המאמץ ראוי לכל שבח. למרבה הצער, הוא מבוסס על הנחה לא-נכונה. הנחה האומרת שממשלת ישראל רוצה בשלום המבוסס על פיתרון-שתי-המדינות.

קרי אינו מוכן - או אינו מסוגל – להכיר באמת פשוטה זו. הוא מחפש דרכים לעקוף אותה. הוא מקווה לשכנע בכל זאת את בנימין נתניהו אם אך יבוא ויפתיע מכיוון אחר. בדמיונו הוא שומע את נתניהו קורא: "בחיי, איך לא חשבתי על זה?!"

אז קרי בא שוב והפעם עם רעיון חדש: להתחיל דווקא בפיתרון בעיות הביטחון של ישראל וסילוק דאגותיה בתחום זה.

הוא אומר כעת: בואו לא נדבר עכשיו על בעיות-הליבה. נדבר תחילה על הדאגות הביטחוניות שלכם וננסה לפתור אותן. הבאתי איתי גנרל אמיתי ותוכנית ביטחונית אמיתית. בואו הסתכלו!

גישה זו מבוססת על הנחה לא-נכונה – בתה של ההנחה הלא-נכונה הכללית – ש"הדאגות הביטחוניות" שעליהן מצהירה ממשלתנו הן אמיתיות. קרי מבטא את ההשקפה האמריקאית הבסיסית האומרת שאם אנשים בעלי-היגיון ישבו מסביב לשולחן ויבחנו בעיה כלשהי, הם ימצאו לה פיתרון.

אז יש תוכנית. האלוף ג'ון אלן, מי שהיה המפקד האמריקאי העליון במלחמת אפגניסטן, שולף אותה מתיקו ומניח אותה על השולחן. הוא מסביר את מעלותיה. היא באמת עונה על הרבה דאגות. הנושא העיקרי הוא ההתעקשות של צה"ל על הצורך להחזיק בעמק הירדן. יהיו גבולות המדינה הפלסטינית העתידית כאשר יהיו – צה"ל צריך לשלוט בבקעת- הירדן במשך תקופה ארוכה מאוד.

מכיוון שעמק-הירדן המורחב מהווה כ-20% של שטח הגדה המערבית, והגדה כולה, ביחד עם רצועת-עזה, מהווה כ-22% של פלסטינה המנדטורית, שום פלסטיני לא יסכים לכך.

וזו בדיוק המעלה הגדולה של תכנית כזאת בעיני ממשלתנו.

נהר הירדן, אחד הנהרות החשובים בהיסטוריה העולמית, אינו אלא נחל די קטן שאורכו כ-250 ק"מ ורוחבו כמה עשרות מטרים. לא נהר מי-יודע-מה.

איך הוא הגיע למעמד אסטרטגי כזה?

התיאור הבא הוא דמיוני, אך אינו רחוק ממה שהתרחש באמת.

מיד אחרי מלחמת ששת-הימים, שבה כבשה ישראל את כל הארץ, פשטו קבוצות של מומחים חקלאיים לאורכה ולרחבה של הגדה המערבית, כדי לגלות אדמות שניתן לעבד אותן בשיטות מודרניות.

רוב האדמות של הגדה המערבית מורכבות מגבעות טרשיות, שהן אמנם ציוריות מאוד אך אינן מתאימות לשיטות חקלאיות חדישות. כל מטר מרובע של אדמה הניתנת לעיבור מנוצל על-ידי הפלאחים, בעזרת טרסות ושיטות עיבוד והשקיה עתיקות אחרות. זה לא מתאים לקיבוצים.

חוץ מאדמות בקעת הירדן.

הבקעה הזאת, שהיא חלק מהשבר הסורי-אפריקאי הגדול, היא שטוחה. גם מים יש בה בשפע. בעיני הקיבוצניקים המנוסים, היא התאימה לעיבוד במכונות מודרניות. חוץ מזה הייתה הבקעה מאוכלסת בדלילות רבה.

כמעט לכל מנהיגי ישראל באותה עת היה רקע חקלאי. לוי אשכול, ראש-הממשלה, היה לפני קום המדינה אחראי למאמץ ההתיישבותי. שר-הביטחון, משה דיין, נולד בקיבוץ (דגניה) וגדל במושב (נהלל). שר-העבודה, יגאל אלון, לא היה רק מפקד מהולל במלחמת תש"ח אלא גם חבר קיבוץ (גינוסר) ואחד ממנהיגי הקיבוץ המאוחד. מורו ורבו, ישראל גלילי, יועץ הסתרים של גולדה מאיר, היה גם הוא חבר קיבוץ (נען).

היה זה אלון שסיפק את ההנמקה הצבאית לסיפוח בקעת-הירדן.

הוא המציא תכנית-ביטחון לישראל שלאחר מלחמת ששת-הימים. במרכזה עמד סיפוח בקעת-הירדן.

ל"תוכנית אלון", כפי שהיא נקראת מאז, הייתה השפעה חזקה על המחשבה המדינית הישראלית, והשפעה זו לא פגה עד היום. היא לא התקבלה מעולם באופן רשמי על-ידי הממשלה, ומעולם לא הומצאה מפה מוסמכת שלה. אך דנו בה פעמים אין-ספור.

תכנית-אלון כוללת את סיפוח כל עמק-הירדן, וכן סיפוח חוף ים-המלח, רצועת-עזה ועוד. כדי שלא לנתק את שארית הגדה המערבית מהממלכה ההאשמית, השאיר אלון פרוזדור צר בין שני עברי הירדן ליד יריחו.

ההנחה הכללית הייתה שאלון התכוון להחזיר את ליבת הגדה המערבית לממלכת ירדן. אך העניין הזה לא עניין אותו כל-כך. כאשר האשמתי אותו מעל דוכן הכנסת שהוא מחבל בהקמת מדינה פלסטינית, הוא העביר לי פתק: "אני מוכן למדינה פלסטינית בגדה המערבית. אז למה אני פחות יונה ממך?"

הנתונים הצבאיים של תוכנית-אלון לא היו לגמרי מגוחכים – בזמן ההוא.

צריך לזכור את המצב ששרר, נגיד, ב-1968. ממלכת ירדן הייתה עדיין באופן רשמי "מדינת אויב", למרות שתמיד הייתה קיימת ברית חשאית עם המלך. עיראק הייתה מדינה חזקה, וצה"ל כיבד מאוד את צבאה. סוריה הובסה במלחמת ששת-הימים, אך צבאה היה בכושר. ערב הסעודית, בעלת העושר העצום, עמדה מאחורי כל אלה. (מי יכול היה לחלום אז שיום יבוא וסעודיה תהיה בעלת-בריתנו נגד איראן?)

הסיוט הצבאי הישראלי היה שבאחד הימים יתרכזו כל הכוחות האלה על אדמת ירדן, יחצו את הנהר, יתאחדו עם תושבי הגדה המערבית ויפלשו לישראל עצמה. בין טולכרם והים, רוחבה של ישראל מגיע בקושי ל-14 קילומטרים!

זה היה המצב לפני 55 שנה. עכשיו התמונה הזאת אכן הפכה למגוחכת. האיום הצבאי היחידי המאיים על ישראל בא מאיראן, ואינו כולל התקפה של צבא-יבשה. אם יעופו טילים איראניים לקראתנו, החיילים הישראליים על הירדן יהיו רק משקיפים. ולא יהיה להם על מה להשקיף – העימות יוכרע הרחק מהירדן.

אשר לתחנות-התרעה: אפשר למקם אותן בדירה שלי בתל-אביב. מאה הקילומטרים מכאן עד לירדן אינם מהווים כל הבדל.

הוא הדין לשאר ה"דאגות הביטחוניות", כגון תחנות-התרעה בלב הגדה המערבית.

הגנרל האמריקאי בוודאי הקשיב בנימוס, והתאפק מאוד שלא לפרוץ בצחוק.

כיום, עמק-הירדן הוא כמעט "חופשי מערבים". מדי פעם הצבא מתעמר בפלסטינים המעטים שנותרו בו, כדי להניע אותם להסתלק.

יש בבקעה כמה ישובים יהודיים, שהוקמו שם על-ידי מפלגת-העבודה כאשר הייתה עדיין בשלטון. התושבים אינם מעסיקים את הפלסטינים מהכפרים הסמוכים בגדה, אלא תאילנדים שהם יותר זולים ויותר יעילים. מזג-האוויר חם מאוד – הבקעה כולה שוכנת בגובה שמתחת לפני הים – ומתאים לגדל בה פירות טרופיים.

היישוב הערבי הגדול היחידי שנותר שם הוא יריחו, העיר הנמוכה ביותר על פני כדור הארץ. שם גר סאעב עריקאת (אף כי אביו היה בתש"ח מפקד הלוחמים הפלסטיניים באבו-דיס, המצורפת לירושלים). לפעמים נפגשים שם הנושאים והנותנים בשיחות השלום של קרי. עריקאת הוא אדם נחמד. פגשתי אותי לא-פעם בהפגנות. אבל עכשיו הוא מיואש והגיש את התפטרותו.

נניח לרגע שהגנרל ישכנע את נתניהו שהתכנית שלו נהדרת, ושהיא משחררת את ישראל מכול הדאגות הביטחוניות. מה זה ישנה?

שום דבר לא.

במקומן יצוצו "דאגות" אחרות. למנהיגים שלנו יש מלאי בלתי-נדלה של דאגות.

זה נכון גם לגבי הסיפור השני, הממלא בימים אלה את העיתונים ומהדורות-החדשות בטלוויזיה: גירוש הבדואים בנגב.

הבדואים שכנו במדבר של סיני והנגב מאז ימי קדם. ציורי-אבן עתיקים במצריים מראים את הזקנים המיוחדים שלהם (אותו הזקן שחבריי ואני הבאנו הביתה אחרי מלחמת תש"ח, שבה לחמנו בנגב.)

בשנים הראשונות של המדינה, הממשלה גירשה שבטים בדואיים שלמים. התירוץ היה אותו התירוץ: כדי לקדם פני התקפה מצרית.

המטרה האמיתית הייתה, כמובן, לסלק אותם מהאדמה ולהעבירה לידי מתיישבים יהודים. חובבי היסטוריה אמריקאית ייזכרו בטיפול באינדיאנים. צה"ל ביצע כמה וכמה מבצעים. אך לבדואים יש ריבוי טבעי עצום, וכיום מגיע מספרם שוב לרבע מיליון.

מכיוון שהם בדואים, הם ועזיהם מפוזרים בשטחים נרחבים. הממשלה מנסה (שוב) לסלק אותם. הפקידים רוצים "לייהד" את הנגב (בעודם מנסים בוזמנית "לייהד" גם את הגליל.) הם סולדים מהרעיון שמספר קטן-יחסית של בני-אדם תופסים שטחי-אדמה כה גדולים, למרות שזו אדמה עקרה.

המתכננים בירושלים ובתל-אביב הכינו כל מיני תכניות כדי לרכז את הבדואים בעיירות, בניגוד לדרך-חייהם המסורתית. על גבי הנייר, התוכניות נראות די סבירות. למעשה, הכוונה היא להשיג את אותה המטרה כמו התוכניות לעמק-הירדן: לקחת את האדמה מהערבים ולמסור אותה למתנחלים יהודים.

אפשר לקרוא לזה ציונות, לאומנות או גזענות – בכל מצב אין זו גישה טובה לעשיית שלום. וזה מה שצריך להדאיג את ג'ון קרי וג'ון אלן.