הצבא אמור להישמע לממשלה הנבחרת. הציות שלו אמור להיות ללא תנאי.

אבל הצבא (ביבשה, בים ובאוויר) הוא הכוח החמוש החשוב היחיד במדינה. הוא יכול לבצע הפיכה צבאית ולתפוס את השלטון בכל עת.

בחודשים האחרונים בלבד ביצעו מפקדי הצבא הפיכות במצריים ובתאילנד, ומי יודע איפה עוד.

אם כן, מה מונע בעד מפקדי הצבא לבצע הפיכות בכל מקום? רק הערכים הדמוקרטיים, שעליהם חונכו.

בישראל אפילו אין לחלום על הפיכה צבאית.

זה המקום לחזור על בדיחה ישנה. הרמטכ"ל מכנס את הקצינים הבכירים ומודיע להם: "חברים, מחר ב-0600 אנחנו תופסים את השלטון!"

לרגע משתררת דממה. ואז כל הקהל פורץ בצחוק רועם.

ציניקן יכול להתפרץ כאן: "למה שהצבא יחולל הפיכה? הרי הוא שולט במדינה ממילא!"

בשיעורי האזרחות אנחנו לומדים שבישראל המשטר הוא דמוקרטיה. באופן רשמי: "מדינה יהודית ודמוקרטית". הממשלה מחליטה, הצבא מציית.

אבל, כמו שנאמר במחזמר אמריקאי: "זה לא בהכרח ככה."

נכון, מעולם לא היה אצלנו מקרה של אי-ציות צבאי. המקרה הקיצוני ביותר קרה ערב מלחמת ששת-הימים, כאשר ראש-הממשלה לוי אשכול היסס לתת את הפקודה לפתוח בהתקפה, ואלופים אחדים חסרי-סבלנות איימו להתפטר. במלחמת לבנון הראשונה התפטר תת-אלוף גבע במחאה על התוכנית לתקוף את ביירות.

אך אפילו בפרשת ה"התנתקות" ב-2005, במצב של מתח לאומי רב, כשהציבור היה חצוי לגמרי, לא היה מעשה של סירוב פקודה. הצבא ביצע את פקודות הממשלה.

אך התפקיד שממלא הצבא בפוליטיקה הלאומית הוא הרבה יותר מסובך.

בשעה זו מעורב הצבא בריטואל השנתי של הקרב על התקציב.

הצבא טוען שהוא זקוק להרבה יותר כסף מכפי שמשרד-האוצר טוען שהוא מסוגל לתת. זוהי שאלה של ביטחון המדינה, אכן של עצם קיום המדינה. מוזכרות סכנות נוראות. אחרי מאבק מר, מושגת פשרה. ואז, כעבור כמה חודשים, הצבא בא ודורש עוד כמה מיליארדים. סכנה חדשה הופיעה באופק. אז בבקשה, הבו יותר כסף.

אנשי האוצר טוענים שחלק ענק מתקציב הביטחון מבוזבז על פנסיות. כדי שהצבא יישאר צעיר וטרי, הקצינים יוצאים לגמלאות בגיל צעיר יחסית – וזוכים בפנסיה נדיבה מאוד.

כאשר גנרל מסיים את תפקידו, הצבא מושיט לו יד חברית וברוב המקרים דואג לו לג'וב אזרחי ראוי. המדינה מוצפת באלופים-לשעבר ובתת-אלופים לשעבר הממלאים מישרות מרכזיות בפוליטיקה, במנגנון הממשלתי, בחברות הציבוריות וכו'. הטייקונים מעסיקים אותם בשכר ענק בגלל קשריהם רבי-ההשפעה. רבים מהם הקימו חברות בעלות אופי בטחוני וסוחרים ברחבי העולם בנשק ובציוד צבאי.

כמעט בכל יום מופיעים האקסים האלה בטלוויזיה וכותבים מאמרים כמומחים לעניינים מדיניים וצבאיים. בדרך זו יש להם השפעה עצומה על דעת הקהל.

מעטים מהם "שמאלנים" הדוגלים בשלום. הרוב העצום ממוקם אי-שם בין מרכז-ימין לבין הימין הפאשיסטי.

מדוע?

אותו ציניקן יכול להציע הסבר פשוט: המלחמה היא ממלכת הצבא.

עיקר המקצוע הצבאי הוא לערוך מלחמה ולהתכונן למלחמה. עצם קיומו מבוסס על עשיית מלחמה.

כל בעל-מקצוע מתגעגע מטבעו להזדמנות להוכיח את כושרו המקצועי. השלום אינו מספק בדרך כלל הזדמנויות כאלה לקצינים. המלחמה היא הזדמנות עצומה. המלחמה מביאה פרסום, שדרוג, התקדמות לכל החיים. במלחמה יכול המפקד הצבאי להוכיח את עצמו בצורה שאינה אפשרית בימי שלום.

הגנרלים אוהבים להכריז ש"רק המפקדים יודעים את אימי המלחמה. לכן הגנרלים הם פציפיסטים". זוהי שטות גמורה.

גם הכיבוש הוא, כמובן, צורה של מלחמה. אם לצטט את קלאוזביץ: זהו המשך המדיניות באמצעים אחרים.

אינני ציניקן ואינני נוטה להשקפה הצינית, שהיא בהכרח פשטנית ושטחית.

אני מוכן לקבל שהרוב הגדול של אנשי-צבא בהווה ובעבר הם אידיאליסטים אמיתיים, לפחות בעיני עצמם. כאשר חבריהם סיימו את שרות-החובה ויצאו לקריירה אזרחית משתלמת, הם נותרו בצבא מתוך חוש של חובה פטריוטית. אילו האמינו בשלום, היו מקריבים את הכול למען השלום.

הצרה היא שהם לא.

הצבא יוצר תפיסה, השקפת-עולם הטבועה בעצם קיומו. הוא אומר לחייל ביומו הראשון שיש "אויב" שעליו להיות מוכן להילחם בו, ואם צריך גם להקריב את חייו. העולם מלא באויבים פוטנציאליים, רעים ורשעים, המסכנים את המולדת. איך צורך להיות יהודי ולזכור את השואה כדי לדעת זאת (אם כי זה עוזר).

אחרי שהיטלר הגיע לשלטון, האם ניתן היה להפילו בלי מלחמה? האם הייתה דרך אחרת להצלת העולם?

מובן שלא. בימי שלום מזלזלים בחייל, אך בשעת מלחמה הוא הופך לגיבור. הכול נושאים את עיניהם אל המצביא. וכך זה יימשך, עד שהאנושות תצליח סוף-סוף להקים ממשל עולמי שיהפוך את המלחמה לעניין שבעבר.

כול הנטיות הצבאיות קיצוניות אצלנו יותר.

מדינת-ישראל נולדה באמצע מלחמה ארוכה ואכזרית. מאז יומה הראשון של המדינה קיומה היה תלוי בכוחו המוסרי והמוחשי של צה"ל. הצבא הוא מרכז החיים הלאומיים, חביב האזרחים. הוא המוסד הפופולארי ביותר במדינה, הרבה מעל לכל מוסד אחר.

זה מזכיר לי את הרייך הגרמני של הקיסר, שבו נאמר כי "החייל / הוא האיש הטוב ביותר במדינה". אולי אין זה מקרה שחוזה-המדינה, בנימין זאב הרצל, היה מעריץ נלהב של הרייך הזה.

בדו-שיח האינטרנטי המתמשך שלי עם ידידתי בלאהור, עלה על דעתי שוב עד כמה דומות שתי המדינות שלנו. פקיסטאן וישראל נולדו באותו הזמן בארצות שהיו בעבר תחת שלטון בריטי. הן קמו כתוצאה של חלוקה מכאיבה, שבה נשפך הרבה דם, ושבה הפכו המוני-אדם לפליטים. שתיהן מבוססות על אידיאולוגיה דתית-אתנית וחיות בסכסוך תמידי עם שכנותיהן.

שתיהן דמוקרטיות – ושתיהן נשלטות מאחורי הקלעים על-ידי הצבא וקהילת-המודיעין שלהן.

כל צעיר ישראלי וצעירה ישראלית אמורים לשרת בצבא. גברים משרתים במשך שלוש שנים – השנים המעצבות ביותר בחיי הזכר האנושי, שנות האידיאליזם, כשהוא משוחרר עדיין מעול של משפחה ומדאגות של פרנסה, וכשהוא מוכן להקריב את עצמו למען ערכים.

הצבא הוא כור-ההיתוך לצברים ילידי-הארץ ולעולים מרוסיה, ממרוקו, מאתיופיה ומארצות-אחרות. במשך 1100 ימים ולילות, הצבא יוצר את המכנה המשותף שלהם ומעצב את השקפתם.

הצעירים האלה באים לצבא כשהם כבר מוכנים מבחינה נפשית. מערכת-החינוך הישראלית, מגן-הילדים והלאה, היא בית-חרושת להטבעת אידיאולוגיה מלחמתית. 15 השנים האלה, ואחריהן שלוש שנות השרות בצבא הסדיר, מעצבים את הרוב העצום של גברים ונשים צרי-אופק ולאומנים, הכלואים בעולמם הלאומני. בנקודה זו מתחילה הקריירה של קצין-הצבא המקצועי, עד הגיעו לדרגות הבכירות.

כשהוא עוזב את הצבא בגיל 42 ופותח בקריירה אזרחית, הקצין אינו מאבד את סכי-העיניים.

להיפך, הקצינים נשארים קצינים גם כשהם לובשים בגדים אזרחיים. אפשר לומר שהקצינים, בהווה ובעבר, מהווים את המפלגה האמיתית היחידה במדינה.

אין זה אותו הצבא שנשבעתי לו אמונים ביום הקמתו. באותה עת היו קצינים רבים חברי-קיבוצים שחונכו על ברכי הסוציאליזם והסולידריות. אחרי 57 שנים של כיבוש, הצבא נעשה גס ואכזרי, קצינים רבים הם מתנחלים, רבים חובשים את הכיפה הלאומנית-דתית. המפלגות הדתיות-לאומניות הקיצוניות פועלות בשיטתיות כדי להחדיר את אנשיהן לשורות הקצונה, והן מצליחות.

לפני יותר ממאתיים שנה אמר הרוזן מיראבו, מראשי המהפכה הצרפתית על גרמניה (פרוסיה של אז): "זו אינה מדינה שיש לה צבא, זה צבא שיש לו מדינה."

כיום ניתן לומר זאת על הדמוקרטיה-היחידה-במזרח-התיכון.