סרט מצוין, שחקנים מצוינים. אך לא זה העיקר. העיקר הוא שזהו סרט מדויק מאוד, המתאר נאמנה מה באמת קרה בדרום-אפריקה, ואי-אפשר שלא לחשוב עליו שוב ושוב.

מה אני חושב?

אילו נשאל דרום-אפריקאי, שחור או לבן, לפני 35 שנה איך ייגמר הסכסוך, התשובה הייתה קרוב לוודאי: "לא יהיה לו סוף. אין פיתרון." תשובה זו בדיוק שומעים היום בישראל ובפלסטין.

ואכן, כול פיתרון היה בלתי-אפשרי. רוב השחורים בדרום-אפריקה רצו בחופש ובשלטון שחור. רוב הלבנים – אנגלים ובורים כאחד – ידעו שאם יגיעו השחורים לשלטון, הם יטבחו את הלבנים או יגרשו אותם מהארץ. על כן לא היה שום צד מסוגל לוותר.

אך קרה דבר שלא ייאמן, דבר שאפילו אי-אפשר היה להעלות על הדעת. השחורים ניצחו. נשיא שחור הגיע לשלטון. הלבנים לא נטבחו ולא גורשו. יש הטוענים שהם חזקים עכשיו יותר מכפי שהיו אי-פעם.

כל כך התרגלנו לזה, שאיננו מרגישים עוד בגודל הנס.

כאשר השתחררה אלג'יריה, גם היא אחרי מלחמת-שחרור ארוכה ואכזרית, ברחו יותר ממיליון מתנחלים ("קולונים") על חייהם. הבריחה ההמונית לא נכפתה. הנשיא שארל דה-גול פשוט הודיע שהצבא הצרפתי ייסוג מאלג'יריה בתאריך מסוים, וכול המתנחלים ברחו בבהלה. מספר עצום של משת"פים מקומיים נטבחו.

כך קורה כמעט תמיד כאשר שלטון קולוניאלי בא אל קצו אחרי תקופה ארוכה של דיכוי. כפי שכתב המשורר הגרמני פרידריך שילר בראשית התקופה הקולוניאלית: "פחדו מפני העבד הקורע את כבליו!"

האם השחורים הדרום-אפריקאים הם בני-אדם מסוג מיוחד? יותר אנושיים? יותר עדינים? פחות נקמניים?

לגמרי לא.

כפי שמראה הסרט, הם היו צמאים לנקמה. הם סבלו השפלות אין-ספור במשך עשרות שנים. לא השפלות מופשטות, אלא השפלות פיזיות יומיומיות ברחוב, בפארק, בתחנת-הרכבת, בכל מקום. לא ניתן להם לשכוח ולו לרגע שהם שחורים ונחותים, תת-אדם. רבים מהם הושלכו לכלא.

לכן היה זה אך צפוי שיתנפלו ביום השחרור על מדכאיהם, להרוג, לשרוף ולהשמיד. בראש דורשי הנקמה עמדה אשתו של מנדלה עצמו, ויני, שהסיתה את ההמונים להרג.

ורק אדם אחד מיוחד ויחיד עמד מול הנחשול המאיים של שפיכות-דמים.

הסרט מראה איך החליט מנדלה להתייצב לבדו מול הגל הגואה. ברגע המכריע, כאשר הכול היה תלוי ועומד, כאשר ההיסטוריה עצרה ממש את נשימתה, פנה מנדלה אל ההמונים בטלוויזיה ואמר להם בפשטות: "אם אני המנהיג שלכם, אתם תלכו בדרכי! אם לא, חפשו לכם מנהיג אחר!"

גישתו הייתה רציונאלית. האלימות הייתה קורעת את הארץ לגזרים, כפי שקרה בארצות אפריקאיות אחרות. אחרי זה היו השחורים חיים בפחד, כפי שחיו הלבנים במהלך כל עידן האפרטהייד.

הדבר לא ייאמן, אך העם שמע לקולו.

כפי שמראה הסרט היטב, מנדלה לא היה יצור על-אנושי. הוא היה אדם, בעל רגשות של אדם. בראשית דרכו הוא היה מחבל, טרוריסט במלוא מובן המילה. הוא שלח אנשים להרוג ולהיהרג. אחר-כך סבל מיחס אכזרי בכלא, לגופו ולנפשו. במשך עשרות שנים הוחזק בידוד, שנים שהיו יכולות להטריף את דעתו.

אך בעודו בכלא, ובניגוד לדעתם של חבריו הקרובים ביותר, הוא פתח במשא-ומתן עם ראשי משטר האפרטהייד.

האם יכול היה מנדלה לעשות מה שעשה מבלי שיעמוד מולו פרדריק וילם דה-קלרק, מנהיג הלבנים? שאלה טובה. הסרט אינו מתעכב על אישיותו של דה-קלרק. הוא מסתפק בתיאור המהלכים שהובילו אותו לחתימה על הסכם שהיווה למעשה כניעה כמעט מוחלטת ל"כפירים" הבזויים, ושעשה כך מבלי שתישפך טיפה אחת של דם. כמו מיכאיל גורבצ'וב , בתנאים שונים, הוא פיקח על מהפכה היסטורית בלי אלימות. (המילה "כפיר", שבה השתמשו הלבנים כשם-גנאי לשחורים, נובעת מהמילה הערבית והעברית "כופר".)

מנדלה ודה-קלרק התאימו זה לזה באופן מושלם, למרות שקשה לתאר שני טיפוסים שונים יותר זה מזה.

מה גרם למפלצת האפרטהייד לנפוח את נשמתה?

ברחבי העולם, וגם בישראל, מקובל לחשוב שהחרם העולמי על מדינת האפרטהייד הוא הוא ששבר את עצמותיו. בעשרות מדינות סירבו אנשים הגונים לגעת בסחורות מדרום-אפריקה או להשתתף באירועי-ספורט עם קבוצות מארץ האפארטהייד. הם הפכו את דרום-אפריקה למדינה מצורעת.

זה נכון וראוי להערצה. כל מי שהשתתף בהתקוממות זו של המצפון העולמי ראוי לכבוד. אך האמונה שהחרם הוא שהיטה את הכף לוקה בהתנשאות מערבית. זהו מין קולוניאליזם מוסרי.

ולראייה, הסרט מקדיש לכל המחאות והחרם העולמי מספר שניות בלבד. זה הכול!

הוא מראה בבירור שאת הניצחון השיג המאבק עתיר-הגבורה של המוני דרום-אפריקה – השחורים, ההודים (צאצאי מהגרים) והצבעוניים (בני זוגות מעורבים). הם השתמשו במאבק המזוין (שהמדכאים קוראים לו תמיד "טרור"), בפעולה המונית בלתי-אלימה ובשביתות ענקיות. החרם העולמי עזר בעיקר להרמת המוראל.

מנדלה לא היה רק אחד המנהיגים העיקריים של מאבק זה, אלא גם השתתף בו באופן אישי, עד שנשלח למאסר-עולם.

מהסרט אפשר היה לקבל את הרושם שהיו שני מנדלה – מנדלה המחבל, ששפך דם, ומנדלה רודף-השלום, שהפך לסמל עולמי של סובלנות ומחילה.

אלא ששני מנדלה אלה היו אותו האדם - איש שהיה מוכן להקריב את חייו למען חרות עמו, ואיש שהיה נדיב וסלחן ביום הניצחון.

הוא הגשים את האימרה היהודית העתיקה: "איזהו גיבור? ההופך אויבו לאוהבו!" אדם כלבבי.

אדם ישראלי ראוי שישאל את עצמו: מה מלמד אותנו הסרט על הדמיון ואי-הדמיון בין מה שקרה בדרום-אפריקה לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

הרושם הראשון הוא שאין כמעט דמיון. יש הבדל עצום מבחינת הרקע המדיני והדמוגראפי. במידה שקיים דמיון כלשהו, הוא שטחי.

ההבדל העיקרי: לא נראה באופק שלנו לא דה-קלרק ישראלי, וגם לא מנדלה פלסטיני.

מנדלה עצמו היה תומך נלהב בעניין הפלסטיני. הוא ראה ביאסר ערפאת חבר בנפש. ואכן, יש דמיון: כמו מנדלה, ערפאת פתח במלחמת-שחרור מהפכנית אלימה ("טרור"), וכמו מנדלה החליט ערפאת לעשות שלום עם אויביו (אוסלו). אילו היה ערפאת יפה-תואר וגבה-קומה כמו מנדלה, היה העולם מן הסתם מתייחס אליו אחרת.

בגישתו הפרו-פלסטינית דמה מנדלה למהטמה גנדי, שעולמו הרוחני התגבש ב-21 שנות שהותו בדרום-אפריקה. גנדי סבל קשה מהגזענות שם, זמן רב לפני שמשטר האפרטהייד נולד רשמית. אך בעוד שתורת אי-האלימות של מנדלה נחלה ניצחון, תורת אי-האלימות של גנדי נכשלה. שחרור הודו לווה בצונאמי של אלימות. לפחות חצי מיליון הינדואים ומוסלמים נהרגו – וביניהם גם גנדי עצמו.

הסרט מסתיים בבחירתו של מנדלה לנשיא המדינה, לקול צהלת השחורים והלבנים כאחד.