דפני ליף מתארת לאורי אבנרי איך נשברה לה היד

זה היה מושך את התקשורת, והיא הייתה עוזרת להעביר את המסר שלנו לציבור הרחב. וזו, אחרי הכול, המטרה של כול הפגנה.

בשבוע שעבר זה קרה.

בשנה שעברה נולדה תנועה גדולה כמעט במקרה: צעירה שלא יכלה לשלם את שכר-הדירה שלה הקימה אוהל בשדרות רוטשילד, ובסוף הצטרפו אליה כמעט חצי מיליון בני-אדם.

ההמונים חיקו את הסיסמה של כיכר תחריר וקראו: "העם דורש צדק חברתי!"

כמו כולנו, גם השלטונות הופתעו לחלוטין. מול התופעה החדשה והמאיימת הזאת, הם עשו מה שפוליטיקאים עושים תמיד במצבים כאלה: הם כאילו נסוגו, מינו ועדה, "אימצו" את מסקנותיה ולא עשו כלום.

מאז סוף "הקיץ החברתי" לא השתנה כמעט כלום. אם בכלל היה שינוי, זה היה שינוי לרעה. מצד אחד המנכ"לים הכפילו את משכורותיהם, ומצד אחר, העניים איבדו עוד יותר את היכולת לשלם את שכר-הדירה או המשכנתא.

בסוף הקיץ שלח ראש-העירייה, רון חולדאי, כביכול איש מפלגת-העבודה, את הפקחים שלו כדי להרוס את מאה האוהלים בשדרה. אנשי המחאה שקעו בתרדמת החורף, וה"ביטחון" הישן והטוב דחק את "הצדק החברתי" מסדר-היום.

הכול ציפו שהמחאה החברתית, כמו היפהפיה הנרדמת באגדה, תקום הקיץ לחיים. השאלה הייתה: איך?

עכשיו זה קורה. עם תחילתו הרשמית של הקיץ, ב-21 ביוני, המחאה התחדשה.

לא היו רעיונות חדשים. דפני ליף, סתיו שפיר וחבריהן האמינו, כנראה, שהכי טוב זה לחזור על ההצלחה של השנה שעברה לכל פרטיה.

הם חזרו לשדרות רוטשילד, ניסו להקים את אוהליהם הקטנים וקראו להמונים להצטרף.

אבל היה הבדל עצום בין המחאה של שנה זו למחאה של השנה שעברה: יסוד ההפתעה.

כל מצביא יודע שבמלחמה, ההפתעה היא חצי הניצחון. זה נכון גם לגבי פעולה פוליטית.

בשנה שעברה הייתה ההפתעה מושלמת. כמו המצרים שחצו ביום-כיפור את התעלה, דפני וחבריה הפתיעו את כולם, וגם את עצמם.

אבל כמו שקפה אי-אפשר לחמם מחדש, כך גם ההפתעה.

הפעם היו השלטונות מוכנים. נראה שנערכו בסתר התייעצויות ארוכות. היה מנוי וגמור עם בנימין נתניהו שלא ישפילו אותו שוב – לא אחרי שהשבועון "טיים" הכתיר אותו כ"המלך ביבי", והעיתון הגרמני הוולגארי "בילד" הושיב את גם שרה נתניהו על כס-המלוכה. (שרה'לה, כפי שכולם קוראים לה, פופולארית בערך כמו מרי אנטואנט בשעתה.)

נראה שראש-הממשלה ועושי-דברו הורו למשטרה לדכא את המחאה בכוח כבר מהרגע הראשון. נתניהו למד הרבה מוולדימיר פוטין, שערך אצלו השבוע ביקור-נימוסים. וגם ראש-העירייה החליט להגן על השדרה בכל מחיר.

לפני כמה שבועות זומנו ראשי-המחאה מהשנה שעברה למשטרה, ושם נחקרו על תוכניותיהם השנה. דבר כזה עוד לא קרה בישראל (כלומר, ליהודים שבתוך הקו הירוק.) ספק אם נוהל זה הוא חוקי.

אז כשהופיעה דפני מחדש, הכול היה מוכן לקראתה.

ה"פקחים" של חולדאי, שלא נראו מעולם ככוח אלים, תקפו את עשרות פעילי-המחאה, דחפו אותם בגסות ודרסו את אוהליהם.

כאשר המפגינים לא נסוגו, הופיעה המשטרה. לא סתם שוטרים רגילים, אלא גם היס"ם והימ"ם. התצלומים וסרטי-הווידיאו מראים כיצד תוקפים את פעילי-המחאה, מרביצים ובועטים. קצין-משטרה נראה כשהוא חונק אישה צעירה בשתי ידיו. דפני עצמה נזרקה לארץ, נבעטה והוכתה.

למחרת היום הופיעו התמונות בעיתונים ובטלוויזיה. הציבור זועזע.

כאשר הובאו 12 פעילים לבית-המשפט, השופט מתח ביקורת קשה על המשטרה ושלח את המפגינים הביתה.

למחרת היום נערכה הפגנה שנייה כדי למחות על הטיפול בדפני. שוב תקפו השוטרים את פעילי-המחאה, שהגיבו בחסימת כבישים ובשבירת דלתות הזכוכית של שני בנקים.

הממשלה, המפכ"ל וראש-העירייה נחרדו. המפכ"ל האשים את המפגינים שהתכוננו מראש להפעיל אלימות. ראש-העירייה האשים אותם בוונדליזם.

בשעה שקרו הדברים האלה הפגינה קבוצה של פלסטינים, ישראליים ופעילים בינלאומיים בסוסיא, ישוב ערבי קטן בשולי המדבר, מדרום לחברון.

זה זמן רב מנסים שלטונות-הכיבוש לגרש את הפלסטינים מאזור זה, הן כדי להרחיב את ההתנחלות בעלת אותו השם, הן כהכנה לסיפוח האזור בעתיד. אחרי הריסת הבתים, מצאו התושבים מקלט במערות עתיקות. מפעם לפעם ניסה הצבא לגרש אותם גם משם, לסתום את הבארות ולעצור את האנשים. כולנו, אנשי תנועות-השלום, השתתפנו שם בהפגנות מעת לעת.

בהשוואה למה שקרה שם, אירועי שדרות רוטשילד הם משחק-ילדים. בסוסיא הפעילה המשטרה גז מדמיע, כדורים מצופי-גומי, תותחי-מים ומי-בואש, נוזל מסריח שדבק בגוף במשך ימים ושבועות.

יש בזה לקח מובהק. שוטרים המופעלים דרך קבע כדי לדכא את המחאות בבילעין ובמקומות אחרים בגדה המערבית ונשלחים אחר-כך לתל-אביב אינם הופכים בן-לילה לשוטרים לונדוניים. לאורך ימים אי-אפשר לעצור את הכוחניות בקו הירוק. במוקדם או במאוחר, בילעין הייתה חייבת להגיע לתל-אביב.

עכשיו היא כאן.

אז מה עכשיו? סקר דעת-הקהל, שפורסם השבוע, מראה ש-69% של האזרחים היהודיים (הערבים לא נשאלו) תומכים בחידוש המחאה, ו-23% אף אמרו שיכול להיות צורך במחאה אלימה.

כמה שעות בלבד אחרי פרסום תוצאות הסקר הכריז בנימין נתניהו שהוא מבטל את ההחלטה להעלות את המסים לשכבות העניות ולמעמד הבינוני. במקום זה יניח לגרעון התקציבי לעלות באופן דרמטי. זה מנוגד בצורה קיצונית לכל השקפת-העולם של נתניהו ומראה עד כמה הוא פוחד מהמחאה.

אבל זה לא יביא, כמובן, לשום שינוי אמיתי במבנה הכלכלי. את דם הכלכלה מוצצת מערכת-הביטחון הענקית, יחד עם המתנחלים והחרדים. דפני וחבריה מסרבים לדבר על זה. אבל שם נמצא הכסף, שבלעדיו אי-אפשר לשקם את מדינת-הרווחה.

הם מסרבים גם לעסוק בפוליטיקה, מתוך חשש (מוצדק) שזה יביא לאובדן חלק מהתמיכה. אולם כבר נאמר שמי שבורח מהפוליטיקה, הפוליטיקה רודפת אחריו.

אין שום סיכוי להשגת צדק חברתי ללא שינוי עמוק במערכת הפוליטית. כעת שולטים המלך ביבי ואנשיו שלטון מוחלט. לגוש הימני יש רוב אדיר של 80% בכנסת. שרידי הגוש השמאלי הם חסרי-אונים לחלוטין. במצב כזה, השינוי הוא בלתי-אפשרי.

במוקדם או במאוחר לא תהיה ברירה לתנועת-המחאה אלא להיכנס לזירה הפוליטית. הדבר הנכון הוא להקים מפלגה – בעלת שם כמו "התנועה למען צדק חברתי" – ולרוץ לכנסת.

69% האחוזים של הציבור התומכים במחאה כעת יצטמצמו, כמובן. אך חלק ניכר יישאר ויקים כוח חזק חדש בכנסת.

כאשר תקום מפלגה כזאת, אנשים ונשים שהצביעו באופן שיגרתי למען הליכוד או ש"ס יהיו מסוגלים, בפעם הראשונה, להצביע בעד מפלגה המייצגת את האינטרסים הכלכליים החיוניים שלהם. החלוקה המיושנת בין שמאל וימין תתערער, ובמקומה תקום חלוקה חדשה לגמרי.

יתכן שזה לא יביא לשינוי המכריע כבר בניסיון הראשון. אבל ניתן לקוות שזה יצליח בפעם השנייה. ובכל אופן, ממש מהיום הראשון זה ישנה את סדר-היום הפוליטי.

מפלגה חדשה כזאת תהיה נאלצת, בכוח התאוצה שלה עצמה, לאמץ תוכנית שלום המבוססת על פיתרון שתי-המדינות והשקפת-עולם חילונית, ליברלית וסוציאל-דמוקרטית.

ומי יודע, אולי תהיה זאת לידתה של הרפובליקה הישראלית השנייה.