איך זה התחיל? שאלה טיפשית.

ההתלקחויות לאורך רצועת-עזה אינן מתחילות. הן פשוט חוליות בשרשרת מתמשכת של אירועים, שכל אחד מהם מתיימר להיות "תגובה" על קודמו. אחרי כל פעולה באה תגובה, שאחריה בא גמול, שאחריו בא ...

האירוע המסוים הזה התחיל בירי בנשק אנטי-טנקי בעזה על ג'יפ צבאי בצד הישראלי של הגדר. הפלסטינים טענו שזוהי תגובה על הרג ילד פלסטיני ימים אחדים לפני כן. אך סביר להניח שהתזמון היה מקרי – פשוט הייתה הזדמנות.

ההצלחה גרמה להפגנות של שמחה וגאווה בעזה. שוב הוכח שהפלסטינים מסוגלים לפגוע באויב הציוני.

אך למעשה נכנסו הפלסטינים למלכודת, שהוכנה בקפידה רבה. לא חשוב אם הפעולה בוצעה על-ידי חמאס או אחד הארגונים היותר קיצוניים – זה היה מעשה לא-חכם.

לירות ברכב צבאי מעבר לגדר פירושו לחצות קו אדום. (המרחב שלנו מלא בקווים אדומים.) ניתן היה לצפות לתגובה ישראלית חזקה.

התרחיש התפתח באופן שגרתי. טנקים של צה"ל ירו, כצפוי, לעבר הרצועה. החמאס הגיב, כצפוי, במטר של טילים על ישובי הדרום. מאות אלפים מיהרו אל "המרחבים המוגנים". בתי-הספר נסגרו.

כרגיל, מצריים נכנסה לפעולה. מאחורי הקלעים הוסכם על "רגיעה" חדשה. נראה היה שהתלקחות זו נגמרה, כמו קודמותיה. עוד סיבוב, וזהו.

הצד הישראלי עשה את הכול כדי לחזור למצב נורמאלי. כך זה נראה. ראש-הממשלה ושר-הביטחון הרחיקו עד לגבול הסורי כדי להראות שאינם חושבים עוד על עזה.

בעזה נרגעו. יצאו מהבונקרים. המפקד העליון, אחמד אל-ג'עברי, נכנס למכונית שלו ונהג ברחוב הראשי.

ואז נסגרה המלכודת. מכונית המפקד פוצצה על-ידי טיל שנורה מכלי-טיס.

התנקשות כזאת אינה מבוצעת באקראי. זהו שיא של הכנות הנמשכות חודשים רבים. אוספים מידע, מחכים בסבלנות לרגע המתאים, כאשר ניתן לבצע את ההריגה מבלי לפגוע בעוברים-ושבים רבים ולגרום למהומה בינלאומית.

למעשה, ההתנקשות הייתה אמורה להתבצע יום לפני כן, אך נדחתה בגלל מזג-האוויר לא-מתאים.

אל-ג'עברי היה המוח מאחורי כל הפעולות הצבאיות ברצועה, ובכלל זה לכידת גלעד שליט והחזקתו במקום-מסתור במשך חמש שנים. הוא גם צולם בעת מסירת שליט לידי המצרים.

אז אין פלא שהפעם הישראלים הם שחגגו. כמו האמריקאים אחרי הריגת אוסמה בן-לאדן.

עם הריגת אל-ג'עברי ניתן האות להתחלת המבצע המתוכנן, שהוכן זמן רב מראש, ושחיכה רק להזדמנות המתאימה.

רצועת-עזה מלאה בטילים, מהם אחדים המסוגלים להגיע לתל-אביב. צה"ל תיכנן מזמן מבצע אווירי שיהרוס ככל האפשר יותר טילים מהאוויר. המידע על מיקומם נאסף בסבלנות. זוהי המטרה של מבצע "עמוד הענן". ("וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם..." שמות י"ג, 21).

כשאני כותב שורות אלה אינני יודע עדיין איך זה ייגמר. אך כבר ניתן להסיק כמה מסקנות.

קודם כל, זה לא "עופרת יצוקה 2". רחוק מזה.

צה"ל מיטיב להסיק מסקנות מכישלונותיו. מבצע "עופרת יצוקה" אמנם נחגג כהצלחה גדולה, אך למעשה הוא היה אסון.

כאשר שולחים חיילים לתוך אזור ובו אוכלוסייה צפופה, זה גורם בהכרח לאבדות גדולות בקרב האזרחים. כמעט ואי-אפשר למנוע פשעי-מלחמה. תגובת העולם הייתה קשה. הנזק המדיני היה אדיר. הרמטכ"ל של אותו מבצע, גבי אשכנזי, זכה אמנם לתשבחות רבות, אך למעשה היה טיפוס צבאי די פרימיטיבי. יורשו נראה חכם יותר.

חוץ מזה, הפעם נמנעו המנהיגים מהצהרות מפוצצות על הפלת שלטון החמאס, הריסת הארגון ומסירת הרצועה לידי הרשות הפלסטינית ברמאללה.

כעת נאמר שהמטרה היא לגרום לפגיעה מירבית בחמאס תוך גרימת אבדות מעטות ככל האפשר לאזרחים. התקווה הייתה להשיג זאת באמצעות השימוש בכוח אווירי בלבד. בשלב הראשון של המבצע נראה שניסיון זה אכן הוכתר בהצלחה. השאלה היא אם אפשר לשמור על הישג זה בהמשך המבצע.

איך זה ייגמר? יהיה זה טיפשי לנסות לנחש. למלחמות יש היגיון משלהן. קורים דברים.

בנימין נתניהו ואהוד ברק, שני האנשים השולטים במהלכים, מקווים שהמלחמה תיגמר ברגע שהמטרות יושגו, כך שלא יהיה צורך להפעיל כוחות על הקרקע, להיכנס לרצועת-עזה, להרוג אנשים, לאבד חיילים.

הם מקווים שההרתעה תוחזר. שרגיעה חדשה תיכנס לתוקפה. שהאוכלוסייה שלנו מסביב לרצועה תוכל לישון בלילה בשקט במשך כמה חודשים לפחות. וגם שחמאס יאבד מכוחו.

אך האם כל התרגיל הזה ישנה את המצב מיסודו? לא סביר.

אל-ג'עברי יוחלף. במשך הזמן הרגה ישראל עשרות מנהיגים ערביים, אזרחיים וצבאיים. היא אלופת העולם ברציחות כאלה, הנקראים בשפה מכובסת "סיכולים ממוקדים" או "חיסולים". אילו היה זה מקצוע אולימפי, היו קירות משרד-הביטחון, המוסד והשב"כ מכוסים במדליות-זהב. לעיתים נדמה שהרציחות האלה הפכו למטרה בפני עצמה, ושכל המבצעים הצבאיים הם רק תוספות. כל אמן הופך את מלאכתו.

אך מה התוצאות?בדרך כלל – אפס. ישראל הרגה את מנהיג החיזבאללה, עבאס אל-מוסאווי, וקיבלה במקומו מנהיג הרבה יותר מוכשר, חסן נסראללה. היא הרגה את השייח' אחמד יאסין, ובאו במקומו אנשים יותר חכמים. יורשו של אל-ג'עברי יהיה יותר או פחות מוכשר ממנו. זה לא ישנה הרבה.

האם זה יעצור את התקדמות החמאס? מסופקני. אולי להיפך. זה עתה השיג החמאס פריצת-דרך חשובה, כאשר האמיר של קטר (בעל רשת אל-ג'זירה) ערך ברצועת-עזה ביקור ממלכתי. הוא היה ראש-המדינה הראשון שעשה זאת, ובעקבותיו יבואו אחרים. ביקור ראש-הממשלה המצרי בעזה, באמצע המלחמה, היה חשוב לחמאס יותר מאשר אובדן של טילים.

מבצע "עמוד ענן" מאלץ את כל הארצות הערביות להתלכד סביב חמאס, לפחות למראית-עין. הוא מפריך את טענת הארגונים היותר קיצונים בעזה שחמאס התרכך, התנוון ונהנה ממנעמי השלטון. בקרב על דעת-הקהל הפלסטינית, חמאס נחל עוד ניצחון על אבו-מאזן, ששיתוף-הפעולה הביטחוני שלו עם השב"כ נראה עתה עוד יותר בזוי.

בסך הכול, שום דבר לא ישתנה. פשוט עוד מלחמה מיותרת.

זה, כמובן, אירוע פוליטי ממדרגה ראשונה.

כמו "עופרת יצוקה", הוא מתרחש ערב בחירות. (כך, אגב, גם מלחמת יום-כיפור, אבל אז התחיל הצד השני.)

אחד המראות היותר עלובים בימים האחרונים היה הופעתם של שלי יחימוביץ ויאיר לפיד בטלוויזיה. שני הכוכבים הזוהרים החדשים בשמיים הפוליטיים של ישראל התגלו כשני פוליטיקאים קטנים, החוזרים כמו תוכים על תעמולת נתניהו, ואישרו בדיעבד את כל מעשיו.

בשעתו רתמו שניהם את המחאה החברתית לעגלותיהם. הם היו בטוחים שהנושאים החברתיים ימחו מהשולחן נושאים כמו מלחמה, כיבוש והתנחלויות. כאשר הציבור עסוק במחיר גבינת הקוטג', למי איכפת מהנושאים הלאומיים?

אמרתי אז שדי ברוח ביטחונית קלה כדי להעיף מהשולחן את כל הנושאים החברתיים והכלכליים. עכשיו זה קורה.

נתניהו וברק מופעים על המסך אינספור פעמים ביום. הם נראים אחראים, מפוכחים, נחושים, מנוסים. גברים-גברים, המפקדים על גייסות, מעצבים את האירועים, מצילים את המדינה, מביסים את אויבי ישראל והעם היהודי כולו. כפי שלפיד החכם התנדב לקבוע: "חמאס הוא ארגון טרור אנטישמי וצריך למחוץ אותו!"

נתניהו עושה זאת. אז שלום לך, לפיד. שלום לך, שלי. שלום לך, אולמרט. שלום לך, ציפי. היה נעים להכיר אתכם.

האם הייתה דרך אחרת?

מובן שהמצב לאורך הרצועה היה בלתי-נסבל. אי-אפשר לשלוח אוכלוסייה שלמה למקלטים מדי מספר שבועות. חוץ מלהכות את חמאס על הראש, מה ניתן היה לעשות?

הרבה.

קודם כל, אפשר היה להימנע פעם אחת מ"תגובות". פשוט לחתוך את השרשרת.

אחר-כך, אפשר לדבר עם חמאס. זוהי הממשלה-בפועל בעזה. למעשה דיברנו איתם בעניין שחרור גלעד שליט. למה לא לחפש הסדר קבוע, בשיתוף עם מצריים?

ניתן להשיג "הודנה". בתרבות הערבית, הודנה היא הסכם מחייב, המקודש על-ידי אללה ויכול להימשך עשרות שנים. אי-אפשר להפר הודנה. אפילו הצלבנים כרתו הודנה עם אויביהם המוסלמים.

למחרת הריגתו של אחמד ג'עברי גילה גרשון בסקין, פעיל-שלום שתיווך בפרשת שליט, שהוא קיים עד לאותו יום מגעים עם ג'עברי על כינון הפסקת-אש לתקופה ארוכה. שלטונות ישראל היו בסוד העניין.

אך התרופה האמיתית היא שלום. שלום עם העם הפלסטיני. חמאס כבר הכריז רשמית שהוא יכבד הסכם-שלום שייחתם על-ידי אבו-מאזן, ושיביא להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, בתנאי שהסכם זה יאושר על-ידי העם הפלסטיני במשאל-עם.

בלעדיו, שפיכות-הדמים פשוט תימשך. סיבוב אחרי סיבוב. לנצח.

השלום הוא התשובה. אך כאשר עמוד ענן עוטף את ראשינו, מי יכול לראות דרכו?