(ענר שלו הציע להושיב אותו על שטיח, לשים לידו ניירות וטושים, ולהניח לו לשחק כאוות-נפשו.)

נתניהו דיבר מול אולם ריק למחצה (הטלוויזיה שלנו הקפידה שלא להראות את האולם כולו במהלך הנאום), והקהל היה מורכב בעיקר מדיפלומטים סוג ב'. אך גם אלה אנשים מתורבתים. אפילו נתניהו בוודאי היה מודע לכך שהם בזים בליבם להצגה שלו. אבל נתניהו לא דיבר אליהם. הוא דיבר אל הקהל היהודי בישראל ובארצות-הברית.

הקהל הזה היה גאה בו. הוא הצליח לגעת ברגשותיו העמוקים.

כדי להבין את התופעה הזאת, צריכים להעלות זיכרונות היסטוריים. היהודים היו בכל מקום קהילה קטנה וחסרת-ישע. הם היו תלויים לגמרי בפריץ הגוי.

כאשר קיומם היה נתון בסכנה, בחרו היהודים את היהודי המכובד ביותר בתוכם ושלחו אותו לחצר הפריץ, כדי שיטען למענם באוזני הקיסר, המלך או הנסיך. שתדלן שהצליח בכך וגרם לסכנה לחלוף זכה בתודת הקהילה כולה. במקרים אחדים שתדלן מוצלח כזה נרשם בתודעת העם כולו, כמו למשל מרדכי המיתולוגי במגילת אסתר.

נתניהו מילא תפקיד זה בנאמנות. הוא הלך לעצרת האו"ם, מרכז העולם של הגויים, התופס בימינו את מקומו של מלך פרס בימים ההם, והביס את יורשו של המן הרשע, המאיים עלינו בשואה חדשה.

ואיזה רעיון גאוני זה היה, להצטייד בציור של הפצצה! התצלום הופיע במהדורות של הטלוויזיה ובעמודים הראשיים של מאות עיתונים ברחבי העולם, ובכללם ה"ניו-יורק טיימס"!

בעיני נתניהו, זה היה "נאום חייו". למען הדיוק, כפי שהעיר פרשן טלוויזיה, זה היה "נאום חייו" השמיני בעצרת הכללית.

הפופולאריות שלו בארץ זינקה לשחקים. אפילו משה רבנו בכבודו ובעצמו, השתדלן הראשי בחצר פרעה, לא היה מצליח יותר.

אולם עיקר הנאום היה מוסתר בין נחשולי המילים.

ההתקפה ה"בלתי-נמנעת" על מתקני הגרעין האיראניים, כדי למנוע את השואה השנייה, נדחתה לאביב או לקיץ בשנה הבאה. אחרי שדיבר במשך חודשים על התקיפה הצפויה בכול רגע, ממש או-טו-טו, ההתקפה התמוססה בערפילי העתיד.

למה מה? מה קרה?

ראשית כול, סקרי דעת-הקהל גילו שיש סיכוי סביר לברק אובמה להיבחר מחדש. נתניהו שם את כל הקלפים שלו על מיט רומני, תאומו האידיאולוגי. אבל נתניהו הוא גם חסיד שוטה של סקרים. נראה שעוזריו יעצו לו שלא לשים את כל הביצים שלו בסל אחד. אובמה הרשע עלול לנצח, חרף המיליונים של שלדון אדלסון. בייחוד אחרי שהמיליארדר יהודי עשיר עוד יותר, ג'ורג' סורוס, הבטיח את תמיכתו באובמה.

לנתניהו היה רעיון גאוני: לתקוף את איראן בדיוק לפני הבחירות באמריקה. הוא קיווה שבמועד זה תהיינה ידי הפוליטיקאים האמריקאיים קשורות. מי יעז להפריע לישראל במועד זה? מי יסרב לחוש לעזרת ישראל כאשר האיראנים ינחיתו עלינו את המכה הנגדית?

אך כמו כה רבים מרעיונותיו הגאוניים של נתניהו, גם זה התפוגג. אובמה פשוט אמר לנתניהו, בלשון חד-משמעית: אין התקפה על איראן לפני הבחירות. אחרת...

הנשיא הבא של ארצות-הברית – יהיה אשר יהיה – יגיד לנתניהו בדיוק את אותו הדבר גם אחרי הבחירות.

כפי שאמרתי בעבר (סליחה על הציטוט העצמי) התקפה צבאית על איראן אינה באה בחשבון. המחיר הוא בלתי-נסבל. המציאות הגיאוגרפית, הכלכלית והצבאית מונעת זאת. מיצר הורמוז ייחסם, כלכלת העולם תקרוס, תפרוץ מלחמה ארוכה וקטלנית.

גם אם מיט רומני יגיע לשלטון ויהיה מוקף בחבורה של ניאו-שמרנים, זה לא ישנה את העובדות האלה כהוא זה.

הידיעות הכלכליות היוצאות מאיראן מחזקות מאוד את הטיעון של אובמה. לעיצומים הבינלאומיים יש תוצאות מדהימות. מי שהטיל, כמו נתניהו, ספק ביעילות הסנקציות, התבדה.

בניגוד לקריקטורה האנטי-אסלאמית, איראן היא מדינה נורמאלית, בעלת מעמד בינוני נורמאלי. לאזרחיה יש מודעות פוליטית גבוהה. ציבור זה יודע שמחמוד אחמדינג'אד טיפש. (אילו רצה באמת להשיג נשק גרעיני, לא היה נושא את כל הנאומים האידיוטיים שלו על ישראל ועל השואה. הוא היה שם מחסום לפיו ועובד קשה כדי להשיג את מבוקשו.) אך מכיוון שאחמדינג'אד עומד ממילא לסיים את תפקידו, אין טעם במהפכה נגדו.

המסקנה המעשית: מצטערים, אין מלחמה.

הסיפור כולו מעלה מחדש את המחלוקת סביב התיאוריה של הפרופסורים וולט ומירשיימר. האם ישראל באמת שולטת במדיניות האמריקאית? האם הזנב מכשכש בכלב?

זה נכון, כמובן, במידה רבה. די לעקוב אחרי מערכת-הבחירות הנוכחית, כדי להיווכח ששני המועמדים מתייחסים אל ממשלת-ישראל בהכנעה ומתחרים ביניהם בדברי חנופה והתרפסות.

הקולות היהודיים ממלאים תפקיד חשוב במדינות-המפתח, והכסף היהודי ממלא תפקיד אדיר במימון שני המועמדים. (איך שהזמנים השתנו! פעם הייתה בדיחה יהודית על האציל הפולני המאיים על אציל אחר: "אם תרביץ ליהודי שלי, ארביץ ליהודי שלך!" עכשיו מאיים מיליארדר יהודי אחד על רעהו: "אם תיתן מיליון לגוי שלך, אני אתם מיליון לגוי שלי!")

בממשל אובמה, המחלקות המטפלות במזרח התיכון מלאות ביהודים-ציונים, כולל השגריר האמריקאי בתל-אביב, שהעברית שלו טובה מזו של אביגדור ליברמן. דניס רוס הנצחי, קברן השלום במזרח התיכון, נמצא בכל מקום. גם הניאו-שמרנים של רומני הם ברובם יהודים.

ליהודים יש אכן השפעה עצומה – עד לנקודה מסוימת. לנקודה הזאת יש משמעות גדולה.

אתן דוגמה קטנה: יונתן פולארד, המרגל היהודי-אמריקאי, שנשלח למאסר-עולם. אנשים רבים (ואני ביניהם) סבורים שזהו עונש מוגזם. אך איש מבין יהודי ארצות-הברית לא מחה, איפא"ק שמר על שתיקה רועמת ושום נשיא אמריקאי לא נענה לבקשות ישראל להעניק לפולארד חנינה. מערכת-הביטחון האמריקאי אמרה "לא", וזהו זה.

העניין האיראני חשוב פי מיליון. הוא נוגע לאינטרסים החיוניים ביותר של ארצות-הברית. הצבא האמריקאי מתנגד להתקפה (כמו גם צמרת צה"ל). כל אדם בוושינגטון יודע שזה אינו עניין שולי. הוא נוגע לבסיס הכוח האמריקאי בעולם.

לכן אומרת ארצות-הברית לישראל "לא!" הנשיא אומר בנימה צוננת שבעניינים הנוגעים לענייני ביטחון חיוניים, שום ארץ זרה לא תיתן פקודות לנשיא ארצות-הברית, ושום מנהיג זר לא יתווה "קווים אדומים" שיחייבו אותו לפתוח במלחמה. בייחוד לא בעזרת ציורים של קומיקס.

בישראל נדהמו. מה? אנחנו, העם הנבחר של אלוהים, זרים? כמו כל הזרים האחרים?

זהו לקח חשוב מאוד-מאוד. כשהדברים מגיעים לנקודה של אל-חזור, הכלב הוא עדיין הכלב, והזנב הוא עדיין הזנב.

אז מה ביחס להתחייבות של נתניהו לתקוף באיראן?

לא מכבר שאל אותי עיתונאי זר איך יוכל נתניהו לשרוד אם ההתקפה על איראן לא תצא לפועל. הוא הרי לא דיבר על שום נושא אחר חודשים על גבי חודשים. מה על היטלר האיראני? מה על השואה השנייה?

אמרתי לו שלא ידאג. נתניהו ייצא מכל העניין בקלות. הוא פשוט יטען שכל הדיבורים שלו נועדו רק לדחוף את אומות העולם להטיל עיצומים חריפים יותר על איראן.

האומנם זה כך?

יש בארץ שתי דעות בעניין.

המחנה הראשון חושש שראש-הממשלה איבד את שפיותו. שיש לו לגבי איראן אובססיה המערערת את האיזון הנפשי. שאיראן הפכה אצלו לאידיאה פיקס.

המחנה השני מאמין שהטיפול האינטנסיבי בנושא איראן היה מלכתחילה תחבולה כדי להסיט את תשומת-הלב מהעניין האחד החשוב באמת: השלום עם פלסטין.

אם כן, הוא נחל הצלחה מסחררת. זה חודשים שהעניין הפלסטיני נעלם מסדר-היום של ישראל ושל העולם כולו. פלסטין? שלום? איזו פלסטין? איזה שלום? ובשעה שכל העולם מסתכל באיראן כמו שפן מהופנט בנחש, ההתנחלויות מתרחבות, הכיבוש מעמיק, ואנחנו מפליגים בגאווה לקראת אסון.

וזה כבר לא ציור מספר של קומיקס.