית וברצועת-עזה כדי להרוג אזרחים וחיילים ערביים.

ב-1956, כשמצב-הרוח היה בשל, פתח בן-גוריון במלחמת-סיני. הרקע: העם האלג'ירי התקומם נגד אדוניו הקולוניאליים. הצרפתים לא יכלו להודות שזוהי מלחמת-שיחרור אמיתית, והטילו את האשמה על הנשיא המצרי הצעיר, גמאל עבד-אל-נאצר. בקנוניה עם בריטניה, גם היא מדינה קולוניאלית שוקעת, קשרו הצרפתים קשר עם ישראל לתקוף את נאצר. זה נגמר בבלגן, אבל פרס, מנכ"ל הביטחון ומשה דיין, הרמטכ"ל, נראו כגיבורים, אנשי העתיד.

הצרפתים הביעו את תודתם והעניקו לפרס את הכור האטומי בדימונה. פרס מתפאר גם כיום בתואר אבי הפצצה האטומית הישראלית.

דרכו הובילה בבירור לצמרת. בן-גוריון מינה אותו לסגן-שר הביטחון, והוא נועד לתפקיד שר-הביטחון, התפקיד השני בעוצמתו במדינה. ואז קרה האסון. "הזקן", איש ריב ומדון, התקוטט עם מנהיגי המפלגה, וכאשר זה נמאס להם הם זרקו אותו החוצה. פרס נגרר בעקבותיו. שוב הדרדר הסלע לתחתית העמק.

בן-גוריון התעקש להקים מפלגה חדשה וגרר את פרס אחריו. במרץ בלתי-נלאה חרש פרס את הארץ והתרוצץ מיישוב ליישוב ומעיר לעיר. הוא הקים את רפ"י – רשימת פועלי ישראל. אך למרות ריבוי האישים הנוצצים שבהנהגתה, רפ"י זכתה בבחירות רק ב-10 מנדטים.

כחבר בסיעת-אופוזיציה קטנה חי פרס חיים אפורים – ואז חש נשיא מצריים להצילו. נאצר שיגר את צבאו למדבר סיני, בישראל פרצה בהלה, והציבור דרש שלוי אשכול, יורשו של בן-גוריון, יוותר על תפקיד שר-הביטחון. הוזכרו מספר יורשים אפשריים, ופרס בכללם.

ואז זה קרה שוב: משה דיין, שלא עשה דבר למען רפ"י, קטף את הפרס. כשר-הביטחון נחשב דיין למנצח המלחמה ונהפך לגיבור עולמי. פרס נשאר פוליטיקאי אפור.

במשך שש שנים עטורות הילה היה דיין רב-החובל של ספינת-ה-שוטים – עד לאסון יום-הכיפורים. אחרי המלחמה נאלצו גולדה מאיר ומשה דיין להסתלק. הארץ הייתה זקוקה לראש-ממשלה חדש וצעיר. פרס היה המועמד הסביר. אבל ברגע האחרון ממש הופיע יצחק רבין משום מקום וקטף את הפרס. על פרס היה להסתפק בתפקיד שר-הביטחון.

אבל לא איש כשמעון פרס יסתפק במועט. במשך שלוש השנים הבאות הקדיש פרס את ימיו ולילותיו למאמץ לחתור תחת רבין. המאבק משך את תשומת לב הציבור, ורבין הדביק לפרס תואר שדבק בו בשנים הבאות: "חתרן בלתי-נלאה".

המאמץ נשא פרי. לקראת סוף תקופת כהונתו הסתבך רבין בשערורייה. התגלה שבניגוד לחוק השאיר רבין אחריו, עם סיום תפקידו כשגריר בוושינגטון, חשבון-בנק אמריקאי פתוח. רבין התפטר. זה היה באמצע מערכת-הבחירות, ופרס קיבל את ההנהגה לידיו. סוף סוף ראה את הדרך פתוחה לפניו.

ואז קרה דבר שלא ייאמן: אחרי 44 שנים רצופות בשלטון ביישוב ובמדינה הפסידה תנועת-העבודה בבחירות. מנחם בגין עלה לשלטון. האחריות נפלה על פרס. איש לא האשים את רבין.

ערב מלחמת לבנון ב-1982 ביקרו פרס ורבין אצל בגין ועודדו אותו לפתוח במלחמה. זה לא הפריע לפרס להופיע כעבור חודשיים כנואם ראשי על במת ההפגנה הענקית ("400 האלף") אחרי טבח סברה ושתילה.

בגין התפטר ויצחק שמיר בא במקומו. בבחירות הבאות נוצר תיקו. שמיר התמנה לראש-הממשלה לשנתיים, ופרס בא אחריו ברוטציה. בשנתיים שלו כראש-הממשלה לא עשה דבר למען השלום. הישגו העיקרי היה לשכנע את נשיא-המדינה, חיים הרצוג, להעניק חנינה לראש-השב"כ, אברהם שלום, ולאנשיו, שהודו שרוצצו במו ידיהם את גולגולותיהם של שני שבויים צעירים, חוטפי האוטובוס בקו 300.

ב-1992 הוביל רבין שוב את מפלגתו לשלטון. הוא מינה את פרס לשר-החוץ, כנראה מתוך מחשבה שבתפקיד זה יזיק לו פחות. אך הדברים פנו לכיוון אחר.

יאסר ערפאת (שאיתו הייתי במגע מאז 1974 ושפגשתי אותו פנים אל פנים בביירות הנצורה ב-1982) החליט לעלות על דרך השלום עם ישראל. מאחורי הקלעים נוצר מגע באוסלו. התוצאה הייתה הסכם-אוסלו ההיסטורי.

בין פרס, עוזרו יוסי ביילין וראש-הממשלה יצחק רבין החלה התחרות על התהילה. פרס ניסה להפקיע את כולה לעצמו. בילין התנגד בחריפות. אך היה זה רבין, כמובן ,שקיבל את ההחלטה הקובעת – וששילם את המחיר.

לפני כן התחולל הקרב הסמוי על פרס נובל. ועדת-הפרס החליטה להעניקו, כמקובל, לערפאת ולרבין (כפי שהעניקה אותו קודם לכן לאנוור אל-סאדאת ולמנחם בגין). שמעון פרס תבע בזעם לקבל חלק, וגייס את חצי העולם הפוליטי. אך אם יזכה פרס, מדוע לא אבו-מאזן, שחתם יחד איתו, ושעמל במשך הרבה שנים למען השלום הישראלי-פלסטיני?

אבל תקנון הפרס קובע שרק שלושה אנשים, לכל היותר, יכולים לקבל את הפרס. שמעון פרס קיבל את הפרס, אבו מאזן לא קיבל.

הסכם-אוסלו פתח דרך חדשה לישראל. פרס התחיל לדבר בלי-סוף על "מזרח תיכון חדש". כך קרה שהמלים הפכו לסמל מסחרי פרטי שלו. בינו ובין רבין היחסים השתפרו. ואז האסון פגע שוב.

רגעים אחדים אחרי שעמד ליד פרס ושר איתו את שיר השלום בהפגנה המונית בתל-אביב, רבין נרצח. פרס עצמו עבר על פני המתנקש, שהחזיק באקדח הטעון, וזה לא טרח לירות בו.

זה היה רגע גורלי לפרס ולמדינת ישראל. הארץ כולה רתחה מזעם. אילו היה פרס, היורש היחיד, מכריז מיד על בחירות, הוא היה זוכה ברוב עצום. עתיד ישראל היה פונה לכיוון חדש.

אבל פרס לא רצה לנצח כיורש של רבין. הוא רצה לנצח כשמעון פרס. לכן דחה את הבחירות, פתח במלחמה חדשה בלבנון שהסתיימה באסון, הרג את ה"מהנדס" של חמאס וגרם למערכת-טרור קטלנית - והפסיד בבחירות.

בארץ נפוצה ואריאציה של "חוק מרפי": "אם אפשר להפסיד בבחירות, פרס יפסיד. אם אי-אפשר להפסיד בבחירות, פרס יפסיד בכל זאת!"

פעם נאם פרס בוועידה של המפלגה וקרא: "אני לוזר?" קהל הגדול שאג במקהלה: "כן!"

זה היה עלול להיות סוף יסוריו של סיזיפוס. אנשים חדשים השתלטו על מפלגת-העבודה. פרס נדחף הצידה. כך נדמה.

אריאל שרון, איש הימין הקיצוני, הגיע לשלטון. ברחבי העולם הכירו אותו כפושע-מלחמה, כיוזם של כמה וכמה מעשי-זוועה (מהטבח בכפר קיביה והלאה), האיש שוועדת-חקירה ממלכתית ייחסה לו "אחריות עקיפה" לטבח סברה ושתילה, כיוזם ההתנחלויות ההמוניות. הוא היה זקוק שיכשירו אותו בעיני דעת-הקהל העולמית. מי עשה זאת? שמעון פרס, איש-השלום בעל השם העולמי. לאחר מכן עשה את אותו הדבר למען בנימין נתניהו.

אך הסלע שלו התגלגל למטה בפעם האחרונה. על הכנסת היה לבחור בנשיא-המדינה. פרס היה המועמד הבולט. מולו התייצב עסקן קטן, משה קצב. אך הבלתי-אפשרי קרה: פרס הפסיד, למרות שעבר ניתוח לשינוי פניו, ששיחרר אותו מהבעת-הפנים הנכאה שממנה סבל כל חייו.

גם אנשים שלא חיבבו את פרס החליטו שזה יותר מדי. כאשר קצב הורשע במעשי אונס ונשלח לכלא, פרס סוף-סוף ניצח בבחירות.

מאז נהפכה הטרגדיה לפארסה. האיש שבמשך כל חייו התעללו בו הפך פתאום לאדם הפופולארי ביותר בישראל. כנשיא יכול היה לדבר יום-יום. הוא שיגר לחלל זרם בלתי-פוסק של נאומים בנאליים להחריד. הציבור אהב את זה.

ברחבי העולם הפך פרס לאישיות נערצת, לאחד הקשישים הנבונים, לאיש השלום, לסמל של כל הטוב והיפה בישראל.

בעוד כמה שבועות הוא יסיים את הקריירה שלו סופית.

סופית? פרס?

הוא הרי רק בן 90!