כשביקרתי בפעם הראשונה בפראג, מיד אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי, הראו לי מלון מפואר, שהיו בו מותרות שלא ייאמנו – נברשות מצרפת, שיש מאיטליה, שטיחים מפרס. מעולם לא ראיתי משהו דומה. אמרו לי שהמלון היה שמור לאליטה הקומוניסטית.

אז הבנתי את מהותה של אידיאולוגיה מטעם המדינה. המדינות הקומוניסטיות נוסדו על-ידי אידיאליסטים, שהיו חדורים בערכים אנושיים. הן סיימו את דרכן כמדינות-מאפיה, שבהן קבוצה צינית של שליטים מושחתים השתמשו באידיאולוגיה הקומוניסטית כהצדקה לזכויות-יתר, דיכוי וניצול.

אני לא אוהב מדינות אידיאולוגיות. מדינה ואידיאולוגיה לא צריכות ללכת ביחד.

האנשים היחידים שיש להם תעודה רשמית המאשרת שהם שפויים הם מי ששוחררו מבתי-חולים פסיכיאטריים. באופן דומה, יתכן שאני האדם היחיד בישראל שיש לו אישור רשמי שהוא לא אנטי-ציוני.

זה קרה כך: כאשר ייסדנו, ידידיי ואני, את "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" בשנת 1975, טען ביטאון ימני שאנחנו "אנטי-ציונים". לי זה ממש לא היה איכפת, אך עמיתיי התעקשו להגיש תביעת-דיבה.

מכיוון שקודם לכן פירסמתי ספר שנקרא בחו"ל "ישראלים בלי ציונים", הנתבעים קראו לי להעיד. במשך שעות ארוכות חקרו אותי על משמעות שם הספר. בסוף ביקשה אותי השופטת להגדיר בקיצור את גישתי לציונות. בו במקום המצאתי מונח חדש: "פוסט-ציוני".

מאז ניתן למונח זה משמעות של אנטי-ציונות. אבל אני התכוונתי למלים במשמעותן המקורית. הסברתי לשופטת שלדעתי הייתה הציונות תנועה היסטורית, בעלת הישגים מפוארים וגם צדדים חשוכים יותר. אפשר להעריץ את הציונות או לגנות אותה - אך כך או כך היא הגיעה לסיומה ההגיוני עם לידת מדינת-ישראל. הציונות הייתה הפיגום שאיפשר את בניית המדינה, אך עכשיו, כשהבניין עומד על תילו, הפיגום מפריע ויש לפרקו.

השופטת החליטה שאני לא אנטי-ציוני. היא גם קבעה שהנתבעים ישלמו לנו פיצויים גבוהים, שעזרו למועצה לממן את פעילותה.

גם כעת אני דבק בהגדרה זו.

כאשר משתמשים אצלנו כיום במונח "ציונות", למה הכוונה?

בפי היהודי הישראלי המצוי, המשמעות היא לא יותר מאשר פטריוטיזם ישראלי, בתוספת האמונה שישראל היא "מדינה יהודית" או "מדינת העם היהודי". הגדרות אלה, כשלעצמן, פתוחות גם הן לפירושים שונים. בעיני האיש (או האישה) ברחוב, הפירוש הוא שהיהודים בעולם הם "עם", ושישראל "שייכת" לעם הזה, למרות שאין ליהודים זכויות בישראל אלא אם כן הם באים הנה ומקבלים אזרחות. (מובן שהיהודים בעולם לא נשאלו אם בעיניהם ישראל היא מדינתם.)

מהנקודה הזאת והלאה, ההגדרות פונות לכיוונים רבים ושונים.

בשנים הראשונות הייתה הציונות צבועה באדום, או לפחות בוורוד. החלום הציוני היה מחובר לסוציאליזם (לא בהכרח מהסוג המרכסיסטי). השמאל הציוני בנה את היישוב, את הסתדרות-העובדים האדירה, את הקיבוץ, את המושב, והרבה יותר.

בעיני הציונים הדתיים (להבדיל מהחרדים) הייתה הציונות התחלת הגאולה, הקדמה לבוא המשיח, שיופיע ברגע שכולנו נשמור על השבת. ציונים דתיים רוצים שישראל תהיה מדינת-הלכה, כשם שקנאי האסלאם רוצים שמדינותיהם תהיינה מדינות-שריעה.

בעיני ציונים ימניים, מטרת הציונות היא מדינה יהודית בארץ-ישראל השלמה, ובה כמה שפחות לא-יהודים. קל לחבר את החזון הזה לציונות הדתית, ואף לציונות המשיחית. אלוהים רוצה בזה. הוא בכבודו ועצמו גילה להם זאת בסוד.

בנימין זאב הרצל, המייסד, רצה במדינה חילונית וליברלית. מרטין בובר, הומניסט בולט, היה ציוני. כמוהו גם אלברט איינשטיין. זאב ז'בוטינסקי, אליל הציונות הימנית, האמין בתערובת של לאומנות קיצונית, ליברליזם, קפיטליזם והומניזם. הרב מאיר כהנא, פאשיסט צרוף, היה ציוני. כמוהו גם המתנחלים, כמובן.

אנטי-ציונים קנאים ברחבי העולם, וביניהם גם יהודים, רוצים לראות בציונות תנועה מונוליתית, כדי שיהיה יותר קל לשנוא אותה. כך עושים גם חובבי-ציון, שרובם אינם חולמים לבוא ולחיות כאן.

בסך הכול, תמונה ביזארית.

כיום נתונה הציונית בידי הימין הקיצוני, קוקטייל של לאומנים, קנאים דתיים ומתנחלים, בתמיכת מיליארדרים יהודים בארץ ובעולם.

הם שולטים בחדשות – הן מבחינה מעשית (הם בעלי כל רשתות הטלוויזיה והעיתונים) והן מבחינת התוכן. בכול יום כלולים בחדשות הרבה פריטים "ציוניים".

בשם הציונות מסלקת הממשלה את הבדואים משטחים נרחבים בישראל שבתוך הקו הירוק, שטחים שבהם ישבו מאות שנים. בשם הציונות העניק המפקד הצבאי (!) מעמד של אוניברסיטה למכללה עלובה השוכנת עמוק בשטחים הכבושים, דבר שסיפק תחמושת לחרם האקדמי העולמי על ישראל. בשם הציונות נבנות מאות דירות למתנחלים על אדמה פלסטינית פרטית. בשם הציונות צדים חיילי-צה"ל ברמאללה, בירת הרשות הפלסטינית, אפריקאים שנכנסו לארץ בלי היתר ישראלי. שר-הפנים הגזעני, שכאילו אין לו מטרה אחרת בחיים מלבד רדיפת מחפשי-עבודה אומללים מאפריקה, משתמש במילה "ציונות" כמעט בכל משפט.

בשם הציונות שולח שר-החינוך הימני-קנאי את תלמידי בית-הספר למסעות שטיפת-מוח בשטחים הכבושים, כדי לשתול בהם את ההכרה שכל הארץ שייכת להם. לחיזוק הכרתם הציונית הם נשלחים גם לאושוויץ.

המתנחלים טוענים – לא בלי הצדקה – שהם ורק הם הציונים האמיתיים, היורשים החוקיים של 130 שנות התנחלות והתפשטות ציונית. זה מזכה אותם בערימות ענקיות של כסף ממשלתי – זאת בשעה שמעלים את המסים לכל שאר הישראלים, ובעיקר לעניים שבעניים.

הסוכנות היהודית, סניף של ההסתדרות הציונית העולמית, מקדישה כמעט את כל משאביה להרחבת ההתנחלויות.

מלבד החרדים, שתי הסיעות הערביות הקטנות והמפלגה הקומוניסטים, שגם היא ערבית בעיקרה, אין בכנסת אף סיעה שאינה מכריזה בקולי-קולות שהיא ציונית. השמאל הציוני טוען שהוא ציוני יותר מהימין הציוני.

לאן כל זה מוביל?

המדיניות הציונית של מדינת ישראל מכילה בתוכה פרדוקס. היא מובילה להתאבדות.

מדיניות הממשלה מבוססת על הסטאטוס קוו: כל ארץ-ישראל ההיסטורית נמצאת תחת שלטון ישראלי, הגדה המערבית נתונה במצב של כיבוש, לפלסטינים החיים שם אין זכויות לאומיות ואזרחיות.

אם תחליט ממשלה ימנית אי-פעם לספח רשמית את הגדה והרצועה (כפי שסופחו ירושלים המזרחית ורמת הגולן) זה לא יביא שום שינוי. גם עכשיו כלואים רוב הפלסטינים במובלעות המזכירות את הבנטוסטאנים בדרום-אפריקה בימים עברו.

בארץ-ישראל השלמה יהוו הערבים 40%, שיהפכו במהרה ל-50% ויותר. כך שיהיה קשה יותר ויותר לקרוא לה "מדינה יהודית". "המדינה היהודית והדמוקרטית" תהיה נחלת ההיסטוריה.

מובן שאיש בישראל אינו חולם להעניק לערבים בארץ-ישראל השלמה אזרחות וזכויות אזרחיות. אילו קרה הדבר - אולי בהתערבות הקדוש-ברוך-הוא – לא תהיה עוד "מדינה יהודית" אלא מדינה פלסטינית.

המוצא היחיד יהיה טיהור אתני בממדי ענק. משהו מסוג זה כבר קורה בשקט בשטחים מרוחקים. באזור נידח בגדה המערבית, בקצה המדבר מדרום לחברון, מנסים שלטונות-הכיבוש כבר מזמן לסלק ששה כפרים. השבוע הכריז שר-הביטחון, אהוד ברק, שהאזור כולו הוא "שטח אש", ועל התושבים לפנותו מיד. מי שנשאר מסכן את חייו. החקלאים רשאים לחזור ולעבד את אדמתם רק בשבתות ובחגי ישראל, כשצה"ל נמצא בחופשה. כפר אחר נדרש להתפנות מפני שהוא יושב על "אתר ארכיאולוגי" זניח. ציונות בפעולה.

כרגע חיים בין הים והירדן כחמישה מיליון פלסטינים ושישה מיליון יהודים. הסיכויים לביצוע טיהור אתני בממדים כאלה קלושים, בלשון המעטה. הרבה יותר סביר שתהיה זאת מדינת אפרטהייד, שבה יהוו היהודים כבר בעתיד הקרוב מיעוט. לא זה היה החזון של האבות המייסדים של הציונות.

החלופה היחידה היא שלום בין שני העמים – ישראל ופלסטין, זו לצד זו. אבל זה נקרא עכשיו "פוסט-ציונות", אלוהים ישמור.

מנהיגינו בורחים מהמציאות הזאת בדרך פשוטה: הם לא חושבים עליה. הם לא מדברים עליה. הם מעדיפים "לדבר ציונות" – סידרה של מליצות ריקות.

אך יבוא היום שבו לא תהיה עוד ברירה אלא להתמודד עם הסתירה הטמונה בתפיסה הציונית.