אובמה דיבר אל הנוער המשכיל בבירת מצריים. הוא דיבר על מעלות הדמוקרטיה, על העתיד הבהיר הממתין לעולם מוסלמי ליברלי, מתון.

חוסני מוברק לא הוזמן. זה היה רמז שהוא מהווה מכשול לעולם הבהיר החדש.

אולי הרמז הזה הובן. אולי זרע נאום זה את זרע האביב הערבי.

קרוב לוודאי שאובמה לא היה מודע לאפשרות שהדמוקרטיה, הדמוקרטיה הטובה והיפה, תוביל לשלטון אסלאמיסטי. אחרי שהאחים המוסלמים ניצחו בבחירות, אובמה ניסה בעדינות לבוא במגע איתם. אך יתכן מאוד שבאותה השעה עצמה כבר עסק הסי-איי-אי בהכנות להפיכה צבאית.

עכשיו אנחנו בדיוק באותו המקום שבו היינו ביום שלפני הנאום בה"א הידיעה – דיקטטורה צבאית חסרת-חמלה.

אובמה המסכן.

עכשיו יש לנו בעיה דומה בסוריה.

האביב הערבי הוליד מלחמת-אזרחים. יותר ממאה אלף בני-אדם כבר נהרגו, והמספר עולה בהתמדה מדי יום ביומו.

העולם מסתכל מהצד מבלי לעשות דבר. ליהודים זה מזכיר את השואה, כאשר, כפי שלומדים לומר כל ילד וילדה בבתי-הספר שלנו, "העולם ראה ושתק."

עד לפני מספר ימים. אז משהו קרה. נחצה קו אדום. הופעל נשק כימי. האנושות התרבותית דורשת פעולה. ממי? מנשיא ארצות-הברית, כמובן.

אובמה המסכן.

לפני זמן-מה נשא אובמה נאום, עוד אחד מאותם הנאומים בה"א הידיעה, ובו מתח קו אדום: לא לנשק להשמדה המונית, לא לנשק כימי.

נראה שהקו האדום הזה נחצה עכשיו. אכן הופעל גז רעיל.

מי יכול היה לעשות מעשה נורא שכזה? כמובן, הרודן שידיו מגואלות בדם, בשאר אל-אסד. אלא מי?

דעת-הקהל בארצות-הברית, ובעולם המערבי כולו, דורשת פעולה. אובמה דיבר, על כן אובמה צריך לפעול. אחרת יאשר את התדמית שכבר נוצרה לו בהרבה מקומות, התדמית של פוליטיקאי עלוב-נפש, חלשלוש, פחדן, שאין לו כוח אלא בפיו.

זה יפגע קשה ביכולתו לפעול גם בתחומים אחרים – בכלכלה, בביטוח הבריאות, בשמירה על הסביבה.

בנאומיו הכניס את עצמו לפינה. עליו לפעול ויהי מה. הסיוט של פוליטיקאי.

אובמה המסכן.

ואולם, בנקודה זו עולות שאלות מטרידות.

קודם כל, מי אמר שאסד הוא הוא שהורה להטיל את הגז?

ההיגיון הצרוף סותר מסקנה זו. כאשר זה קרה, קבוצה רמת-דרג של פקחי האו"ם עמדו לפתוח בחקירת החשדות לגבי הפעלת נשק כימי. מדוע שרודן שפוי בדעתו יספק להם ראיות על מעשי-התועבה שלו? אפילו סבר אסד שההוכחות יתנדפו בעוד מועד, הוא לא יכול היה להיות בטוח בכך. ציוד מתוחכם יכול לגלות.

שנית, מה יכול נשק כימי להשיג שנשק אחר אינו יכול? איזה יתרון אסטרטגי או טקטי הוא יכול לספק, יתרון שאין לנשק אחר?

הטענה הנגדית היא שאסד אינו הגיוני ואינו שפוי, שהוא רודן מטורף שחי בעולם דמיוני משל עצמו. אך האם זה אכן כך? עד כה, התנהגותו הייתה רודנית, חסרת-חמלה וחסרת מעצורים, אך בהחלט לא מטורפת. להיפך, היא הייתה מחושבת וקרה. הוא גם מוקף בפוליטיקאים ובגנרלים שיש להם הרבה מה להפסיד, הנראים כחבורה שקולה וקרת-רוח.

חוץ מזה, לאחרונה נראה שהצבא של אסד ידו על העליונה. למה לסכן זאת?

אך אובמה נאלץ לתקוף על סמך ראיות מפוקפקות למדי. אותו אובמה שפיקפק בראיות השקריות שהביא בשעתו הנשיא ג'ורג' בוש כדי להצדיק את ההתקפה על עיראק, התקפה שאובמה התנגד לה בתוקף מהיום הראשון. עכשיו הוא בצד השני.

אובמה המסכן.

ולמה גז רעיל? מה יש בו שהוא כל-כך מיוחד, כל-כך קו-אדומי?

אם עלי להיהרג, ממש לא איכפת לי אם זה באמצעות פצצות, פגזים, מקלעים או גזים.

נכון, יש בגז הרעיל משהו מפחיד במיוחד. המוח האנושי נרתע מדבר המרעיל את האוויר הנחוץ לנשימה. הנשימה היא אחד מהצרכים הבסיסיים ביותר של האדם.

אך הגז הרעיל אינו נשק להשמדה המונית. הוא הורג כמו כל נשק אחר. אי-אפשר להשוות אותו לפצצות האטומיות שהטילו האמריקאים על הירושימה ונגסקי.

יתר על כן, זה לא נשק מכריע. הגז לא שינה את מהלך מלחמת-העולם הראשונה, כאשר שני הצדדים השתמשו בו ביד רחבה. אפילו הנאצים לא השתמשו בו בשדות-הקרב במלחמת-העולם השנייה – ולא רק מפני שטוראי-ראשון אדולף היטלר הורעל (והתעוור זמנית) במלחמת-העולם הראשונה.

אך אחרי שמתח את הקו האדום בחול הסורי, אובמה אינו יכול להתעלם ממנו.

אובמה המסכן.

אך הסיבה העיקרית להיסוסיו של אובמה היא סיבה מסוג אחר לגמרי: הוא נאלץ לפעול בניגוד לאינטרסים האמיתיים של ארצות-הברית.

יתכן שאסד הוא רודן מחריד, אבל הוא משרת כעת את ארצות-הברית.

מזה שנים רבות תומכת משפחת אסד בסדר הקיים באזור. הגבול הסורי עם ישראל הוא גבולה השקט ביותר, למרות שישראל סיפחה את רמת-הגולן, שהיא בלי כל ספק שטח סורי. נכון, מדי פעם הפעיל אסד את חיזבאללה כדי להטריד את ישראל, אבל זה איננו איום קיומי.

בניגוד למוברק, אסד שייך לכת של מיעוט. בניגוד למוברק, יש מאחוריו מפלגה פוליטית חזקה ומאורגנת-היטב, בעלת אידיאולוגיה מושרשת. מפלגת הבעת ("תחייה") הלאומנית והפן-ערבית הוקמה על-ידי הנוצרי מישל עפלק וחבריו כחומה בצורה נגד האידיאולוגיה האסלאמיסטית.

כמו נפילתו של מוברק, נפילתו של אסד תביא קרוב לוודאי להקמת משטר אסלמאמיסטי, שיהיה קיצוני יותר מזה של האחים המוסלמים. המפלגה-האחות הסורית הייתה תמיד יותר קיצונית ויותר אלימה מאשר המפלגה-האם המצרית (אולי מפני שהעם הסורי הוא מטבעו הרבה יותר תוקפן.)

יתר על כן, האופי של מלחמת-אזרחים הוא שבמלחמה כזאת מתגברים בו הפלגים הקיצוניים ביותר, מפני שהלוחמים שלהם נחושים ומוכנים יותר להקרבה עצמית. כל כמות של סיוע מבחוץ לא תחזק את הפלגים המתונים עד כדי כך שיוכלו להשתלט על המדינה אם אסד ייפול. אם בכלל תישאר מדינה סורית שלמה, ישלטו בה האסלאמיסטים הקיצוניים. בייחוד אם יתקיימו בסוריה בחירות דמוקרטיות וחופשיות, כמו במצריים. מבחינת וושינגטון, זה יהיה אסון.

כך שיש מצב אבסורדי: אובמה נדחף על-ידי הנאומים של עצמו לתקוף את אסד, בעוד שסוכנויות-הביון שלו עובדות במלוא המרץ כדי למנוע ניצחון של המורדים.

כפי שכתב לא מכבר אחד הפרשנים האמריקאיים: האינטרס האמריקאי הוא שמלחמת-האזרחים תימשך לנצח, מבלי שצד אחד ינצח. כל הפוליטיקאים וגם כל האלופים בישראל יענו אחריו: אמן.

כך, מבחינת האסטרטגיה האמריקאית, כל התקפה על אסד צריכה להיות מינימלית, דקירת מחט שלא תסכן חלילה את המשטר הסורי.

באנגלית אומרים שהאהבה והפוליטיקה מזמנים שותפים משונים למיטה אחת. ברגע זה יש מבחר מוזר של כוחות המעוניינים בהישרדות משטר אסד: ארצות-הברית, רוסיה, איראן, חיזבאללה וישראל. אך אובמה נדחף לתקוף את אסד.

אובמה המסכן.

כדי להבין את השקפת-העולם של הסי-איי-אי, הייתי אומר שמבחינתו הפיתרון המצרי הוא גם הפיתרון הטוב ביותר לסוריה: להפיל את הרודן הקיים ולשים במקומו רודן אחר.

דיקטטורה צבאית לכל המדינות בעולם הערבי.

אבל זה לא הפיתרון שאובמה היה רוצה שיזוהה איתו וייכתב בספרי ההיסטוריה.

אובמה המסכן.