התשובה השגרתית היא: הקרב על קרני-חטין, ליד טבריה, בשנת 1187. שם היכה אותם המצביא המוסלמי הגדול צלאח-א-דין שוק על ירך.

ואולם, מדינת הצלבנים המשיכה להתקיים בארץ ובסביבותיה עוד מאה שנה לאחר-מכן.

גדול ההיסטוריונים של הצלבנים, הבריטי סטיוון ראנסימן, נתן תשובה שונה לגמרי: ממלכת הצלבנים קרסה מפני שצלבנים רבים מדי חזרו לארצות מוצאם, ואילו מעטים מדי באו והצטרפו. אחרוני הצלבנים נזרקו לים (פשוטו כמשמעו).

יש הבדלים עצומים בין מדינת הצלבנים, שהתקיימה בארץ במשך מאתיים שנה, לבין מדינת-ישראל. אך יש גם קווי-דמיון מובהקים. משום-כך ההיסטוריה שלהם עניינה אותי תמיד.

בעת האחרונה נזכרתי במסקנתו של ראנסימן בגלל ההתעניינות הפתאומית של התקשורת בתופעת ההגירה מהארץ. דברי הפרשנים גבלו בהיסטריה.

גרמו לכך שתי תופעות. ראשית, ערוץ 10 שידר סידרה על ישראלים יורדים. שנית, פרס נובל לכימיה הוענק לשני ישראלים-לשעבר. שני הדברים גרמו לזעקות-שבר.

המושג "יורדים" למהגרים הוא ביטוי של בוז. הוא ההפך מהמושג "עולים", המזכיר "עולים לרגל". נדמה לי שמקורו בעובדה שירושלים שוכנת על גבעה וסביבה עמקים, כך שכל הבא לירושלים "עולה" אליה. מובן שיש למושג זה טעם ציוני חזק.

לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות, ראינו בעצמנו חברה עטורת גבורה, חברה הנאבקת בבעיות קשות ושעברה מלחמות קשות. אנשים שעזבו אותנו נראו בעינינו כעריקים, כמו חיילים הנוטשים את חבריהם בשדה-הקרב. יצחק רבין קרא להם, כידוע, "נפולת של נמושות". היה לו כישרון מיוחד להמצאת כינויים כאלה.

מה שהפחיד במיוחד בסדרת הטלוויזיה היה שנראו בה משפחות רגילות של צעירים ישראליים, בני המעמד הבינוני, שהתיישבו לצמיתות בברלין, בלונדון ובניו-ג'רסי. אחדים מילדיהם כבר שכחו את השפה העברית ודיברו שפות זרות. ממש נורא.

עד לא מכבר היה נדמה שהיורדים הם לא-יוצלחים, מפסידנים, אנשים שלא מצאו את מקומם בחברה הרגילה. אך הנה ראינו זוגות צעירים שזכו בחינוך טוב והדוברים עברית צחה, צברים בני צברים. התלונה הכללית שלהם – שנשמעה כמו התנצלות – הייתה שלא הצליחו בארץ "לגמור את החודש", שמשכורותיהם לא איפשרו להם מחייה הוגנת, שהמחירים גבוהים מדי והמשכורות נמוכות מדי. בעיקר התלוננו על מחירי הדירות בתל-אביב, הנושקים לשחקים.

אך מחקר עובדתי הראה שבשנים האחרונות מספר היורדים נמצא דווקא בירידה. וסקרי דעת-קהל הוכיחו שרוב הישראלים, ובכללם אפילו האזרחים הערביים, מרוצים ממצבם הכלכלי – יותר מאשר תושבי רוב ארצות אירופה.

הסיבה השנייה להיסטריה הייתה הענקת פרס נובל לשני פרופסורים אמריקאיים לכימיה, שחונכו בישראל. אחד מהם אף נולד בקיבוץ.

ישראל גאה מאוד באזרחיה שזכו בפרס נובל. בהשוואה לגודל המדינה ולמספר תושביה, מספרם אכן חריג בהחלט.

יהודים רבים משוכנעים שהמוח היהודי עולה בהרבה על זה של כל הגויים. יש על כך תיאוריות רבות. לדוגמה: בימי-הביניים היו רוב האינטלקטואלים באירופה נזירים שחיו בפרישות, כך שלא הורישו את הגנים שלהם לדור הבא. לעומת זאת, בקהילות היהודיות היה נהוג שהגבירים השיאו את בנותיהם לעילויים, כך שצאצאיהם גדלו בנסיבות משופרות.

והנה יש לנו שני מדענים שיצאו לרעות בשדות זרים ושהמשיכו במחקריהם במעבדות אמריקאיות רבות-יוקרה.

בשנים קודמות היו קוראים להם בוגדים. עכשיו הם גורמים לחשבון-נפש. הסתבר שאחד מהשניים נטש את ישראל מפני שמכון-וייצמן לא הסכים להעניק לו פרופסורה. למה הניחו להם ללכת? ומה ביחס לכל האחרים?

למעשה, אין זו בעיה ישראלית ייחודית. בריחת-המוחות מתרחשת בכל העולם. מדען שאפתן מחפש את המעבדה המשוכללת ביותר, את האוניברסיטה היוקרתית ביותר. מוחות מכל העולם נוהרים לארצות-הברית. ישראל אינה חריגה.

יש לנו אוניברסיטאות טובות. שלוש מהן מופיעות באיזשהו מקום ברשימת מאה האוניברסיטאות הטובות בעולם. אך מי יכול לעמוד בפני הפיתוי של הרווארד ופרינסטון?

ניפוץ האשליות גרם לרבים להביט מקרוב באקדמיה שלנו. מסתבר שהרמה שלה יורדת בכל התחומים. הממשלה אינה מעניקה לאוניברסיטות את הקרנות הדרושות, מספר הפרופסורים הופחת ורמתם יורדת, וכך גם רמת התלמידים בבחינות הבגרות.

מדוע?

למצב זה צד כלכלי. הצבא גורף סכומי-עתק, ודרישותיו גוברות משנה לשנה, למרות שהמצב הביטחוני משתפר כל הזמן.

הכיבוש הנצחי של השטחים הפלסטיניים תובע חלק גדול ממשאבינו המוגבלים, וכמוהו ההתנחלויות. הסכום המדויק הוא בבחינת סוד לאומי.

בטווח הארוך, מדינה קטנה בעלת משאבים מצומצמים אינה יכולה לקיים בעת ובעונה אחת גם צבא אדיר, גם משטר של כיבוש וגם מאות התנחלויות, מבלי לגרום נזק קשה לכל השאר. מטוס-קרב אחד עולה יותר מבית-ספר, בית-חולים או מעבדה משוכללת.

אך הדאגה שלי לגבי הירידה אינה מוגבלת לנסיבות הכלכליות.

בני-אדם אינם מהגרים רק מסיבות כלכליות. הם יכולים לחשוב שהם מהגרים לברלין מפני שהיא זולה יותר מתל-אביב, מפני שיש יש בה דירות בנות-השגה ומשכורות גבוהות יותר. אך לא רק חוזק כוח-המשיכה של ארצות-נכר קובע, אלא גם טיב הקשר למולדת.

בשנים שבהם נחשבו היורדים לנפולת של נמושות, היינו גאים להיות ישראלים. כאשר הגשתי בשנות החמישים והששים את דרכוני הישראלי בתחנות ביקורת-הגבולות בעולם, הייתה לי הרגשה טובה. בכל מקום שררה הערצה לישראל, אפילו בקרב אויבינו.

אני מאמין שאחת מזכויות-היסוד של האדם היא זכותו להתגאות בעמו ובארצו. בני-אדם שייכים לאומות. גם בכפר העולמי של ימינו, רוב האנשים זקוקים להרגיש שייכים למקום מסוים ולעם מסוים. איש אינו רוצה להתבייש בהם.

בימינו, כאשר ישראלי מגיש את דרכונו, אין הוא חש בגאווה כמו אז. יכולה להיות לו הרגשה של דווקא ("העולם כולו נגדנו") אך הוא מודע לכך שרבים רואים עכשיו בישראל מדינת אפרטהייד, המדכאת עם אחר. כל אדם בעולם ראה בתקשורת אין-ספור תצלומים של חיילים ישראליים, חמושים מכף רגל עד קודקוד, המתעמתים עם נשים וילדים. אין במה להתגאות.

איש אינו מדבר על זה. אבל זה קיים. וזה יחמיר וילך.

הישראלים היהודים כבר עכשיו מיעוט בשטח שישראל שולטת בו, מהים עד הירדן. הרוב בשטח זה מורכב כיום מבני-אדם ששללנו מהם את כל הזכויות. הדיכוי יגבר בהכרח. תדמיתה של ישראל ברחבי העולם יישחק עד דק. הגאווה בישראל תפחת עוד ועוד.

תוצאה אחת בולטת כבר עתה.

סקר יוקרתי בארצות-הברית מראה שיש ירידה תלולה ביחסם של צעירים יהודים אמריקאים למדינת-ישראל.

הזירה היהודית-אמריקאית נשלטת של-ידי קבוצה של עסקנים קשישים, שמעולם איש לא בחר בהם. הם שולטים בחיים הפוליטיים בארצות-הברית ומסוגלים להפעיל לחץ אדיר על הקונגרס, אבל כוחם בתוך הקהילה שלהם פוחת והולך. יהודים אמריקאים צעירים אינם גאים עוד בישראל. אחדים מהם אף מתביישים בה ממש.

יהודים צעירים אלה אינם משמיעים, בדרך כלל, קול מחאה. הם חוששים שזה יספק תחמושת לאנטישמים. מילדותם חינכו אותם שאנחנו, היהודים, צריכים להיות מלוכדים מול פני הגויים הזוממים להשמידנו.

לכן, במקום להרים את קולם, הם שותקים, נוטשים את קהילותיהם ופשוט נעלמים מן העין. אך תהליך זה עלול להיות רע מאוד לישראל. המנהיגים שלנו סומכים לגמרי על שליטתם בפוליטיקאים האמריקאים. אלה אנשים עם חוש-ריח פוליטי חריף. אם ייווכחו שתמיכת היהודים בישראל פוחתת, הם ימהרו לשחרר את עצמם.

לאידיאולוגיה הציונית יש גם השפעה אחרת על תהליך הירידה.

הציונות אמורה להעלות יהודים לישראל. זהו סלע קיומה. אבל הציונות יכולה גם להיות רחוב דו-כיווני.

ישראל מכריזה על עצמה כעל "מדינת העם היהודי". יהודים בכל העולם נחשבים לאזרחי ישראל בכוח. אבל אם אין הבדל יסודי בין יהודי בחיפה ויהודי בהמבורג, למה להישאר בחיפה? למה לא לרדת להמבורג, כאשר נדמה שהחיים שם טובים יותר?

מזה עשרות שנים אני מציע להחליף את התיאולוגיה הציונית בפטריוטיזם ישראלי פשוט. יתכן שהגיע הזמן לעשות זאת – אבל קודם כל יש להפוך את ישראל שוב לארץ שאפשר להתגאות בה.

קראו גם מיהו שמאלני מאת אורי אבנרי בהארץ