שמחה לכל מי שמקווה לשלום בין מדינת ישראל והעולם הערבי.

ובכל הצניעות, גם שמחה פרטית שלי.

העצרת הכללית של האו"ם, המוסד העולמי הגבוה ביותר, הצביעה ברוב מוחץ בעד הכרה במדינת פלסטין, ולו גם באופן מוגבל.

ההחלטה שהתקבלה זהה לזו שהתקבלה לפני 65 שנים, באותו היום בדיוק, לחלק את הארץ בין מדינה יהודית ומדינה ערבית. עכשיו אושרה ההחלטה מחדש.

אני מרשה לעצמי חגיגה פרטית קטנה משלי.

במהלך מלחמת תש"ח, מלחמה שהפלסטינים יזמו בעקבות ההחלטה הראשונה, הגעתי למסקנה שיש עם פלסטיני ושהקמת מדינה פלסטינית, לצד מדינתנו החדשה, היא תנאי מוקדם לשלום.

כחייל קרבי השתתפתי בעשרות קרבות נגד האוכלוסייה הערבית בארץ. ראיתי ערים וכפרים שנהרסו וננטשו. זמן רב לפני שפגשתי את החייל המצרי הראשון, ראיתי את הפלסטינים שלחמו על מה שהייתה מולדתם.

לפני המלחמה קיוויתי שנצליח לשמור על אחדות הארץ, היקרה כל-כך לשני העמים. המלחמה שיכנעה אותי שהמציאות שברה את החלום הזה לתמיד.

לבשתי עדיין את מדי צה"ל כאשר פתחתי, בתחילת 1949, ביוזמה להגשמת מה שנקרא כיום "פיתרון שתי המדינות". נפגשתי עם שני ערבים צעירים – רוסתם בסתוני הערבי-מוסלמי וג'בר מועדי הערבי-דרוזי, כדי לקדם יוזמה זו. (שניהם נבחרו לכנסת לפניי.)

אז זה נראה כמשימה בלתי-אפשרית. "פלסטינה" נמחקה מהמפה. 78% מהארץ הפכו למדינת-ישראל, ואילו 22% הנותרים חולקו בין ירדן ומצריים. הממסד הישראלי הכחיש בתוקף ובזעם את עצם קיומו של עם פלסטיני. ההכחשה הזאת הפכה ממש לעניין שבאמונה. יותר מאוחר הכריזה גולדה מאיר, כזכור, ש"אין דבר כזה כמו עם פלסטיני". שרלטנים מכובדים כתבו ספרים ש"הוכיחו" שהערבים הפלסטינים הם מתחזים, שבכלל הגיעו לארץ רק בעת האחרונה. ההנהגה הישראלית הייתה בטוחה ש"הבעיה הפלסטינית" נעלמה, אחת ולתמיד.

ב-1949 לא היו בעולם כולו מאה בני-אדם שהאמינו בפיתרון זה. אף מדינה אחת בעולם לא תמכה בו. הארצות הערביות האמינו שישראל פשוט תיעלם. בריטניה תמכה במדינה-הבובה שלה, ממלכת ירדן. לארצות-הברית היו הרודנים שלה באזור. ברית-המועצות של סטלין תמכה בישראל.

היינו בודדים במערכה. במשך 40 השנים הבאות העליתי את הנושא הזה כמעט מדי שבוע בעמודי "העולם הזה". כאשר נבחרתי לכנסת, עשיתי שם את אותו הדבר. וגם ב"גוש שלום", כמובן.

ב-1969 טסתי לוושינגטון כדי להפיץ גם שם את הרעיון הזה. התקבלתי באדיבות במשרד-החוץ (יוזף סיסקו), בבית הלבן (הרולד סונדרס), במשלחת ארצות-הברית לאו"ם (צ'רלס יוסט), על-ידי סנטורים וחברי-קונגרס, וגם על-ידי אבי ההחלטה 242 (לורד קאראדון). התשובה האחידה והפסקנית של כולם, בלי יוצא מהכלל, הייתה: מדינה פלסטינית לא באה בחשבון.

כאשר פירסמתי ספר שהיה מוקדש לפיתרון שתי המדינות, פירסם אש"ף בביירות התקפה חריפה עליי בספר ערבי שנקרא "אורי אבנרי והניאו-ציונות".

כיום יש קונסנזוס עולמי על כך שלא ייתכן שום פיתרון-שלום שאינו מבוסס על הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.

אז למה שלא אחגוג קצת?

מדוע עלה הנושא הזה דווקא עכשיו? למה לא יותר מוקדם או יותר מאוחר?

בגלל מבצע "עמוד ענן", יצירתם הגאונית של בנימין נתניהו, אהוד ברק ואביגדור ליברמן.

התנ"ך מספר לנו על שמשון הגיבור, ששסע אריה במו ידיו. עדת דבורים התנחלה בפגר האריה ויצרה דבש. שמשון חד חידה לפלשתים: "מעז יצא מתוק" – מלים שהפכו לפתגם בפינו.

ובכן, מהמבצע ה"עז" נגד רצועת-עזה יצא מתוק. מי שפותח במלחמה אינו יודע לעולם מתי ואיך היא תיגמר.

כתוצאה ממבצע "עמוד ענן" הרקיעה הפופולאריות של חמאס לשחקים, ואילו מעמדה של הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן צלל לתהום. המערב לא יכול היה להשלים עם תוצאה זו. מפלת ה"מתונים" וניצחון ה"קיצונים" היו אסון לנשיא אובמה ולכל המחנה המערבי. היה צורך למצוא – ולמצוא באופן דחוף – משהו שיהווה ניצחון גדול לאבו-מאזן.

למרבה המזל, אבו-מאזן יזם כבר לפני-כן החלטה של עצרת האו"ם, שתכיר בקיומה של מדינת פלסטין (אם כי עדיין לא כחברה מלאה בארגון). מה שהיה עד לאותו רגע מעשה של ייאוש הפך לפתע למהלך של ניצחון.

ההתחרות בין חמאס ופת"ח נראית כאסון לעניין הפלסטיני. אך יש גם דרך אחרת להסתכל בה.

נחזור-נא להיסטוריה של עצמנו. בשנות ה-30 וה-40 התפלג מאבק-השחרור שלנו לשני מחנות יריבים, שהשנאה ביניהם התעצמה משנה לשנה.

בצד האחד הייתה ההנהגה הרשמית, בראשות דויד בן-גוריון. היא הייתה מיוצגת על-ידי "הסוכנות היהודית", ששיתפה פעולה עם השלטון הבריטי. הזרוע הצבאית שלה הייתה "ההגנה", מיליציה גדולה שהבריטים התייחסו אליה, רוב הזמן, בסובלנות מסוימת.

בצד האחר היה "הארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל בקיצור), הזרוע הצבאית הקיצונית של המפלגה הרוויזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי. כאשר התפלג הארגון, קמה קבוצה עוד יותר קיצונית, לח"י, שהבריטים קראו לה "כנופיית שטרן".

השנאה ההדדית בין ארגונים אלה הייתה עצומה. בתקופת ה"סיזון" חטפו אנשי ההגנה את אנשי האצ"ל ומסרו אותם לידי הבולשת הבריטית, שעינתה אותם ושלחה אותם למחנות באפריקה. מלחמת-אחים מגואלת בדם נמנעה רק מפני שמנחם בגין, מנהיג האצ"ל, אסר על אנשיו להגיב. ארגון הלח"י, לעומת זאת, הודיע שאנשיו יפתחו באש על כל מי שינסה לתקוף אותם.

בדיעבד, שני הצדדים נראים כאילו היו שתי הזרועות של גוף אחד. ה"טרור" של האצ"ל והלח"י השלים את הדיפלומטיה של ההנהגה הציונית. הדיפלומטים ניצלו את הישגי הלוחמים (ובכללם ספינות ההעפלה של ההגנה). כדי לאזן את הפופולאריות הגוברת של ה"טרוריסטים" נאלצו הבריטים להעניק ויתורים לבן-גוריון. אחד מידידיי, שמואל מרלין, קרא לאצ"ל "סוכנות הירי של הסוכנות היהודית".

מבחינה מסוימת, פרק זה דומה מאוד למה שקורה כעת בצד הפלסטיטני.

במשך שנים איימה ממשלת ישראל על אבו-מאזן בעונשים הכי נוראיים אם יעז לפנות לאו"ם. בין השאר: לבטל את הסכמי-אוסלו ולמוטט את הרשות הפלסטינית. זה היה המינימום. אביגדור ליברמן קרא ליוזמה "טרור מדיני".

ועכשיו? לא כלום. אפילו נתניהו מבין שמבצע "עמוד ענן" יצר מצב שבו התמיכה באבו-מאזן הפכה לבלתי-נמנעת.

מה יש לעשות? לא כלום. להעמיד פנים כאילו כל העניין הוא בכלל בדיחה. למי אכפת? מה זה האו"ם הזה בכלל? או"ם-שמו"ם.

השבוע נתניהו היה טרוד בדבר אחר שקרה לו. בבחירות המקדימות בליכוד, כל ה"מתונים" במפלגה, בעלי ה"הדר" הז'בוטינסקאי, נבעטו החוצה. האליבי הליברלי והדמוקרטי נעלם. סיעת הליכוד-ביתנו בכנסת הבאה תהיה מורכבת כולה מאנשי הימין הקיצוני, וביניהם כמה וכמה פאשיסטים מובהקים, אנשים המבקשים להרוס את עצמאות בית-המשפט העליון, למלא את הגדה המערבית בהתנחלויות ולמנוע בכל מחיר שלום עם מדינה פלסטינית.

נתניהו ינצח בוודאי בבחירות וימשיך לכהן כראש-הממשלה, אבל הוא יודע עכשיו שהפך בן-ערובה לקיצונים. סיעתו תזרוק אותו החוצה אם אך יעלה את המילה "שלום" על דל שפתיו. ניתן להחליף את נתניהו בכל עת באביגדור ליברמן – או במישהו גרוע אף ממנו.

במבט ראשון נדמה ששום דבר לא השתנה. אבל רק במבט הראשון.

מה שקרה הוא זה: הקהילה העולמית קבעה עכשיו רשמית שמטרתה היא להקים את מדינת פלסטין. "פיתרון שתי המדינות" הוא עכשיו הפיתרון היחיד המונח על השולחן. "פיתרון המדינה האחת", אם בכלל היה קיים אי-פעם, מת כמו הדינוזאורים ז"ל.

כמעט בכל יום יש חדשות על הפיכת האפרטהייד למציאות חיינו. (השבוע החליטה חברת "אגד" להנהיג אוטובוסים נפרדים לפלסטינים בישראל.) אם שום דבר לא ישתנה בשטח, השורשים של מדינת האפרטהייד יתעמקו ויתחזקו.

אולם המאבק למען השלום – שלום המבוסס על דו-קיום של מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין - התקדם בצעד חשוב. הצעד הבא צריך להיות כינון אחדות בקרב הפלסטינים והקמת המדינה הפלסטינית בפועל. ולאחר מכן, מאמץ אמריקאי לכינון השלום.

כך יוביל העז אל המתוק.