זהו סוג של אלמוות. הרבה זמן אחרי שאסתלק מן העולם יצטטו עורכי-דין את העתירה שלי ויסתמכו על פסק-הדין.

עכשיו מתנהל התיק "אורי אבנרי ואחרים נ' הכנסת ומדינת ישראל". הוא נדון השבוע בבית-המשפט העליון. התיק נוגע לחוק החרם שנחקק בכנסת.

מספר שעות אחרי קבלת החוק בקריאה הסופית הגישו תנועת "גוש שלום" ואני אישית עתירה לביטולו. את הטיעון המשפטי המפורט הכינונו הרבה זמן מראש. לכן נושא התיק את שמי. שאר בעלי העתירות, שנקראו בזלזול-מה "אחרים", כוללים כתריסר ארגונים לזכויות-האדם, יהודים וערבים.

אחרי אגו-טריפ זה, אגש לעניין.

ישיבת בית-המשפט הייתה בלתי-רגילה בהחלט. במקום שלושה שופטים, כרגיל, השתתפו בה תשעה שופטים עליונים, כמעט כל בית-המשפט. תריסר עורכי-דין ייצגו את שני הצדדים. ביניהם הייתה עורכת-הדין שלנו, גבי לסקי, שפתחה את הטיעון בשם העותרים.

השופטים לא היו מאזינים פסיביים, אחוזי שעמום, כרגיל. כל תשעת השופטים התערבו בדיון, שאלו שאלות, העירו הערות פרובוקטיביות. היה ברור שהם מתעניינים מאוד.

החוק אינו אוסר חרמות ככלל. הוא לא חל על הסרן צ'ארלס בויקוט, שעל שמו נקרא החרם בלועזית.

הסרן בויקוט היה מנהל אחוזה באירלנד. בשנת 1880, שנת רעב באירלנד, הוא גירש אריסים שעיבדו את האדמה ושלא היו מסוגלים לשלם את שכר החכירה. במקום לפגוע בו גופנית, נקטו שכניו שיטה חדשה נגדו: הם החרימו אותו, לא דיברו איתו, לא עבדו אצלו, לא מכרו לו דבר, לא הביאו לו את הדואר. לא עזרו גם הפועלים הזרים, שהובאו למקום בלוויית אלף חיילים בריטיים. השיטה התפשטה, והשם בויקוט נכנס לשפה האנגלית ולשפות רבות אחרות.

כיום יש למילה בויקוט מובן הרבה יותר רחב מאשר החרמה של אדם אחד. זהו מכשיר של מחאה, שמטרתו לפגוע בציבור מסוים הן מבחינה מוסרית והן מבחינה כלכלית, בדומה לשביתה של עובדים.

בישראל מחרימים כל הזמן. הרבנים קוראים להחרים חנויות המוכרות בשר טרף ועל בתי-מלון המגישים ארוחה חמה בשבת-קודש. צרכנים מרוגזים הטילו חרם על גבינת קוטג' – פעולה שהתרחבה והפכה בקיץ 2011 למחאה ההמונית. איש לא התנגד.

עד שזה נגע במתנחלים.

בשנת 1997 הכריזה תנועת "גוש שלום" חרם על מוצרי ההתנחלויות. לדעתנו פוגעות ההתנחלויות בעתיד המדינה, מפני שעצם קיומן מונע שלום וביטחון. זה היה החרם הראשון. קראנו לצרכנים הישראלים להימנע מלקנות מוצרים שמקורם בהתנחלויות הממוקמים בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

זה לא גרם למהומה. כאשר קראנו למסיבת-עיתונאים, לא הופיע ולו עיתונאי ישראלי אחד – דבר שלא קרה לי מעולם לפני ואחרי כן.

כדי להקל על פעולת החרם, פרסמנו את רשימת המפעלים הממוקמים בהתנחלויות. להפתעתנו ביקשו אלפי אנשים את הרשימה. כך התחיל הכדור להתגלגל.

לא קראנו לחרם על מדינת-ישראל. להפך. מטרתנו העיקרית הייתה להדגיש את ההבדל בין ישראל הריבונית לבין ההתנחלויות. אחת המדבקות שהפקנו אמרה: "אני קונה תוצרת הארץ – חרם על מוצרי ההתנחלויות".

בשעה שהממשלה עשתה את הכול כדי למחוק את הקו הירוק, מטרתנו הייתה להחזיר את הקו הירוק למודעות הציבור הישראלי.

רציני גם לפגוע בכוח-המשיכה הכלכלי של ההתנחלויות. הממשלה פעלה בכול כוחה למשוך אנשים לשם. היא הציעה וילות מהודרות לזוגות צעירים, שלא יכלו אף לחלום על דירה צנועה בתל-אביב. היא הציעה מענקים נדיבים ופטור ממס כדי למשוך מפעלים. כנגד זה נוצר החרם, להפעיל לחץ כלכלי נגדי.

גם מהותו של החרם משך אותנו. החרם הוא מכשיר דמוקרטי ובלתי-אלים. כל אדם יכול להפעיל אותו בשקט, באופן פרטי, מבלי שיצטרך להצטרף לארגון מסוים או לזהות עצמו בפומבי.

הממשלה החליטה שהדרך הטובה ביותר לצמצום הנזק היא להתעלם מאיתנו. אך כאשר היוזמה שלנו החלה להכות גלים בחו"ל, התחיל הימין לדאוג. בייחוד כאשר האיחוד האירופי החליט להפעיל את סעיפי החוזה המסחרי שלו עם ישראל, המעניק לייצוא שלנו הטבות מפליגות אך קובע בפירוש שאינו חל על ההתנחלויות, שהן בלתי-חוקיות בעליל על פי החוק הבינלאומי.

הכנסת הגיבה בזעם והקדישה לעניין יום שלם. (עוד אגו-טריפ: החלטתי להיות נוכח בדיון. בתור ח"כ לשעבר ישבתי עם רחל ביציע המכובדים. כאשר דובר ימני ראה אותנו הוא פנה אלינו, הצביע עלינו בניגוד לכללים המקובלים בכנסת וקרא: "הנה הזוג המלכותי של השמאל!")

גם בחו"ל היה החרם מכוון תחילה נגד ההתנחלויות. אולם ניסיון המאבק נגד האפרטהייד בדרום-אפריקה גרם לשינוי הכיוון. בארצות רבות החל חרם כללי על ישראל.

אינני תומך בחרם כללי כזה. לדעתי, הוא נוגד את המטרה. במקום להפריד בין הציבור הישראלי לבין ההתנחלויות, הוא דוחף את כל הציבור הישראלי דווקא לזרועות הימין הקיצוני והמתנחלים. הסיסמה היא שוב: "העולם כולו נגדנו!"

אי-אפשר עוד להתעלם מהממדים הגדלים והולכים של החרמות השונים. הימין הישראלי החליט לפעול – והוא עשה זאת בדרך מחוכמת מאוד.

הימין ניצל את החרם על ישראל כדי להוציא אל מחוץ לחוק את החרם על ההתנחלויות - החרם היחיד שבאמת הפריע לו. זוהי ליבת החוק שנחקק לפני שנתיים.

החוק אינו מעניש אנשים המקיימים חרם באופן אישי, אלא את מי שקורא לחרם בפומבי.

ואיזה עונש! לא מאסר, דבר שהיה הופך אותנו לקדושים מעונים. החוק אומר שכל אדם הטוען שהחרם פוגע בו זכאי לתבוע מהקוראים-לחרם פיצויים בלתי-מוגבלים, מבלי שיהיה עליו להוכיח שנגרם לו נזק כלשהו. מאות אלפי מתנחלים ואנשי-ימין יכולים להגיש תביעות על סכומים אסטרונומיים. בדרך זו אפשר להטיל על הקוראים-לחרם עונשים של מיליוני שקלים.

זה לא חל, כמובן, על מי שקורא לחרם על חנויות טריפה וגבינת קוטג'. החוק נוגע רק למי שקורא לחרם על מוסדות ואנשים בשל קשריהם עם מדינת ישראל ועם – אלה שתי המילים הקובעות – "שטח בשליטתה".

ברור שהמבנה המשפטי כולו נוצר רק למען שתי מילים אלה. החוק אינו בא להגן על מדינת-ישראל. הוא בא להגן על ההתנחלויות. זוהי מטרתו היחידה.

ואכן, עשרות השאלות שהמטירו השופטים על עורכי-הדין שלנו נגעו בעיקר לנקודה זו.

האם נסתפק במחיקת שתי המילים האלה? (שאלה טובה. מובן שזה העיקר. אבל לא יכולנו להגיד זאת, מפני שהטענה העיקרית שלנו היא שהחוק מגביל את חופש-הדיבור. זה חל על החוק כולו.)

האם היינו מתנגדים לחוק אילו היה מכוון נגד החרם הערבי שהוטל על המדינה בראשית דרכה? (הנסיבות היו שונות לגמרי.)

האם אנחנו מתנגדים לחופש-הדיבור של הרבנים האוסרים על השכרת דירות לערבים? (זה לא חרם, אלא הפלייה גסה.)

אחרי מספר שעות של דיון ננעלה הישיבה. ההחלטה תינתן בתאריך כלשהו בעתיד. סביר להניח שתהיה החלטת רוב והחלטות של מיעוטים.

האם יעז בית-המשפט למחוק חוק של הכנסת? זה ידרוש אומץ-לב רב. לא אופתע אם רוב השופטים יחליטו להשאיר את החוק בכללותו על כנו, אך למחוק את שתי המלים הנוגעות להתנחלויות.

אחרת זה יהיה עוד צעד להפיכת ישראל למדינה של המתנחלים, מטעם המתנחלים ולמען המתנחלים.

יש לכך דוגמאות היסטוריות. ההיסטוריון הבריטי המהולל ארנולד טוינבי (שאני נמנה עם חסידיו) חיבר רשימה על מדינות, שבהם השתלטו אזורי-הספר, שתושביהם בדרך כלל קשוחים וקנאים יותר, על האוכלוסייה המפונקת של המרכז. הפרוסים, למשל, שהיו תושבי אזור-ספר נידח, השתלטו תחילה על מחצית גרמניה, ואחר-כך על גרמניה כולה. סאבוי, גם היא אזור-ספר, הקימה את המדינה האיטלקית המודרנית.

תהיה החלטת השופטים כפי שתהיה, דבר אחד בטוח: התיק "אורי אבנרי ואחרים נ' הכנסת ומדינת-ישראל" יצוטט על-ידי משפטנים לדורותיהם.