על סדר-היום עמדו שלוש הצעות-חוק. כל אחת גרועה מהאחרת.

אחת עסקה ב"משילות" – מילה חדשה שפירושה עריצות ימנית. הסעיף העיקרי מעלה את אחוז-החסימה מ-2% ל-3.25%. הכוונה הברורה היא לגרש מהכנסת את שלוש הסיעות השואבות את קולותיהן מהציבור הערבי.

השנייה עוסקת ב"שוויון בנטל". מטרתה המוצהרת היא לכפות על אלפי הצעירים החרדים את השירות בצבא. אבל החוק החדש משחרר אותם לארבע שנים נוספות. זה נקרא "ישראבלוף".

הצעת-החוק השלישית נוגעת לשלום – כלומר, למניעתו. היא אומרת שהממשלה אינה רשאית לוותר על שטח שהוא תחת ריבונות ישראלית מבלי לקבל אישור במשאל-עם. עד כה לא היה קיים במשטר הישראלי כלי הנקרא משאל-עם. החוק יחול גם על עסקה של חילופי-שטחים, קטנים ככל שיהיו.

מה הקשר בין שלוש הצעות-החוק הללו? אין שום קשר, מלבד העובדה שכולן מודפסות על נייר. אלא שכל אחת מהן אינה מקובלת לפחות על אחת משש סיעות הקואליציה, שהייתה פועלת להכשלתה.

כדי להעביר את כולן, כפתה הקואליציה על חבריה אמצעי קיצוני: עליהם להצביע בעד כל השלוש, בזו אחר זו, בהליך מקוצר.

זה לא קרה מעולם. מובן שזהו סממן נוסף של העריצות וגסות-הרוח הימנית, שהן סימני-ההיכר של הכנסת הנוכחית.

כאמצעי של הגנה עצמית עשו סיעות האופוזיציה מעשה שגם הוא חסר-תקדים אצלנו: הן הכריזו חרם על מליאת הכנסת. אף לא חבר אחד של האופוזיציה נכח באולם בעת הדיון וההצבעה על שלוש הצעות-החוק. סיעות האופוזיציה הקימו מליאה חילופית, שבה נערכו דיונים ערניים.

האופוזיציה מורכבת מיסודות שונים, שאינם משתפים פעולה בדרך כלל.

יש הסיעות הציוניות השמאליות: מפלגת-העבודה ומרצ.

יש שתי הסיעות החרדיות: יהדות-התורה וש"ס.

ויש הסיעות ה"ערביות": בל"ד הלאומנית, "הרשימה הערבית המאוחדת" הכוללת מרכיב אסלאמי מתון, וחד"ש הקומוניסטית, שיש בה מרכיב יהודי קטן.

כל הקבוצות הפוליטית השונות האלה התקבצו ביחד כדי לבטא את זעמן על רודנות הימין. החרם חסר-התקדים שהן הטילו על ההצבעות במליאה מבטא את חומרת המשבר הפרלמנטארי, אף שלא מנע את קבלת החוקים.

אך ההתרגשות של התקשורת מול המשבר הסתירה היבט רציני הרבה יותר, היבט העשוי לשנות מן היסוד את עתיד המדינה.

שלושת ערוצי הטלוויזיה הקדישו רק דקות מעטות למתרחש במליאה הרשמית, והתרכזו במה שהתרחש במליאה החלופית, שהייתה מעניינת הרבה יותר.

הן הראו, למשל, איך מנהיג ש"ס, אריה דרעי, התחכך ראש עם ראש באיתן כבל, מראשי מפלגת-העבודה. זאת הייתה יותר מסתם מחווה ידידותית. זאת הייתה אמירה פוליטית.

מאז יומה הראשון של מדינת-ישראל, ובמשך 29 שנים רצופות, שלטה מפלגת-העבודה במדינה תוך שיתוף-פעולה הדוק עם המפלגות הדתיות. גם לפני כן, מאז 1933, שלטה הקואליציה הזאת ביישוב.

המהפך ההיסטוריה של 1977, שהעלה את הליכוד לשלטון, קרה כאשר המפלגות הדתיות הפנו את הגב למפלגת-העבודה והצטרפו לקואליציה החדשה של מנחם בגין. זה היה יותר מתמרון פוליטי. זה היה שינוי טקטוני בנוף הפוליטי הישראלי.

מאז שולטת השותפות הימנית-דתית בישראל (בהפסקות קצרות). נראה היה שזוהי שותפות שאינה ניתנת לפירוק, הגוזרת על ישראל עתיד שחור של אפרטהייד, כיבוש והתנחלויות.

שותפות זו גם נראתה טבעית. הדת היהודית קובעת שאלוהים בכבודו ובעצמו הבטיח את כל הארץ לבני-ישראל. מוסדות-החינוך הדתיים השתילו בתלמידיהם השקפה המרוכזת כול-כולה בעצמה, תוך התעלמות מזכויות הזולת. תוצרי החינוך הזה נראו כשותפים טבעיים לאנשי הימין, הדוגלים בארץ-ישראל-השלמה.

אירועי השבוע האחרון הוכיחו שזה לא בהכרח כך. חרדים אנטי-ציוניים לחצו ידיים עם ציונים חילוניים, וגם – שומו שמיים! – עם ערבים.

זה הפנה את תשומת-הלב לתהום הרובצת בין החרדים, הדוגלים בדת הישנה של השטעטל, לבין הדתיים-לאומניים, שדתם היא פולחן שבטי של דם ואדמה. בעיני החרדים, הדת אינה אויבת השלום. להיפך, השלום והיחס ההוגן לגרים נחשבים כמצוות.

אם האידיליה המשולשת של חילונים-חרדים-ערבים תחזיק מעמד, היא עשויה לבשר מהפך חדש, סוף לעידן שהתחיל ב-1977.

כדי להבין את המתרחש צריך להבין את חשיבות ההבנה. ההבנה לזולת.

הקהילה החרדית היא מגזר נפרד, ממש כמו המגזר הערבי, ואולי אף יותר. החרדים בישראל שונים מהישראלים בכול – בהשקפת-העולם, בהבנת ההיסטוריה, בשפה (רבים מהם מדברים יידיש), בבגדים, אפילו בשפת-הגוף.

המשבר הנוכחי לא נגרם על-ידי התנגדות החרדים לצבא ולאידיאולוגיה הציונית כולה. השורשים שלו עמוקים הרבה יותר. מטרתם העיקרית של החרדים היא הישרדות בעולם הנעשה יותר ויותר עוין ומאיים. הישרדות פירושה שליטה מוחלטת על הבנים והבנות, מהלידה ועד לקבר, מבלי לאפשר להם מגע כלשהו עם לא-חרדים בכל שלבי חייהם. לכן אינם יכולים להרשות להם לבקר בבתי-ספר רגילים, להתגייס לצבא, לעבוד במקום-עבודה רגיל, לגור בשכונות לא-חרדיות. הם לא יכולים להניח להם לאכול בחברת לא-חרדים, ולא להיפגש (ישמור השם!) עם המין השני. המרשם להישרדות הוא בידוד מוחלט.

אנשי הימין, המרוכזים כול-כולם בעצמם, אינם מסוגלים להבין זאת, כשם שאינם מסוגלים להבין את גישת האזרחים הערבים. למה, לעזאזל, צריכה אם יהודיה לבלות לילות חסרי-שינה מרוב דאגה לבנה החייל, בעוד שמשתמטים אלה נהנים מהחיים?

נער חרדי אינו יכול לתאר לעצמו, כמובן, להפסיק את לימוד הגמרא, כשם שנער ערבי אינו יכול לתאר לעצמו לירות באחיו הפלסטינים.

ראשי הצבא, אגב, לא רוצים לא באלה ולא באלה. הם נחרדים כשהם חושבים על אימון וחימוש הנוער הערבי (מלבד כמה שכירי-חרב בדואים ודרוזים). הם נחרדים כשהם חושבים על קליטת רבבות חרדים, שיהיו זקוקים למחנות נפרדים, כדי שלא לבוא במגע, כולל מגע-עין, עם בחורות. שלא לדבר על צרכים מיוחדים כגון בתי-כנסת, מקוואות, מזון כשר למהדרין ורבנים משלהם, שיגידו להם אם להישמע לפקודות המפקדים – או לא.

אבל שום קצין בכיר לא יגיד זאת בפה מלא. סיסמאות הציונית הישנה מונעות זאת. צה"ל הוא צבא-העם; כולם משרתים בו ללא הפלייה; השוויון בהגנה על המולדת הוא ערך קדוש.

משום כך קיימים זה עשורים רבים טכסיסים של הונאה עצמית. עכשיו נאלצת המדינה להתעמת איתם.

לדעתי, עלינו לקבל את המציאות: החרדים (וגם האזרחים הערבים) הם מיעוטים מיוחדים, הזקוקים למעמד מיוחד. יש לשים קץ להונאה העצמית, לתעלולים ולטריקים. יש לשחרר רשמית את החרדים (והערבים). אולי הגיע הזמן שצה"ל ילך בדרכי הצבאות בעולם המערבי, שהפו את עצמם לצבאות מקצועיים, המורכבים ממתנדבים.

אבל זהו עניין צדדי. העניין העיקרי הוא זה:

האם ניתן לחדש את הברית הישנה בין השמאל והחרדים?

האם יתכן שינוי יסודי במערך הכוחות הפוליטיים?

האם ניתן להחזיר את הימין ואת הדתיים-הלאומנים למעמד של מיעוט?

האם יכולה לקום קואליציה-נגדית של השמאל והחרדים, יחד עם האזרחים הערבים, שיהיה לה סיכוי להגיע לשלטון?

זה לא בלתי-אפשרי, אבל אדם צריך להיות אופטימי כדי להאמין בכך.

אדם צריך להיות אופטימי כדי להאמין בכול דבר טוב.