כעבור שלושה ימים נחתם הסכם אוסלו על מדשאת הבית הלבן.

השבוע קיבלתי מתנה אחרת, לא פחות חשובה, לקראת יום-הולדתי ה-90, שיחול בעוד כחודשיים.

אחד המוסדות החשובים בעולם, האיחוד האירופי, הכריז על צעד המהווה, למעשה, חרם על ההתנחלויות – 15 שנה אחרי ש"גוש שלום", התנועה שבה אני פעיל, פרסמה לראשונה קריאה לחרם זה.

ההחלטה האירופית אומרת ששום חברה ישראלית, שיש לה קשר ישיר או עקיף עם ההתנחלויות בגדה המערבית, בירושלים המזרחית או ברמת-הגולן, לא תקבל חוזה, מענק, פרס וכדומה מהאיחוד האירופי. כדי להבטיח את קיום החרם, כל חוזה בין האיחוד לבין ישראלים יכלול להבא סעיף הקובע שההתנחלויות אינן חלק ממדינת-ישראל.

אחד מידידיי שלח לי מסר בן מילה אחד: "מברוק!"

אם כל זה נשמע קצת מגלומני, אני מבקש סליחה. אני פשוטו שמח.

כאשר החלטנו לארגן את החרם שלנו, ב-1998, עמדו לנגד עינינו מספר מטרות, הקשורות זו בזו.

חרם הוא מכשיר דמוקרטי בעליל, צורה של התנגדות בלתי-אלימה.

כל אדם יכול להחליט לעצמו אם הוא רוצה להצטרף לחרם או לא.

כמו כן, כל אחד יכול להחליט אם להחרים את כל המפעלים ברשימה המומלצת או רק חלק מהם. אחדים מהתומכים בנו החליטו שלא להחרים את ישובי הגולן, השונים בעיניהם משאר ההתנחלויות. אחדים גם החליטו שלא להחרים את המפעלים במזרח ירושלים. אמן חשוב אחד אף הודיע שאינו יכול לחיות בלי יינות הגולן.

מפעלים רבים הממוקמים בהתנחלויות לא הלכו לשם ממניעים אידיאולוגיים – הקפיטליסטים אינם ידועים בדרך כלל בשל הלהט האידיאולוגי שלהם – אלא מפני שהממשלה העניקה להם קרקע (גזולה) בחינם, וכן סוגים שונים של מענקים, הקלות במסים ותמריצים אחרים. כדאי היה למפעל למכור את הקרקע היקרה שלו בתל-אביב ולהעביר את המפעל לאריאל, שם קיבל קרקע בחינם. החרם יכול גם לאזן את ההטבות האלה.

בניגוד ליציאה לרחוב ולהשתתפות בהפגנה, ההחלטה שלא לקנות מצרך כלשהו בסופר היא עניין פרטי. בהפגנות יכול אדם להיתקל בכל מיני דברים לא-נעימים – גז מדמיע, תותחי מים, אנשי מג"ב, כדורי גומי, אלות ומה עוד. המפגינים חושפים את עצמם, ולכן יכולים למצוא את עצמם בכל מיני רשימות שחורות, ואף לאבד מקום-עבודה ממשלתי.

כל אדם יכול להחרים. אין צורך להצטרף לארגון, לחתום על עצומה, לזהות את עצמו. יש לו ולה הסיפוק שהם עושים משהו משמעותי, בהתאם להשקפתם.

אך המטרה העיקרית של "גוש שלום" הייתה תודעתית. במשך עשרות שנים השתדלה הממשלה למחוק את הקו הירוק מהמפה וממוחם של האזרחים. המטרה העיקרית של החרם שלנו היא להחזיר את הגבולות האמיתיים של ישראל לתודעת הציבור.

חילקנו אלפים רבים של תדפיסים של רשימת המפעלים של ההתנחלויות, כולם על פי דרישה.

הממשלה העניקה לנו מחמאה מיוחדת-במינה: היא חוקקה חוק מיוחד, שהטיל עונשים כבירים על מי שקורא לחרם על מוצרי המתנחלים. כל מי שטוען שהוא ניזוק מהחרם יכול לדרוש פיצויים בלתי-מוגבלים, מבלי להוכיח נזק כלשהו. תביעות מסוג זה יכולות להגיע בכל מקרה למיליוני שקלים.

עתרנו לבית-המשפט העליון ודרשנו לבטל את החוק האנטי-דמוקרטי המחפיר הזה, אך בית-המשפט דוחה ודוחה את החלטתו. נראה שהוא חושש.

בעודנו עוסקים בזה עשה האיחוד האירופי את ההיפך. הוא עזר בפועל במימון ההתנחלויות – אותן ההתנחלויות שהוא עצמו הכריז שהן בלתי-חוקיות.

הצעדים החדשים אינם חדשים כלל. החוזה בין האיחוד האירופי לבין מדינת ישראל משחרר את המוצרים הישראליים ממכס אירופי, כאילו הייתה ישראל מדינה אירופית. ישראל כבר חברה בארגון הכדורגל האירופי, בארגון השידור האירופי העורך את תחרות האירוויזיון ובאירועים וארגונים אחרים. האוניברסיטאות שלנו מקבלות מענקי-מחקר ענקיים מאירופה ומשתתפות במיזמים מדעיים באירופה.

כל ההסכמים האלה מוגבלים עקרונית לישראל הריבונית, ואינם חלים על ההתנחלויות. אך במשך עשרות שנים עצמה ממשלת-העל בבריסל את שתי עיניה.

אני יודע, מפני שלפני שנים טסתי בעצמי לבריסל כדי למחות על כך. הסברתי לשרי האיחוד, לפקידים ולחברי הפרלמנט האירופי שהם מעודדים בפועל את ההתנחלויות וממריצים את המפעלים להתמקם בהן. נרמז לי שהם מסכימים איתי לגמרי, אך שהם חסרי-אונים מול התופעה, מפני שמספר מדינות אירופיות, ובמיוחד גרמניה והולנד, חוסמות כל ניסיון של האיחוד לפעול נגד מה שנראה כאינטרס ישראלי.

נראה שעכשיו התגברו על מכשול זה. אז אני מאושר.

הממשלה קיבלה את הידיעה בתדהמה. רק ימים אחדים לפני כן איש לא חלם שזה בכלל אפשרי.

בארץ מתייחסים לאירופה בזלזול. הממשלה בוטחת ביכולתה לשלוט במדיניות של ארצות-הברית, ועל כן היא יכולה להרשות לעצמה לצפצף על אירופה – למרות שאירופה היא השוק העיקרי לסחורות ישראליות, כולל לציוד צבאי.

עכשיו השרים שלנו מגמגמים מרוב זעם. אף לא פוליטיקאי אחד (מלבד אנשי מרצ) העז לדבר בשבח ההחלטה האירופית. הימין והשמאל מאוחדים בגינוי ההחלטה. בנימין נתניהו הכריז שרק ישראל לבדה תחליט על גבולותיה, במשא-ומתן ישיר בלבד. זה מצחיק, מפני שנתניהו מחבל באופן שיטתי בכל ניסיון לפתוח במשא-ומתן משמעותי.

נפתלי בנט, שר הכלכלה, שהוא הנציג המוביל של המתנחלים בממשלה, דחה את ההחלטה על הסף. ימים אחדים לפני כן הכריז המדינאי הדגול הזה (אחיו של יאיר לפיד) שאין שום לחץ על ישראל.

לפיד עצמו הביע את דעתו שהצעד האירופי הוא "החלטה אומללה".

עכשיו מציע בנט להעניש את האירופים בדרך מקורית: להפסיק כל עזרה הומניטרית אירופית לגדה המערבית. (זה מזכיר את הבדיחה על האציל הפולני שאציל אחר הרביץ ליהודי שלו, ושאיים: "אם תכה את היהודי שלי, אני אכה את היהודי שלך!")

אך הטענה המוחצת ביותר שהייתה בפי מנהיגינו היא שההחלטה האירופית חותרת תחת מאמציו האדירים של ג'ון קרי להביא למשא-ומתן ישיר בין ישראל והרשות הפלסטינית.

זוהי שיא החוצפה. מזה חודשים עשו נתניהו וממשלתו הכול כדי לחבל במאמציו של קרי האומלל. עכשיו הם משתמשים במאמציו כעלה-תאנה להתנחלויות. לשם כך הם עלולים אפילו להסכים לפתיחת משא-ומתן שברור שלא יוביל לשום מקום.

שלי יחימוביץ, מנהיגת מפלגת-העבודה ובעלת התואר המכובד של ראשת האופוזיציה הסתפקה בקריאה לחידוש המשא-ומתן. אין בפיה אף רמז של ביקורת על המתנחלים, שאותם שיבחה בעבר.

כרגיל במצבים כאלה, דעת-הקהל הישראלית חיפשה את האשמים. אך לא היה מי שניתן להאשימו.

אין לנו שר-חוץ. סגן-השר הוא, במקרה, אחד הלאומנים הכי קיצוניים בכנסת. השר האחרון, אביגדור ליברמן, עומד למשפט על שחיתות, והמשרה הושארה פנויה למענו. נראה שנתניהו מאמין ששום שופט לא יעז להרשיע את "איווט האיום", אחרי שהתביעה הכללית כבר נרתעה מהגשת האישומים החמורים ביותר.

בהעדר שר-חוץ (להלכה ממלא נתניהו גם תפקיד זה), כאשר שרות-החוץ כולו נמצא במצב של ייאוש, לא יכולה הייתה להיות אזהרה מוקדמת.

יש הטוענים שההחלטה האירופית הייתה, בעצם, פרו-ישראלית. שלמה בן-עמי טוען שהיא חוסמת את הדרישה מרחיקת-הלכת, להטיל חרם על ישראל כולה. דרישה זו מושמעת בפי מספר גדל והולך של אישים ועמותות ברחבי העולם. החרם על ההתנחלויות הוא המינימום.

גם מבחינה זו אימצו לעצמם האירופים עמדה שידידיי ואני השמיעו אותה מזה זמן רב.

בניגוד למספר שמאלנים אצלנו, אני מאמין שחרם כללי על ישראל אינו משרת את המטרה. החרם שלנו נועד לבודד את המתנחלים ולהפריד בינם לבין הרוב הגדול של הציבור הישראלי. חרם כללי ידחוף את הרוב הזה לזרועות המתנחלים, תחת הסיסמה הנושנה "העולם כולו נגדנו". הוא יחזק את הטענה שהמטרה האמיתית של החרם אינה לשנות את מדיניות ישראל, אלא לחסל את מדינת-ישראל עצמה.

נכון, יש מספר נימוקים טובים לחרם כללי, ובכללם הניסיון של החרם על דרום-אפריקה, אך המצב שלנו שונה בתכלית.

בשפות האירופיות, חרם נקרא "בויקוט". המילה נוצרה ב-1888 על רקע די דומה למצב שלנו: כיבוש, אדמות ומתנחלים.

כאשר נמקה אירלנד תחת הכיבוש הבריטי ושרר בה רעב כבד, אדם בשם צ'ארלס בויקוט, נציג של בעל-קרקעות אנגלי, פינה את האיכרים האיריים שלא יכלו לשלם את שכר-החכירה. מנהיג אירי לאומי קרא לבני-עמו שלא להתנקש בחייו של בויקוט, אלא להחרים אותו. כל שכניו של בויקוט חדלו מלדבר איתו, לעבוד למענו או לקיים איתו מגע כלשהו. שמו הפך למושג בשפות רבות.

החרם של האיחוד האירופי על המתנחלים ותומכיהם יהיה בעל השפעה כלכלית גדולה. איש אינו יודע מה יהיו ממדי הנזק. אך ההיבט המוסרי חשוב יותר.

גם אם יצליח לחץ ישראלי ואמריקאי מסיבי לסכל את הפעולה האירופית או לפחות לדחות אותה, המכה המוסרית היא כבר מוחצת.

אירופה אומרת לנו: ההתנחלויות הן בלתי-חוקיות. הן בלתי-מוסריות. הן גורמים לעוול משווע לפלסטינים. הן מונעות את השלום. הן מסכנות את עצם עתידה של מדינת-ישראל.

תודה, אירופה!