כשר-החוץ הוא היה צריך לעשות דברים ולפעול בתחום יחסי-החוץ. אבל דווקא תחום זה נתון בידי אחרים.

יחסי-החוץ החשובים ביותר שלנו הם עם ארצות-הברית. כל כך חשובים, שבנימין נתניהו שומר אותם לגמרי לעצמו. השגריר שלנו בוושינגטון, שהתמנה על-ידי איל-בתי-הקזינו שלדון אדלסון, מדווח לנתניהו במישרין.

היחסים עם הפלסטינים מנוהלים על-ידי אהוד ברק. כשר-הביטחון הוא מופקד רשמית על השטחים הכבושים. הגורם העיקרי הפעיל שם הוא השב"כ, הכפוף לנתניהו.

היחסים עם העולם הערבי – מלבד מצריים וירדן – נתונים בידי המוסד, הכפוף גם הוא לראש-הממשלה. בפועל מתקבלות כל ההחלטות על-ידי נתניהו וברק, ובכלל זה ההחלטה בה"א הידיעה בעניין איראן.

אז מה נשאר לליברמן? הוא יכול לטפל ביחסינו עם זמביה ואיי-פיג'י ולמנות שגרירים בגואטמלה ואוגנדה. וזהו זה. רק זה.

חוץ מאשר המונופול האישי שיש לו על היחסים עם ארצות ברית-המועצות לשעבר. מדוע? ובכן, ליברמן נולד במולדביה הסובייטית ומדבר רוסית שוטפת. למרות שהגיע לארץ כבר לפני 34 שנים, סמוך ליום-הולדתו ה-20, רוב הישראלים עדיין רואים בו "רוסי". הוא מדבר עברית במבטא רוסי כבד ונראה כמו זר. אבל יחסיו עם החלק ההוא של העולם חורגים מסיבות של מוצא: ליברמן מעריץ בלב שלם את ולדימיר פוטין וכפיליו , אלכסנדר לוקשנקו במינסק וויקטור יאנוקוביץ בקייב. הוא היה רוצה מאוד לכונן את אותו המשטר בישראל, בתנאי שהוא ימלא בו את תפקיד פוטין הישראלי.

רוב עמיתיו באירופה וברחבי העולם מחרימים את ליברמן עד כמה שניתן. הם מתעבים את דעותיו, הנראות להם פאשיסטיות-למחצה, אם לא גרוע מזה.

אם כן, מדוע הפקיד נתניהו בידי האיש הזה דווקא את תיק החוץ? ובכן, כראש מפלגת "ישראל ביתנו", שהיא חיונית לקיום הקואליציה הימנית, הייתה לליברמן הזכות לאחת משלושת התיקים החשובים בממשלה: משרד הביטחון, משרד האוצר או משרד החוץ. מי היה מעז לקחת את משרד הביטחון מברק, שרואה בו פיקדון מידי אלוהים? ומכיוון שנתניהו חושב את עצמו לגאון כלכלי, הוא החליט לשמור את התחום הזה בשביל עצמו. לשם כך הוא מצא דוקטור לפילוסופיה, שלא היה לו מושג בכלכלה, ומינה אותו לכאילו-שר-אוצר. כך נשאר לליברמן רק משרד-החוץ, שרוב הישראליים מתייחסים אליו בזלזול.

משרד זה אינו מספק הרבה פעילויות, ובוודאי לא פעילות העושה כותרות. לכן נאלץ ליברמן מדי חודשים אחדים לגרום למהומה. הוא כבר הספיק להעליב רבים מעמיתיו בעולם. עוזרו, דני איילון, התפאר בפני העיתונאים שהשפיל את השגריר התורכי והושיב אותו על שרפרף נמוך. מכיוון שהצבא התורכי היה אז עדיין השותף הכי אינטימי של צה"ל במרחב, ברק השתולל מזעם.

ליברמן גם זקוק למשהו שיסיח את הדעת מפרשת השחיתות המפורסמת שלו. הוא נחקר כבר 14 שנים על העברת מיליונים ממקורות מסתוריים לחשבונות הבנקים שלו בחו"ל, שחלקם היו רשומים על שם מיכל בתו, שהייתה אז בשנות ה-20 הראשונות לחייה. היועץ המשפטי צריך להחליט אם להעמידו לדין – דבר שהיה מכריח את ליברמן להתפטר.

אז עכשיו גרם ליברמן למהומה נוספת.

לפני שבועיים הופתעו נתניהו וברק לקרוא בעיתונים ששר-החוץ ליברמן שלח מכתב לשרי-החוץ של ה"קוורטט" – ארצות-הברית, האיחוד האירופי, האו"ם ורוסיה – המפקח על תהליך-השלום שאינו קיים.

במכתבו דרש ליברמן מהארבעה להדיח את נשיא הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן, ולקרוא לבחירות פלסטיניות לאלתר.

הטמטום של מכתב זה מדהים, אפילו בהשוואה לשאר מעלליו של ליברמן.

ראשית, אין לקוורטט שום סמכות לפטר מישהו בפלסטין – או בישראל. (הלוואי שהיה!) הקוורטט גם לא יכול לקרוא לעריכת בחירות.

נכון, הבחירות היו צריכות להיערך מזמן, בינואר 2010. אבל החמאס הכריז שלא ישתתף בהן, כך שהן יכולות להיערך רק בגדה המערבית. מצב זה היה מרחיב את התהום בין אש"ף והחמאס – ושום פלסטיני אינו מעוניין בכך.

שנית, אם תנועת החמאס הייתה משתתפת בבחירות, יתכן מאוד שמנהיגה, חאלד משעל, האיש שישראל ניסתה לחסלו, היה נבחר לנשיא. אחרי שארגון האחים המוסלמים – תנועת-האם של החמאס – הגיע לשלטון במצריים, סיכויי החמאס לנצח בבחירות דמוקרטיות עולים אפילו על ניצחונו הגדול בפעם שעברה.

שלישית, וזה הדבר החשוב ביותר: אבו-מאזן מחויב לשלום יותר מכול מנהיג פלסטיני אחר. וזהו מוקד העניין.

ליברמן מבסס את דרישתו המוזרה על הטענה שאבו-מאזן הוא המחסום העיקרי לשלום – טענה ששום מומחה בעולם אינו מתייחס אליה ברצינות. הסיבה האמיתית של ליברמן היא בדיוק הפוכה: עמדת אבו-מאזן מושיבה את ממשלת-ישראל על ספסל הנאשמים כעוכרת-השלום.

התנאי שמציג אבו-מאזן לפתיחת משא-ומתן לשלום ידוע היטב: על ישראל להפסיק את בניית ההתנחלויות. העולם הרחב מסכים.

גם תנאיו של אבו-מאזן לשלום ידועים היטב. הם נוסחו לפני זמן רב על-ידי יאסר ערפאת: מדינה פלסטינית עם ירושלים המזרחית כבירה לצד מדינת ישראל, ושיבה לגבול הקו הירוק (עם חילופי-שטחים קטנים ומוסכמים). פיתרון "מוסכם" לבעיית הפליטים, עם שיבה סמלית של מספר מצומצם. העולם הרחב מסכים גם לזה.

אילו רצינו, יכולנו להשיג שלום עם הפלסטינים בשבוע הבא, ושלום עם כל העולם הערבי בשבוע שלאחר מכן. יוזמת-השלום הערבית זהה למעשה לתנאים הפלסטיניים.

וזהו, כמובן, מקור השנאה של ליברמן לאבו-מאזן. כמו נתניהו, ליברמן לא חולם לוותר על ארץ-ישראל השלמה. לכן הוא מעדיף הנהגה פלסטינית המורכבת מהחמאס – כל עוד תנועת החמאס מצהירה על התנגדותה לשלום עם ישראל.

למעשה, הרשות הפלסטינית בהנהגת אבו-מאזן משתפת פעולה עם ישראל בתחום האחד החשוב לישראל באמת: הביטחון.

רוב הישראלים מאמינים שהפיגועים נעצרו בגלל "מחסום הביטחון" – החיבור של חומות וגדרות הנכנסות עמוק לתוך השטחים הפלסטיניים הכבושים. אולם על חומה ניתן לטפס, מתחתיה אפשר לחפור מנהרות, ודרך שעריה ניתן להגניב פעילים. כפי שאמרה פוליטיקאית אמריקאית על החומה הנבנית בין ארצות-הברית ומקסיקו: "הראו לי חומה בגובה 20 מטר, ואראה לכם סולם בגובה של 21 מטר." אני ראיתי צעירים פלסטיניים מטפסים לראש החומה גם בלי סולם.

הסיבה האמיתית להפסקת הפיגועים בישראל היא שיתוף-הפעולה האינטימי, היומיומי, בין כוחות-הביטחון הפלסטיניים ושרות-הביטחון הישראלי. בפקודת אבו-מאזן, רודפת המשטרה הפלסטינית את פעילי החמאס ושאר הפלגים הפלסטיניים, הממשיכים לדגול ב"מאבק המזוין". המשטרה היא למעשה כוח צבאי, שאומן על-ידי קצינים אמריקאיים.

כשהוא הולך בדרך זו מקבל אבו-מאזן על עצמו סיכונים אדירים. יריביו מאשימים אותו כמשת"ף עם הכיבוש הישראלי ומשווים אותו לממשלת-וישי, ששיתפה פעולה עם הכיבוש הנאצי בצרפת. (המשטרה הצרפתית של וישי עזרה לנאצים, בין השאר, לאסור את היהודים ולשלוח אותם לאושוויץ.)

אבו-מאזן הגיע למסקנה שהפיגועים לא הביאו לפלסטינים שום הישג. הוא מקווה שבהעדר פיגועים יוכלו תושבי הגדה המערבית לבנות חברה אזרחית, לחזק את המוסדות הפלסטיניים, להעלות את רמת-המחייה הפלסטינית העלובה (פחות מעשירית מרמת-המחייה בישראל) ולהבטיח לרשות הפלסטינית לגיטימציה וסיוע-חוץ. בהנהגת ראש-הממשלה המוכשר, סלאם פיאד, זה מצליח – לעת עתה.

ההימור הוא עצום. כלכלת הגדה המערבית עלולה לקרוס בכל עת. ההתפשטות הזוחלת של ההתנחלויות עלולה להגיע לנקודה שבה כל כפר פלסטיני יהיה מוקף בהן. זה יכול להפוך את חיי הפלסטינים לבלתי-אפשריים, מה גם ש"נוער-הגבעות" מבצע כמעט מדי יום מעשי-טרור (המוגדרים כך על-ידי אנשי-הביטחון הישראליים) ותוקפים את תושבי הכפרים, מציתים מסגדים, בתים ומכוניות, וגודעים עצי-זית.

באחד הימים עלול "האביב הערבי" להגיע לגדה המערבית. גם הנהגת אש"ף לא תצליח אז לעצרו.

אבו-מאזן, המתקרב לייאוש, מנסה להשיג הקלה ומעט ניצחון על-ידי הישג באו"ם. הוא ביקש לקבל את פלסטין כחברה מלאה באו"ם, אך מהלך זה נחסם על-ידי הווטו האמריקאי במועצת-הביטחון. עכשיו הוא שוקל לפנות לעצרת הכללית, שבה אין וטו. ליברמן קורא לזה "טרור מדיני".

ממשלת ישראל גינתה את הפנייה הפלסטינית כ"חד-צדדית" (אפשר לחשוב שבקשת ישראל להתקבל כחברה באו"ם ב-1948 הייתה "רב-צדדית"). אבל מול האיומים הקיצוניים מצד ארצות-הברית וישראל יתכן שאבו-מאזן יצטרך לוותר על הפנייה. זה יסכן את מעמדו עוד יותר.

השבוע הוזמן אבו-מאזן על-ידי המשטר האיראני להשתתף בכנס-הענק של "המדינות הבלתי-מזדהות" בטהראן. על המנהיג הפלסטיני היה להחליט אם לקבל את ההזמנה ולזכות בלגיטימיות בינלאומית נוספת או לסרב, מחשש שמא האמריקאים יתנקמו בו. בסוף החליט לנסוע.

בינתיים ליברמן השיג את מבוקשו. במשך מספר ימים הוא היה בחדשות. פניו, בעלות העיניים המתרוצצות והחיוך המפחיד, הופיעו על כל מסכי הטלוויזיה.

עכשיו הוא ייעלם שוב מן החדשות למשך כמה שבועות או חודשים, עד שיחשוב על תעלול חדש שיגרום למהומה על לא מאומה.