אני אוהב אותה בשל מה שעשתה לפני שבועות אחדים.

אקו"ם העניק לה פרס על "מפעל חיים". למרות שהיא רק בת 43, היא ראויה לו. היא זמרת נהדרת.

ניני עשתה דבר מאוד בלתי-רגיל. היא סירבה לקבל את הפרס.

הסיבה שלה: זמר אחר, אריאל זילבר, היה אמור לקבל את הפרס יחד איתה.

ניני היא שמאלנית מובהקת. זילבר הוא איש-ימין מובהק. האם זוהי סיבה לסרב לקבל פרס?

צעקות-הגינוי באו מכל הצדדים. איך היא מעזה? מה עם חופש הביטוי? מה עם החרות האמנותית?

אנשי-הימין גינו אותה בקולי-קולות. צדקנים רבים מהשמאל הצטרפו אליהם. נכון, הם אמרו, זילבר הוא איש-ימין, אך הדמוקרטיה דורשת להגן על חופש-הביטוי של כולם, אפילו – ובעיקר – על מי שמבטאים דעות נתעבות.

הביאו אפילו את וולטייר הזקן, שאמר "אני מתנגד למה שאתה אומר, אך אגן עד מוות על זכותך לומר זאת!"

אז מה אמר זילבר, שגרם לניני לסרב לעמוד איתו על במה אחת?

קודם כל, הוא ביטא שנאה תהומית להומוסקסואלים. "להיות הומו זה סטייה", הוא הכריז, ודרש לנדות אותם.

לא רק אותם. "לחילונים אין מה להציע, רק לחלות באיידס ולהסתכל בנשים ערומות. פויה!"

הגאים והחילונים אינם אנשי-התועבה היחידים. השמאלנים גרועים מהם. "את כל השמאלנים צריך לגרש ולשלוח לגיהינום. הם עמלק!" כל יהודי יודע שאלוהים ציווה לבני-ישראל להרוג את כל העמלקים, כך שזכר עמלק יימחה מהעולם. שמואל הנביא נטל את המלוכה מהמלך שאול מפני שלא הרג את כל השבויים העמלקים, גברים, נשים וטף.

אבל זהו רק חלק מהשקפת-עולמו של זילבר הוא גם דורש לשחרר מיד את יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין. זילבר שיבח את ברוך גולדשטיין, שרצח 29 מוסלמים בתפילתם במערת המכפלה.

הוא מביע אהדה לכנופיית "תג מחיר", המטילה טרור על תושבי הכפרים הפלסטיניים. לדבריו, הבריונים עושים את הדבר הנכון מפני ש"הערבים לא שווים כלום. הם לא יודעים לעשות שום דבר מלבד להרוג."

לשיא הגיע זילבר בהכרזה: "כהנא צדק!" בית-המשפט העליון הגדיר את מאיר כהנא כפאשיסט והוציאה את תנועתו "כך" אל מחוץ לחוק. זילבר כתב שיר לכבוד נביא-השנאה.

האם איש כזה זכאי להגנה מטעם "חופש הדיבור"? היהודים בכל העולם מגנים את ממשלת צרפת, על שהיא מעניקה את חופש-הדיבור לניאו-נאצי המגעיל דיודונה מ'באלה מ'באלה, הדמגוג האנטישמי שהמציא את הברכה הנאצית ההפוכה הקרויה "קנל". אבל הדמגוג הזה הוא איש מתון בהשוואה לזילבר.

האם הייתה ניני צריכה להופיע יחד עם הניאו-הנאצי הצרפתי הזה? (אגב, התרגום של שמו הוא נתניהו). ואילו הייתה חיה בשעתו ברפובליקה הוויימארית הגרמנית, האם הייתה צריכה להופיע על במה אחת עם מוקיון בשם אדולף היטלר? והאם הדמוקרטים הצדקנים שלנו היו מגנים אותה על סירובה?

ובכן, אני מעריץ את אחינועם ניני. היא עשתה מעשה אמיץ של הקרבה עצמית. היא מקריבה קורבן גדול. אנשי-הימין יחרימו אותה. לא יזמינו אותה לפסטיבלים שהמארגנים שלהם משקשקים מפחד שהממשלה תבטל את הקצבותיהם.

לפני 45 שנה, אחרי שפרצה האינתיפאדה הראשונה, נערכה הפגנה גדולה למען השלום בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, הנקראת עכשיו כיכר רבין. כמעט כל האמנים המובילים, אז, הופיעו בה. הזמרים ממש התחרו ביניהם על הזכות לשיר בה.

ימים אלה חלפו מזמן. גם אמנים שמאלנים ידועי-שם חוששים עכשיו לבטא דעה פוליטית. חלילה להם. מעשה כזה עלול לסכן את פרנסתם.

מניין בא לניני אומץ-הלב לקום ולסרב? שני הוריה תימנים – כמו גם אמו של זילבר, ברכה צפירה, שהייתה אמנית מפורסמת בימי נעוריי. בדרך כלל, יוצאי-תימן, כמו יהודים מזרחים אחרים, נוטים ימינה.

פיתרון התעלומה הוא פשוט: ניני גדלה בארצות-הברית, שם עבד אביה. החינוך בבתי-הספר היהודים באמריקה בשנות ה-70 וה-80 טיפח ערכים מסוימים, שאבדו בחינוך הישראלי מזמן.

אני אוהב את ניני.

אני אוהב את ענת קם.

ענת הייתה חיילת. תפקידה נתן לה גישה למסמכים סודיים. היא העתיקה 2000 מהם, שהכילו ראיות על פשעי-מלחמה שנעשו על-ידי חיילי צה"ל, ומסרה אותם לכתב "הארץ". העיתון פירסם דו"ח סודי על פשע מסוג זה. חוקרי הצבא גילו את המקור.

אחרי קרוב לשנתיים של מאסר-בית נדונה ענת לעונש-מאסר ארוך. בערעור צומצם העונש לארבע שנים. בשבוע האחרון, אחרי שנתיים וחודשיים בכלא, היא שוחררה על-תנאי. כעבור מספר ימים, בראיון עיתונאי, היא חשפה את מצב-רוחה הנוכחי.

זהו חומר-קריאה מעולה. ענת היא צעירה אינטליגנטית, בעלת מבט חד. היא מתארת את חוויותיה בכלא בצורה חיה ומקסימה. נראה ששלטונות-הכלא טיפלו בה באופן אנושי יחסית. לפני שנכנסה לכלא, היא חששה שמא יכו אותה או אף יאנסו אותה. זה לא קרה. האסירות האחרות, רובן פטריוטיות פרימיטיביות, לא התייחסו כלל למעשים שבגללם הגיעה לכלא, שנראו להן בוודאי כמעשי-בגידה. רובן המכריע התיידדו איתה. נשים שרצחו את ילדיהן או את מאהביהן ביקשו שתעזור להן בכתיבת עתירות. נראה שענת היא צעירה שיש לה הרבה אמפתיה.

היא מדברת במרירות על "הארץ" ועל הכתב, שלדעתה בגדו בה מתוך פחד. אפשר גם לדבר במרירות על מחנה-השלום הישראלי כולו, שגם הוא פחד עד כדי כך שכמעט איש לא הרים את קולו כדי להגן על מעשיה האמיצים.

אותי העציבה החרטה שלה. היא הכריזה בראיון שהיא מצטערת על מעשיה.

נראה לי שאינה מצטערת על המחיר הכבד ששילמה. בגיל 28, עליה להתחיל עכשיו את חייה מחדש, כשדבקה בה תווית "בוגדת". ארבע שנים יקרות נגזלו ממנה. היא מסרבת להגר. "למה שאהגר? זהו הבית שלי!"

הדבר הגורם לה להתחרט על מעשיה הוא האמונה שהכול היה לשווא. נדמה לה שבניגוד לגילויי העמיתים האמריקאיים שלה, אדווארד סנודן וצ'לסי מנינג, ששינו את העולם, המעשים שלה לא נשאו פרי. הם לא שינו דבר.

אני מבקש לחלוק על אמונה זו. היא אינה נכונה. מעשים מוסריים כאלה, הנעשים על-די בני-אדם אמיצים, לעולם אינם לשווא. הם משמשים מופת. הם מעודדים אחרים. הם זורעים זרע. כשם שהים מורכב מטיפות רבות, כך נגרמים שינויים היסטוריים על-ידי הרבה-הרבה מעשים קטנים כאלה.

אני אוהב את דפני ליף.

כמו ענת, היא בת 28. היא התרגזה על יוקר שכר-הדירה והקימה אוהל קטן בשדרות רוטשילד כדי לגור בו. המחאה גדלה באופן ספונטני, ובשיאה הגיעו 400 אלף בני-אדם להפגנה חסרת-תקדים.

המחאה השפיעה על הבחירות. יאיר לפיד, שלא עשה דבר למען המחאה, אימץ לעצמו את סיסמאותיה וזכה בבחירות בהישג גדול. שניים משותפיה של דפני נבחרו לכנסת. אך דפני עצמה נעלמה מאורות הזרקורים.

מעולם לא דיברתי איתה, מלבד כמה מלים באחת ההפגנות. הייתה לי ביקורת עליה בשל החלטתה להתעלם מהבעיות הלאומיות הגורליות, כמו הכיבוש, ולהתרכז במחיר הדיור והגבינה.

השבוע הופיעה דפני מחדש – על ספסל-הנאשמים של בית-המשפט. למרות שכל המחאות היו בלתי-אלימות בהחלט, הייתה התכתשות באחת מהן. השוטרים היכו את דפני, שנפצעה ביד. אך, כרגיל, המשטרה האשימה את דפני בתקיפת שוטר ובהפרעת הסדר הציבורי.

השופט זרק את כתב-האישום לסל.

אני אוהב את שלוש הנשים האלה, מפני שהן מראות לנו שיש בישראל צעירים וצעירות המצייתים לצו המצפון.

הם גורמים לנו להתגאות בישראל.

כל עוד יש לנו צעירים וצעירות שכאלה, המוכנים לקום למען הדמוקרטיה, השלום והצדק, המוכנים להסתכן ולהקריב קורבן אישי, יש עתיד לישראל.

בעיניי, הם ישראל האמיתית.