אז למה הובל לקבר הרצל? ברור שמנהיגי המדינה התכוונו להדגיש את האופי הציוני של מדינת ישראל.

הרצל היה מייסד הציונות המדינית החדשה. הוא נקרא רשמית "חוזה המדינה". התמונה היחידה התלויה באולם המליאה של הכנסת היא דיוקנו של הרצל.

קרוב לוודאי שהאפיפיור לא הקדיש הרבה מחשבה למחווה זו. אם כך, חבל. האפיפיור הארגנטיני יכול היה למצוא הרבה עניין באיש זה, העיתונאי והמחזאי הססגוני מווינה.

מפני שאילו היה הרצל דבק בתוכניתו המקורית, הנשיא פרס וראש-הממשלה נתניהו היו מברכים את פרנציסקוס בשפה הספרדית. הוא היה מכבד את קברו של הרצל בבירת המדינה היהודית, אי-שם מדרום לבואנוס-איירס.

אם פרנציסקוס לא שמע מעולם על אפיזודה זו, אין הוא היחיד. גם רוב הישראלים לא שמעו עליה. לא מלמדים אותה בבתי-הספר הישראליים. מחביאים אותה בבושה.

הישראלים יודעים על "אוגנדה". ערב מותו בטרם עת הציעה ממשלת בריטניה להרצל להקים את הבית הלאומי היהודי באוגנדה. (למעשה זאת לא הייתה כלל אוגנדה של היום, אלא הרמה הקניאתית, איזור בעל אקלים מצוין, השייך עכשיו לקניה.)

בעת ההיא נואש הרצל מהסיכוי לקבל את פלסטינה מידי הסולטאן התורכי. את המיזם הקניאתי ניתן היה להגשים מיד. זה משך את הרצל ואת תומכו העיקרי, מקס נורדאו, שיעץ לקבל את ההצעה לפחות זמנית, כ"מקלט לילה".

אבל הציונים הרוסיים, גרעין התנועה, התמרדו. ארץ-ישראל או לא כלום. מעריציו של הרצל הכשילו אותו, ו"חוזה המדינה" מת זמן לא-רב לאחר מכן, יש אומרים משברון לב.

אפיזודה זו ידועה היטב. נכתב עליה הרבה. יש הטוענים שאילו היה קיים בשנות ה-30 של המאה הקודמת בית לאומי יהודי באפריקה, ניתן היה להציל את יהודי אירופה מידי הנאצים.

לעומת זאת, הפרק הארגנטיני נמחק. הוא לא התאים לתדמית של "חוזה המדינה" התלוי על הקיר.

דרכו הארוכה של הרצל לציון החלה כאשר היגר מבודפשט לווינה. בווינה, כסטודנט יהודי צעיר נתקל באנטישמיות. השכל ההגיוני שלו מצא תשובה. מכיוון שהיה מחזאי, תיאר את הסצנה בממדים תיאטרליים: כל יהודי אוסטריה, מלבדו, יצעדו בסך לכנסיית סטפן הקדוש בלב וינה ויקבלו בצורה מאורגנת את הדת הנוצרית הקתולית. האפיפיור היה מקבל אותם בשמחה.

אולם לא עבר זמן רב עד שהרצל תפס שהיהודים אינם להוטים להיטבל ("הם פוחדים מהמים," התלוצץ בשעתו המשורר היינריך היינה), ושהגויים הלאומניים גם לא ששו לקבלם לחיקם. וכי איך יכלו? הרי היהודים חיו בכל מקום, בארצות שונות, אז איך יכלו להצטרף בכנות לאחת התנועות הלאומיות?

ואז הייתה להרצל ההברקה הגדולה של חייו. אם לא ניתן ליהודים להצטרף לאחת התנועות הלאומיות החדשות באירופה, מדוע שלא יכוננו היהודים את עצמם כאומה נפרדת, ישנה-חדשה?

בעיני הרצל זה היה רעיון לגמרי רציונלי. בלי אלוהים, בלי כתבי-קודש, בלי שטויות משיחיות. ארץ-ישראל כלל לא עלתה על דעתו. לא היה לו שום עניין בהזיות הדתיות של הציונים הנוצרים בבריטניה ובארצות-הברית, מסוגו של אלפרד בלפור.

התכנית של הרצל הייתה גמורה, עד לפרט הקטן ביותר, כאשר הוא כתב אותה בחוברת שהפכה לימים לתנ"ך הציוני, "מדינת היהודים". אז עדיין לא התחיל בכלל לחשוב ברצינות על המקום שבו יש להגשים את המיזם.

החוברת החלה כנאום שנשא הרצל ב"מועצת המשפחה" של הרוטשילדים, היהודים העשירים ביותר בעולם. הוא קיווה שהם יממנו את הביצוע.

הוא הנציח את מחשבותיו ב"יומנים" שלו, יצירה הכתובה היטב והמשתרעת על כמה כרכים. לפי הכתוב בעמוד 149 של המקור הגרמני, הוא הסביר את התוכניות שלו לרוטשילדים והוסיף: "אני יכול לספר לכם את הכול על 'הארץ המובטחת', חוץ מאשר המיקום שלה." את ההחלטה על כך החליט להשאיר לוועידה של אנשי-מדע יהודים מצטיינים, שיקבעו היכן להקים את המדינה היהודית, תוך התחשבות בנתונים הגיאולוגיים, האקלימיים, "בקיצור, הנתונים הטבעיים, על סמך החקירות המדעיות המודרניות ביותר." כלומר, ההחלטה על מיקום המדינה היהודית שתקום תהיה "מדעית טהורה".

בסוף, כאשר הופיעה החוברת הזאת תחת השם "מדינת היהודים", לא נאמר בה כמעט דבר על המיקום. לפרט חיוני זה מוקדש פחות מעמוד אחד, תחת כותרת המעידה על עצמה: "פלסטינה או ארגנטינה?"

הרצל העדיף בבירור את ארגנטינה. גם הסיבות לכך נשכחו.

דור אחד לפני הרצל, ארגנטינה כללה בעיקר את הצפון, מסביב לבואנוס איירס. הדרום רחב-הידיים, שנקרא "פטגוניה", היה כמעט ריק.

באותה עת פתחה ארגנטינה במלחמת-כיבוש, שרבים קוראים לה כיום רצח-עם. האוכלוסייה הילידה, שקדמה לקולומבוס, הושמדה, וגם שבט של "ענקים" (שני מטרים). המבצע נקרא, כמעט בשפה הציונית, "כיבוש השממה".

בעולם של אז היה רצח-עם תופעה שכיחה למדי. ארצות-הברית השמידה את "האינדיאנים האדומים". הגרמנים ביצעו רצח-עם מזוויע בארץ הנקראת כיום נמיביה, והגנרל שידיו מגואלות-בדם נחשב בגרמניה של הקיסר לגיבור לאומי. גם מלך הבלגים חולל זוועה בקונגו.

הרצל ראה בעיני-רוחו ארץ ענקית ריקה פחות או יותר. ממש "ארץ בלי עם לעם בלי ארץ". הוא סבר שממשלת ארגנטינה תמסור לו את פטגוניה תמורת כסף. את האוכלוסייה הילידית הנותרת ניתן לדחוף החוצה או לשכנעה לעבור לארץ אחרת, אבל רק "אחרי שהיא תשמיד את חיות-הטרף".

(התעמולה האנטי-ציונית השתמשה במשפט זה כאילו היה מכוון לפלסטינים. זה לא נכון. הרצל לא יכול היה לכתוב דברים כאלה על הפלסטינים, כל עוד היה הכליף המוסלמי הריבון בארץ-ישראל.)

פטגוניה היא ארץ יפהפייה, בעלת נופים שונים רבים, החל בחופי הים בשני אוקיינוסים, האטלנטי והשקט, וההרים מכוסי-הקרח של שרשרת האנדים. האקלים הוא בדרך כלל קריר, אפילו קר. העיר הדרומית ביותר בעולם שוכנת בקצה פטגוניה.

הגישה הרציונלית של הרצל נשטפה חיש-מהר על-ידי האופי הבלתי-רציונלי של תנועתו – תערובת של פנטסיות דתיות ורומנטיקה מזרח-אירופית. התכנית ליישב את היהודים בסביבה בטוחה הפכה לתנועה משיחית לוחמנית. זה קרה ליהודים גם בתקופות קודמות, וזה הסתיים תמיד באסון לאומי.

האמת הפשוטה היא שהרצל תיעב את ארץ-ישראל. יותר מכל הוא תיעב את ירושלים.

די מוזר שהאיש הזה, נביא הציונות, סירב לבקר בארץ. הוא עבר את אירופה לאורכה ולרוחבה כדי להיפגש עם מנהיגי העולם, מלונדון לסנקט-פטרבורג, מאיסטנבול עד רומא, אך סירב להניח את כף רגלו על אדמת יפו, עד שהקיסר הגרמני ממש הכריח אותו.

וילהלם השני היה טיפוס רומנטי ולא כל-כך יציב. הוא התעקש להיפגש את מנהיג היהודים באוהל מול שערי ירושלים. זה היה בחודש נובמבר, החודש הנעים ביותר בארץ, אבל הרצל סבל מאוד מהחום, מה גם שלבש תמיד חליפה אירופית כבדה. הוא כתב לידיד: "פלסטינה אינה מתאימה לנו. היהודים הם עם אירופי, ופלסטינה אינה מתאימה לאירופים."

הקיסר, אנטישמי מלידה, הקשיב באדיבות, ואחר-כך העיר לאנשיו: "רעיון טוב, אבל אי-אפשר לבצע אותו עם יהודים."

הרצל ברח מהעיר ומהארץ בשיא המהירות. העיר הקדושה, שיורשיו מוכנים כיום לשפוך הרבה דם למענה, נראתה לו כעיר מכוערת ומלוכלכת. הוא נמלט ליפו, ושם טיפס, באישון לילה, על האוניה הראשונה שעברה במקום. הוא טען ששמע שמועה שיש כוונה לרצוח אותו.

כל זה היה יכול לשמש השבוע מזון למחשבה לאפיפיור, אילו התרכז בעבר. אבל הוא חי בהווה והושיט את זרועותיו לחיים, ובעיקר לפלסטינים.

במקום להיכנס לארץ דרך ישראל, כמו כל אחד אחר, הוא שאל מסוק מהמלך הירדני וטס ישר מעמאן לבית-לחם. היה בכך מין הכרה במדינה הפלסטינית. בדרך חזרה מבית-לחם למסוק, הוא ביקש פתאום לעצור, ניגש לחומת-ההפרדה ושם את ידיו על קיר המלט המכוער. כפי שעשה קודמו בכותל המערבי. את התפילה החרישית שלו שמע רק אלוהים.

משם טס האפיפיור לנתב"ג, כאילו בא ישר מרומא. הוא צעד על השטיח האדום בין פרס לנתניהו (מכיוון שאיש מהשניים לא ויתר על הכבוד הזה לשני.)

אינני יודע מה דיבר האפיפיור עם שני הברברנים האלה, אך הייתי מאוד-מאוד נהנה אילו ניתן לי להיות עד ולהאזין לשיחה בין שני הארגנטינים האינטליגנטיים האלה, פרנציסקוס והרצל.