הגילוי הזה הפך את כל ההתנהגות התימהונית של האיש להגיונית. למשל, הפנטזיות הפומביות שלו על היעלמות ישראל. למשל, הכחשת השואה, מהסוג שהיה עד אז אופייני רק לקבוצות מטורפות בשוליים. וגם התפארותו בהישגיה הגרעיניים של איראן.

למי זה היה טוב? למי היה עניין בשטויות האלה?

יש רק תשובה סבירה אחת: לישראל.

התנהגותו של אחמדינג'אד גרמה לאיראן להיראות כמדינה שהיא גם מגוחכת וגם מפחידה. ההשתלחויות הצדיקו את סירובה של ישראל לחתום על האמנה לאי-הפצת הנשק הגרעיני, ואת סירובה לאשרר את האמנה לאיסור הנשק הכימי. אחמדינג'אד הסיח את תשומת-הלב מאי-הסכמתה של ישראל לדון בסיום הכיבוש ולפתוח במשא-ומתן משמעותי לשלום.

אם היה לי ספק כלשהו לגבי הסקופ הבינלאומי שלי, הוא התנדף עכשיו.

מנהיגינו המדיניים והצבאיים מקוננים בגלוי על היעלמו של אחמינג'אד.

נראה שהמנהיג העליון, עלי חמנאי, החליט שאני צודק וסילק את המוקיון הזה בשקט.

גרוע מזה. חמנאי הוכיח שוב שהוא אויב מושבע של הישות הציונית. ולראייה: הוא העלה לשלטון איש כמו חסן רוחאני.

רוחאני הוא ההיפך הגמור של קודמו. אילו התבקש המוסד לשרטט את דמותו של המנהיג הגרוע ביותר העלול לעלות לשלטון באיראן, הוא היה מתאר אדם כרוחאני.

מנהיג איראני המכיר בשואה ומגנה אותה! מנהיג איראני שכל דבריו נאורים ומתוקים! מנהיג איראני המאחל שלום וידידות לכל האומות – והרומז שישראל עשויה להיכלל בברכה זו, אם אך תוותר על השטחים הפלסטיניים הכבושים!

האם ניתן לתאר משהו גרוע יותר?

אני לא מתלוצץ. לגמרי לא.

עוד לפני שרוחאני הספיק לפתוח את הפה אחרי שנבחר, הוא זכה לקיתון של גינויים מצד בנימין נתניהו.

זאב בעור כבש! אנטישמי נסתר! נוכל המבקש לרמות את כל העולם! מדינאי ערמומי שמטרתו השטנית היא לתקוע טריז בינינו לבין האמריקאים הנאיביים!

זוהי הפצצה האיראנית האמיתית, יותר מסוכנת מהפצצה הגרעינית שהאיראנים עומדים לפתח בחשאי מאחורי מסך-העשן של דברי-המתיקות!

ניתן להרתיע פצצה גרעינית באמצעות פצצה גרעינית אחרת. אך איך אפשר להרתיע את רוחאני?

יובל שטייניץ, שר-האוצר הכושל שהפך לשר הממונה על הנושאים האסטרטגיים (כן, באמת!) אמר בייאוש שהעולם רוצה להיות מרומה. בנימין נתניהו דיבר על "מלכודת דבש". הפרשנים הניזונים מדפי-ההסברה של "חוגים מדיניים" (קרי: משרד ראש-הממשלה) מכריזים שזהו איום קיומי.

כל זה לפני שרוחאני הוציא ולו מילה אחת מפיו!

כאשר נשא רוחאני לבסוף את הנאום הגדול שלו בעצרת או"ם, כל הנבואות השחורות התממשו.

כאשר דיבר אחמדינג'אד, החלה בריחה כללית מאולם העצרת. כאשר דיבר רוחאני, האולם התמלא עד אפס מקום. הדיפלומטים מכל העולם היו סקרנים לגבי האיש. הם יכלו לקרוא את הנאום כעבור כמה דקות מן הכתב, אך הם רצו לראות ולשמוע בעצמם. גם ארצות-הברית הקפידה לשלוח פקידים כדי להפגין נוכחות. איש לא עזב.

איש, זאת אומרת, מלבד הישראלים.

הדיפלומטים הישראליים הצטוו על-ידי נתניהו לנטוש את האולם באופן הפגנתי כאשר המדינאי האיראני התחיל לשאת את דבריו.

זו הייתה מחווה טיפשית. כמו ההשתוללות של ילד קטן שלקחו לו את הצעצוע החביב עליו.

מחווה טיפשית, מפני שישראל הצטיירה כמקלקלת-שמחה, כאשר כל העולם נושם לרווחה אחרי המשברים האחרונים בדמשק ובטהראן.

מחווה טיפשית, מפני שכך רואים בבירור שישראל מבודדת עכשיו באופן מוחלט.

אגב, האם מישהו שם לב לכך שרוחאני ניגב את הזיעה ממצחו בכל מהלך הנאום בן חצי-השעה? היה ברור שהאיש סובל. האם סוכן של המוסד התגנב לחדר-התחזוק והוריד את מיזוג-האוויר? או שרוחאני סבל פשוט מהגלימה בכבדה שלו?

מעולם לא הפכתי לרב, ולא רק משום שאני אתיאיסט גמור (כמו רוב כוהני-הדת, אני חושד). פשוט אינני יכול לסבול את הגלימות הכבדות המשותפות לכוהני כל הדתות. הוא הדין לחליפות הדיפלומטים.

אבל כהני-הדת והדיפלומטים הם גם כן בני-אדם! (רובם, לפחות.)

רק שר ישראלי אחד העז למתוח ביקורת פומבית על החלטת המשלחת הישראלית לצאת מהאולם. יאיר לפיד. מה נכנס בו? נו טוב, הסקרים הראו שהכוכב העולה הפסיק לעלות. כשר-האוצר נאלץ לפיד לנקוט צעדים בלתי-פופולריים. מאחר שאינו מדבר על דברים כמו הכיבוש והשלום, הוא נחשב לשטחי. הוא נדחק כמעט לגמרי הצידה. הביקורת הגלויה שלו על נתניהו עשויה להחזירו למרכז הבמה.

על כל פנים, יאיר לפיד שם את האצבע שלו על הנקודה הנכונה: נתניהו ואנשיו מתנהגים עכשיו בדיוק כמו שנהגו הערבים לפני דור. הם תקועים בעבר. הם לא חיים בהווה.

לחיות בהווה פירושו לעשות מה שפוליטיקאים הכי שונאים לעשות: לחשוב מחדש.

הדברים משתנים. הם משתנים לאט, מאוד לאט, אך בצורה שניתן להבחין בה.

מוקדם מדי לדבר על "שקיעת האימפריה האמריקאית", אך אין צורך בסיסמוגרף כדי להבחין בתנועה בכיוון זה.

הפרשה הסורית היא דוגמה טובה. ולדימיר פוטין אוהב להצטלם בפוזה של ג'ודו. בג'ודו משתמשים בתאוצה של היריב כדי להפילו. זה בדיוק מה שעשה פוטין.

הנשיא אובמה העמיד את עצמו במצב ללא מוצא. הוא השמיע איומים במלחמה ולא יכול היה לסגת, למרות שהציבור האמריקאי אינו במצב-רוח מלחמתי. פוטין חילץ אותו ממצב-ביש זה. תמורת מחיר, כמובן.

אינני יודע אם פוטין הוא שחקן כל-כך זריז שקפץ על התבטאות מקרית של ג'ון קרי, כשזה פלט משהו על ויתור של אסד על נשק כימי. אני חושד שהדברים הוסכמו בין הצדדים מראש. כך נחלץ אובמה מן המצוקה ופוטין חזר למשחק.

יש לי רגשות מעורבים מאוד לגבי פוטין. הוא עשה באזרחיו הצ'צ'ניים מה שאסד עושה עכשיו באזרחיו הסוניים. הטיפול שלו במבקריו מבית, כגון להקת-הנשים "פוסי רייאוט", מתועב ממש.

אך בזירה הבינלאומית, פוטין הוא עכשיו עושה-השלום. הוא הוציא את העוקץ ממשבר הנשק הכימי בסוריה. יתכן מאוד שיספק פיתרון פוליטי למלחמת-האזרחים המחרידה שם.

הצעד הבא יכול להיות מילוי תפקיד דומה במשבר האיראני. אם אכן הגיע חמנאי למסקנה שהתוכנית הגרעינית שלו אינה שווה את הסבל הנגרם על-ידי העיצומים, המנהיג האיראני מסוגל בהחלט למכור אותה לאמריקאים. פוטין יכול למלא תפקיד חשוב כמתווך בין שני הסוחרים הקשוחים.

(אלא אם כן ינהג אובמה כמו אותו אמריקאי שקנה שטיח בבזאר הפרסי. המוכר דרש 1000 דולאר, והאמריקאי שילם בלי לעמוד על המקח. כאשר אמרו לו שהשטיח שווה לכל היותר 100 דולאר, הוא ענה: "אני יודע, אבל רציתי להעניש אותו. עכשיו הוא לא יישן בלילות ומקלל את עצמו על שלא דרש 5000 דולר."

מה המקום שלנו בזירה משתנה זו?

ראשית כל, עלינו להתחיל לחשוב, למרות שהיינו רוצים להימנע מכך. נסיבות חדשות דורשות מחשבות חדשות.

בנאומו בעצרת האו"ם יצר אובמה קשר ברור בין הפצצה האיראנית והכיבוש הישראלי. זהו קשר שאי-אפשר לנתק. בואו ונאחז בו.

ארצות-הברית חשובה היום קצת פחות מכפי שהייתה חשובה אתמול. רוסיה חשובה היום קצת יותר מכפי שהייתה חשובה אתמול. כפי שהוכיחה ההסתערות הכושלת של איפא"ק על גבעת הקפיטול בפרשת הנשק הכימי הסורי, גם השדולה הישראלית אימתנית עכשיו קצת פחות.

בואו נחשוב מחדש על איראן. מוקדם מדי לקבוע כמה מוכנה איראן לנוע, אם בכלל, אבל עלינו לנסות. יציאה מחדרים אינה מדיניות. כניסה לחדרים היא מדיניות.

אם נצליח להחזיר משהו מהיחסים שהיו לנו בעבר עם איראן, או לפחות להוציא את העוקץ מהיחסים הנוכחיים, יהיה זה הישג אדיר לישראל. אם נקשור את זה בהתקדמות אמיתית ביוזמת השלום כלפי הפלסטינים, זה יהיה הישג גדול אף יותר.

הכיוון הנוכחי שלנו מוביל לאסון. השינויים הנוכחיים בזירה הבינלאומית ובזירה המרחבית עשויים להקל על שינוי.

כדאי לעזור לנשיא אובמה לשנות את המדיניות האמריקאית. אסור להשתמש באיפא"ק כדי ללחוץ על הקונגרס כדי שידבק במדיניות כלפי איראן ופלסטין שאבד עליה הכלח. כדאי להתחיל בגישושים זהירים כלפי רוסיה. כדאי לשנות את עמדתנו הפומבית, כפי שמנהיגי איראן עושים עכשיו בהצלחה כה רבה.

האם הם חכמים מאיתנו?