תמהני אם אי-אפשר להרחיב את השיטה. לדוגמה: המאמן של כל צד בוחר באנשי הקבוצה היריבה. זה עשוי להיות מעניין.

שיטה אפשרית אחרת: להניח למאפיה של ההימורים לבחור בשתי הקבוצות. זה יכול למקסם את הרווחים ברוח התורה המודרנית של "כוחות השוק".

ברצינות - הטענה של בנימין נתניהו שיש לו הזכות לבחור בממשלה הפלסטינית די מוזרה.

כל הפלגים החשובים בזירה הפלסטינית הסכימו ביניהם על קואליציה ממשלתית חדשה. זוהי קואליציה שלילית: כל המפלגות הסכימו שלא יהיו בממשלה חברים משלהן. הממשלה מורכבת מטכנוקרטים לא-מפלגתיים.

על כן, נתניהו צריך להיות מאושר. אין בממשלה ולו חבר אחד של חמאס הרשע, הטרוריסטי, האנטי-שמי.

אבל אז המציא המוח הפורה של נתניהו גימיק חדש. נכון, אין בממשלה אף חמאסניק אחד. אבל הממשלה נתמכת על-ידי חמאס.

שומו שמיים! נורא! בלתי-נסבל! הרי אם החמאס תומך במישהו, אז הוא מוכרח להיות מחבל-מתאבד, רוצח-יהודים, אנטי-שמי (גם אם הוא שמי בעצמו).

מסקנה: ממשלה כזאת צריכה להיות מוחרמת, לא-רק על-ידי ישראל אלא על-ידי העולם כולו.

ואם אירופה, ואפילו ארצות-הברית, אינן מסכימות – אז זה רק מראה שכולם אנטישמים, יימח שמם.

רגילים אצלנו לשאול, ספק בצחוק, ספק ברצינות: "זה טוב ליהודים?"

אם קורה רעש-אדמה באלסקה או שיטפון בסין, השאלה מתעוררת בהכרח: טוב או רע ליהודים?

אירוע המתרחש קרוב יותר אלינו, כמו הקמת ממשלת-אחדות פלסטינית, מעורר שאלה זו ביתר שאת.

אין זו שאלה חדשה. כבר בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת התעורר ויכוח כזה בין שני מנהיגים חשובים.

דויד בן-גוריון לא האמין בשלום. הוא היה בטוח ש"הערבים" לא יקבלו אותנו לעולם במרחב זה. לדעתו, הסכסוך יימשך במשך דורות רבים, אם לא לנצח.

אנא, אל תביאו לי ציטטות כדי להוכיח את ההיפך. יש ערימות כאלה. ההיסטוריונים חיים מהן. אך ציטטות של מדינאים חסרות כל ערך. הן משקפות לכל היותר את כוונות בעליהן בזמן אמת להשגת מטרותיהם באותה שעה.

המעשים הם הקובעים, ומעשיו של בן-גוריון אינם משאירים מקום לספק. בכל שלב לקח מה שהיה יכול ואז המתין להזדמנות הבאה כדי להשיג יותר. תורת השלבים.

מאחר שבן-גוריון היה בטוח שהערבים בכלל, והפלסטינים בפרט, יישארו אויבינו לנצח, המסקנה ההגיונית הייתה שיש לעשות כל מה שאפשר כדי להחלישם. והשיטה הבדוקה ביותר להחליש היא לפלג. הפרד ומשול.

בן-גוריון עשה כל מה שביכולתו כדי לפלג את העולם הערבי. כאשר הופיע גמאל עבד-אל-נאצר על הבמה, ובפיו מסר כל-ערבי, בן-גוריון חיבל במאמציו שלב אחרי שלב. הוא החמיר את הסכסוך ב"פעולות התגמול" שמעבר לגבול, וב-1956 תקף את מצריים תוך שעשה קנוניה עם שתי מעצמות קולוניאליות עכורות, צרפת ובריטניה.

יריבו האינטלקטואלי היה נחום גולדמן, אז נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. הוא האמין בהיפך הגמור. הערבים, כך טען, יכירו בנו רק אם הם מאוחדים וחזקים בעיני עצמם. לכן, כל פילוג בעולם הערבי הוא "רע ליהודים".

(אגב, גולדמן גם רצה להשאיר אותנו מחוץ למלחמה הקרה. הוא רצה שנהיה ניטראליים, "שווייץ של המזרח התיכון".)

מבחינה זו, יש הבדל קטן מאוד בין בן-גוריון לבין כל יורשיו. ההבדל בין בן-גוריון ונתניהו הוא כהבדל בין ענק קטן וגמד גדול.

אין צורך לציין שהייתי כל כולי בעד הקו של גולדמן. השבועון שלי קידם בברכה את המהפכה המצרית ב-1952 והתנגד בחריפות למלחמת-סיני. לאורך השנים תמכנו ברעיון האחדות הכול-ערבית.

השאלה הבסיסית הייתה, כמובן: האם אנחנו בכלל רוצים בשלום? האם השלום הוא "טוב ליהודים"? בן-גוריון לא האמין בזאת. גולדמן האמין.

מה ביחס ליצחק רבין?

אני מאמין שרבין באמת רצה בשלום. אך הוא לא קיבל בלב שלם את הבסיס שהוא חיוני לשלום: הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. אילו ניתן לו להמשיך בדרכו, מן הסתם היה מגיע גם לכך. הוא נרצח לפני שהספיק.

אך היה זה דווקא רבין שקיבל את ההחלטה הגורלית לפלג את הפלסטינים.

אמנם, בהסכם-אוסלו נקבע חד-משמעית שהגדה המערבית ורצועת-עזה מהוות יחידה טריטוריאלית אחת. כדי להמחיש עיקרון זה, ישראל קיבלה על עצמה לפתוח ארבעה "מעברים בטוחים" בין שני האזורים. בדרך מיריחו לעזה כבר הוקמו תמרורים בשלוש שפות: "לעזה" ו"ליריחו". אך אף מעבר אחד לא נפתח מעולם.

קשה לזכור כיום שמאז ראשית הכיבוש ב-1967 ועד להסכם-אוסלו ב-1993 לא היו מגבלות לתנועה חופשית ברחבי הארץ. הפלסטינים מעזה ומחברון יכלו לבקר בחיפה, ישראלים יכלו לערוך קניות בשכם וביריחו. עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא הסכם-אוסלו הוא ששם קץ לגן-עדן זה.

אחרי אוסלו הוקמה חומת-ההפרדה והומצאו כל שאר השיטות שהפכו את הגדה והרצועה לשני בתי-סוהר תחת כיפת השמיים. התוצאה הבלתי-נמנעת הייתה פילוג.

יש מעט דוגמאות בהיסטוריה של מדינות המורכבות משניים או יותר חלקים נפרדים, שהמרחק ביניהם רב. בימינו, הדוגמה הבולטת ביותר הייתה פקיסטאן.

כאשר בוצעה החלוקה של הודו היו הריכוזים המוסלמיים הגדולים ביותר ממוקמים במערב ובמזרח. זה לא הצליח. היו דרושות רק שנים מעטות עד שהפקיסטאנים במזרח התקוממו נגד שתלטנותם של הפקיסטאנים במערב. השנאה ההדדית הרימה את ראשה. המזרחיים פרשו בעזרת הודו והקימה מדינה משלהם: בנגלדש.

בין שני השטחים של פקיסטאן הפריד מרחק אדיר, שבו נמצא חלק גדול של הודו. אך בין הגדה המערבית ובין רצועת-עזה מפרידים רק כארבעים קילומטרים.

בהתחלה היו הרבה דיבורים על תוכניות לגשר על פני המרחק. פשוטו כמשמעו. אהוד ברק חיפש בעולם דוגמה של גשר ענקי באורך זה. אחרים חשבו על כבישים או קווי-רכבת אקס-טריטוריאליים. שום דבר לא בוצע.

בינתיים קרה מה שצריך היה לקרות. אמנם, בשני השטחים נערכו בחירות דמוקרטיות חופשיות, בפיקוח הנשיא האמריקאי לשעבר ג'ימי קארטר. חמאס ניצח. קמה ממשלה. אך תחת לחץ ישראלי עצום, אירופה וארצות-הברית החרימו אותה, עד שהתפרקה.

השאר הוא היסטוריה. פלג של פת"ח, בהנהגת סוכן ישראלי-אמריקאי, ניסה לחולל בעזה הפיכה. חמאס הגיב בהפיכה משלו (אם אפשר לחולל הפיכה אחרי ניצחון בבחירות). קמה ממשלת חמאס ברצועה, ואילו פת"ח ביצר את שלטונו בגדה. שני הצדדים השמיצו זה את זה, להנאתם הרבה של ישראל ותומכיה.

אך להיסטוריה יש דרכים מסתוריות משלה. אחרי מספר מערכות של דו-קרב מטוסים-מול-טילים, ישראל תקפה את רצועת-עזה ואחרי שפיכות-דמים רבה, מצריים נכנסה לזירה והשיגה הסדר – לא "הודנה" (שביתת-נשק) אלא "תאהדיה" (רגיעה). שני הצדדים שמחו לשתף פעולה זה עם זה. חמאס הרחיק לכת ו(כמעט) שם קץ גם להתקפות של ארגונים קטנים יותר. ישראל ניהלה משא-ומתן עם החמאס על החזרת החייל השבוי, גלעד שליט.

נראה שקצינים ישראליים מעדיפים לשתף פעולה עם אנשי החמאס הלוחמניים מאשר עם פת"ח, שאת מנהיגו, אבו-מאזן, נהג אריאל שרון לכנות "אפרוח בלי נוצות".

הנשיא האמריקאי לינדון ג'ונסון אמר פעם שכדאי יותר להכניס יריב לאוהל, כך שיירק החוצה, מאשר להשאיר אותו בחוץ, כי אז יירק פנימה.

תמיד מוטב להכניס מאשר להוציא. אם אכן רוצים באמת לעשות שלום עם העם הפלסטיני, אז חמאס הנושא באחריות לממשלת האחדות הפלסטינית טוב מחמאס התוקף אותה.

אם...