חלום זה התגשם. יש לנו רוצחים יהודים, שודדים יהודים וזונות יהודיות (אף כי רוב הזונות בישראל מיובאות כעת על-ידי סוחרי-עבדים ממזרח אירופה דרך גבול סיני.)

אך ביאליק היה צנוע מדי. הוא היה צריך להוסיף: לא נהיה עם נורמלי עד שיהיו לנו ניאו-נאצים יהודים ומחנות-ריכוז יהודיים.

האייטם המרכזי בכול כלי-התקשורת, האלקטרונית והמודפסת כאחת, הוא, כעת, הסכנה הנוראה הטמונה במהגרים האפריקאיים "הבלתי-חוקיים".

יש סיבות אחדות שבגללן נמשכים פליטים ומבקשי-עבודה אפריקאיים לישראל. הציונות אינה אחת מהן.

הסיבה הראשונה היא גיאוגראפית. ישראל היא המדינה היחידה שיש בה רמת-חיים אירופית ושאפשר להגיע אליה מאפריקה מבלי לעבור בים. אפריקאים יכולים להגיע בקלות למצריים, ומשם הם צריכים רק לחצות את מדבר-סיני כדי להגיע לגבול הישראלי.

המדבר הוא ביתם של שבטים בדואים, העוסקים בהברחה מימים ימימה. נשק לובי לחמאס בעזה, נשים אוקראיניות לבתי-הזונות בתל-אביב, מבקשי-עבודה מסודאן – היינו הך. בשביל כסף טוב ידאגו הבדואים שיגיעו למחוז-חפצם. בדרך הם עלולים להחזיק בהם כבני-ערובה כדי לסחוט כסף, ולאנוס את הנשים.

האפריקאים – רובם מצפון ודרום סודאן ומאריתריאה – נמשכים אל שוק-העבודה בישראל. הישראלים חדלו מזמן מלעסוק בעבודות קשות או בזויות. אנחנו זקוקים לזרים כדי להדיח את הכלים במסעדות-יוקרה, לנקות את הבתים ולסחוב תיבות בשוק.

בימים עברו נעשו עבודות אלה על-ידי ערבים מהשטחים הכבושים. מאז האינתיפאדות, הממשלה חוסמת את דרכם. את מקומם תפסו האפריקאים.

משלמים להם, כמובן, שכר רעב. אבל למהגרי-העבודה זה מספיק כדי לשלוח כסף למשפחותיהם בבית. סכום זעום של דולרים מהווה שם הון-עתק.

כדי שיוכלו לשלוח את הכסף, צריכים המהגרים לחיות חיי-כלב. רובם גברים יחידים, המצטופפים בבתים ישנים ומלוכלכים בשכונות-העוני של תל-אביב וערים אחרות. את זמנם החופשי הם מבלים בנעיצת עיניים בבחורות ובשתייה לשוכרה.

תושבי השכונות האלה, העניים שבעניים, שונאים את המהגרים. הם מאשימים אותם בכל מיני פשעים, ובכללם אונס, קטטות אלימות ורצח. הם גם מאמינים שהם נושאים מחלות מסוכנות שאינן ידועות כמעט בישראל, כמו מלריה ושחפת. בניגוד לישראלים, המהגרים לא קיבלו חיסון עם לידתם.

מובן שכל ההאשמות האלה מוגזמות מאוד. אך אפשר להבין לנפשם של שוכני השכונות, שנגזר עליהם לחיות לצד זרים עניים, שאין להם כל קשר אליהם.

בנסיבות כאלה פורחת הגזענות. קל להבחין באפריקאים על פי צבע עורם. הלשון הגזענית הרגילה פורחת – "הם אונסים את הנשים שלנו", "הם נושאים מחלות קטלניות", "הם חיות". וגם תוספת ישראלית מובהקת: "הם מסכנים את המדינה היהודית".

בסך הכול יש כעת כ-60 אלף אפריקאים בישראל, שאליהם מצטרפים בכל חודש 3000 נוספים. מלבדם יש בארץ (ברישיון) תאילנדים העובדים בחקלאות, סינים ורומנים העובדים בבניין, ופיליפינים הסועדים את הזקנים והחולים.

(בדיחה עכשווית: בכנס-מחזור של ותיקי הפלמ"ח קורא אחד מהם: "וואלה, לא ידעתי שהיו בפלמ"ח כל כך הרבה פיליפינים!")

האוכלוסייה היהודית מונה כ-6.5 מיליון, ולצדם 1.5 מיליון אזרחים ערבים. לכן ניתן לתאר בקלות את מהגרי-העבודה כסכנה איומה ליהדותה של המדינה היהודית.

כמו שהביצה מושכת יתושים, כך מושך מצב כזה מסיתי-אספסוף ומפיצי-שנאה. אין לנו מחסור בכאלה, השבח לאל.

לפני שבועיים פרצו מהומות בשכונת-התקווה. אפריקאים הותקפו. עסקים השייכים לאפריקאים נשדדו.

כמו במטה קסם, הופיעו במקום במהירות-שיא כל מיני פשיסטים, שהסיתו את ההמון נגד האפריקאים ונגד "יפי-הנפש" השמאלנים.

את מיטב תשומת-הלב התקשורתית משכה חברת-הכנסת מהליכוד, מירי רגב. היא לא הסתפקה בגידופים הרגילים, וקרא לפליטים ולמהגרי-העבודה "סרטן".

ביטוי זה, הלקוח מהמילון של יוזף גבלס, זיעזע רבים. רגב אינה רק אישה יפה, היא גם כיהנה בעבר כדוברת צה"ל. (היא התמנתה לתפקיד על-ידי דן חלוץ, רמטכ"ל האסון של מלחמת-לבנון השנייה, הזכור לשמצה בשל אמירתו שהוא מרגיש "מכה קלה בכנף" כשהוא מטיל פצצה על איזור-מגורים).

בזכות "נאום הסרטן" הגיעה רגב לכותרות והוזמנה לראיונות בתקשורת. שם הצטיירה כאישה גסת-רוח במיוחד, בעלת לשון וולגארית. בקיצור, היא מגעילה.

אשר לגועל: יש לי תחביב אישי. בכל שבוע אני בוחר – לשימוש עצמי בלבד – באיש המגעיל ביותר בחיי-הציבור שלנו. בשבועות האחרונים הזוכה בפרס הזה הוא אלי ישי, מנהיג ש"ס.

ש"ס נשלטת באופן מוחלט על-ידי אדם אחד: הרב עובדיה יוסף. הוא ממנה והוא מדיח את מנהיגי המפלגה. כאשר המנהיג האחרון, אריה דרעי, נשלח לכלא בעוון גניבה, הרב עובדיה הביא את אלי ישי משום-מקום.

כשר-הפנים שימש ישי בעיקר כמעביר-כספים למוסדות ש"ס. בכל שאר התפקידים שמילא הוא נכשל בצורה מבישה. השמועה אומרת שבדו"ח הקרוב על השריפה בכרמל עומד מבקר-המדינה להמליץ על סילוקו מתפקידו בשל חוסר-כישרון קיצוני.

לכן באה ההיסטריה האנטי-אפריקאית לישי כמתנה מאלוהיו. אחרי שסיפר לציבור שמהגרי-העבודה הם פושעים ונשאי-מחלות, ושהם מסכנים את המדינה היהודית, הוא הכריז עליהם מלחמה.

עכשיו מגויסת הארץ כולה. בכל יום מופיע בראש החדשות מספר האפריקאים שניצודו ביממה האחרונה. המצלמות מנציחות את משטרת-הבריונים של ישי כשהם דוחפים אפריקאים לתוך מכוניות המשטרה. ישי עצמו מופיע כמעט מדי יום בטלוויזיה כדי להתפאר בהישגיו.

הכנסת דנה עכשיו בהצעת-חוק המטילה עונש של חמש שנות מאסר (!) בתוספת קנס של חצי מיליון שקל (!!) על מי שמעסיק או מלין עובד "בלתי-חוקי" או מסייע לו בכל צורה שהיא. למרבה המזל, חוק זה לא נכנס עדיין לתוקפו, ולכן לא יחול על נשותיהם של שר-הביטחון אהוד ברק והיועץ-המשפטי יהודה ויינשטיין, שנתפסו בקלקלתן: הן העסיקו עובד זר בבתיהן. (בעליהן בכלל לא ידעו על כך, כמובן.)

מעל לכל מתפאר ישי בציד-האדם הגדול הנערך כעת. אפריקאים מפוחדים מתחבאים בבתיהם העלובים ואינם מעזים לצאת לרחוב. בלילה הם נבהלים מכל רעש, מחשש שמשטרת-ההגירה המפחידה תקיש על דלת ביתם.

הצרה היא שרוב 60 אלף האפריקאים באים מאריתריאה ומצפון-סודאן, שאליהן אי-אפשר להחזירם, בגלל איסור מטעם בית-המשפט העליון. החזרתם לשם הייתה עלולה לסכן את חייהם. מכאן שאפשר לגרש רק את אזרחי דרום-סודאן, מדינה חדשה ששוחררה בעזרת יועצים צבאיים ונשק מישראל. עכשיו צדים את אזרחיה בישראל, לעיני המצלמות, כדי לגרשם.

מה ביחס לכל האחרים? הממשלה עוסקת עכשיו בקדחתנות בהקמת מחנות-אוהלים ענקיים בנגב הצחיח, באמצע שום-מקום, שבהם ייאסרו רבבות מחפשי-עבודה לשלוש שנים בתנאים בלתי-אנושיים. מכיוון ששום מדינה זרה אינה מוכנה לקבל אותם, הם ישהו שם, קרוב לוודאי, הרבה יותר זמן. כרגע אין שם מים וסידורים סניטריים. נשים וילדים שנולדו בישראל ושמדברים עברית יוחזקו, מן הסתם, במחנות נפרדים. בחום של 40 מעלות יהפכו האוהלים לגיהינום.

לישי ועמיתיו יש כישרון מיוחד לכבס מילים. הגירוש הוא "הרחקה", מהגרי-העבודה נקראים "מסתננים", מחנות-הכלא הם "מחנות שהייה". לא מחנות-ריכוז, חלילה.

אני יודע שמדינות "תרבותיות" אחרות מתייחסות למבקשי-העבודה בצורה מחפירה לא פחות, ואף מחפירה יותר. זה לא מנחם אותי כלל.

אני גם יודע שיש כאן בעיה אמיתית, שמוכרחים למצוא לה פיתרון. אך לא בדרך זו.

שמעתי פעמים אין-ספור את הסיפורים על צייד-היהודים שערכו הנאצים בגטאות. שמעתי על אספסוף-לינץ' מוסת באמריקה ועל הפוגרומים ברוסיה. מובן שאין השוואה, אך התמונות עולות וצפות בראשי. עובדה.

כאזרח במדינה הקוראת לעצמה "יהודית", וגם "מדינת ניצולי השואה", אני חש גועל-נפש.

טיפולנו בפליטים ובמבקשי-העבודה האפריקאיים אינו קשור בסכסוך שלנו עם הערבים. אי-אפשר להצדיק אותו בטענות הקשורות במלחמה ובביטחון.

זוהי פשוט גזענות צרופה.