ב-15 במאי, יום ההולדת של מדינת-ישראל (לפי הלוח האזרחי), האזרחים הערבים קיימו יום-אבל לזכר הנכבה ("האסון") – היציאה של מחצית העם הפלסטיני מהשטח שהפך למדינת-ישראל.

כמו בכל שנה, מעשה זה עורר זעם רב. אוניברסיטת תל-אביב הרשתה לסטודנטים הערבים לקיים עצרת-זיכרון בתחומה, אך זו הותקפה על-ידי בריוני הימין. אוניברסיטת חיפה אסרה בכלל לקיים עצרת. לפני כמה שנים דנה הכנסת בהצעת-חוק שהיה אמור להטיל שלוש שנות מאסר על מי שמקיים את יום הנכבה. הצעת-חוק זו תוקנה, ועכשיו אומר החוק שמימון ממשלתי יישלל מכל גוף המזכיר את הנכבה.

"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היא, כנראה, הדמוקרטיה היחידה בעולם האוסרת על אזרחיה לזכור אירוע היסטורי. השכחה היא חובה אזרחית.

הצרה היא שקשה לשכוח את תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מפני שהוא שולט בחיינו. גם היום, 65 שנים אחרי הקמת המדינה, קשורים כמחצית אירועי החדשות בתקשורת שלנו, במידה זו או אחרת, בסכסוך.

זה עתה החליטה ממשלת דרום-אפריקה שכל מוצרי ההתנחלויות הנמכרים בתחומה יסומנו בבירור. החלטה זו, הקיימת כבר באירופה, הוגדרה על-ידי שר-החוץ שלנו, אביגדור ליברמן, כ"גזענית" (ראו מי מדבר!) אגב, תנועת "גוש שלום" הטילה חרם על מוצרים אלה כבר לפני 15 שנה.

הקואליציה הממשלתית החדשה הכריזה שתביא לחידוש שיחות-השלום עם הפלסטינים (פתי מי שמאמין). גל של מעשי רצח ואונס מיוחס לערבים (ולמבקשי-מקלט אפריקאיים). כל המועמדים לנשיאות במצריים מבטיחים לתמוך במאבק הפלסטינים. קציני צה"ל בכירים מגלים לנו ש-3500 טילים מכוונים אלינו משטח סוריה ואיראן, שלא לדבר על רבבות טילים במדינת החזבאללה. וכן הלאה, רשימה יומית של כותרות מהדורות החדשות.

115 שנה אחרי הקמת התנועה הציונית, הסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד במרכז חיינו.

אבות התנועה הציונית אימצו את הסיסמה "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ".

הם האמינו שהארץ המובטחת ריקה מאדם. הם ידעו, כמובן, שיש שם איזה שהם בני-אדם, אך הציונים היו אירופאים, ובעיני אירופאים בסוף המאה ה-19, תקופת-הזוהר של האימפריאליזם והקולוניאליזם, אנשים צבעוניים – חומים, שחורים, צהובים, אדומים ומה עוד – לא היו ממש בני-אדם.

כאשר המציא בנימין זאב הרצל את רעיון מדינת היהודים, הוא לא חשב על ארץ-ישראל אלא על ארגנטינה. כפי שרשם ביומנו, הוא התכוון לרוקן את השטח מן האוכלוסייה המקומית – אבל רק אחרי שיטהרו אותו מנחשים ומחיות-טרף.

בספרו של הרצל, "מדינת היהודים", אין זכר לערבים – ולא במקרה. כשהרצל כתב אותו, הוא לא חשב כלל על הארץ. ארץ-ישראל מופיעה בספר רק בפרק קטנטן, שהודבק ברגע האחרון, ששמו "פלסטינה או ארגנטינה?"

על כן לא דיבר הרצל על גירוש האוכלוסייה הערבית. זה היה ממילא בלתי-אפשרי, מכיוון שהוא ביקש זיכיון על הארץ מידי הסולטאן העות'מאני, שהיה גם הח'ליף, מנהיגם של כל המוסלמים בעולם. הרצל היה זהיר ולא העלה את הנושא.

זה מסביר עובדה תמוהה לכאורה: התנועה הציונית לא נתנה מעולם תשובה ברורה לשאלה המהותית ביותר שלה: איך להקים מדינה של יהודים בארץ המאוכלסת על-ידי עם אחר. השאלה הזאת נשארה פתוחה עד עצם היום הזה.

אך רק למראית-עין. מתחת לכל העניינים האחרים, בשולי התודעה הלאומית, תמיד הייתה לציונות תשובה. תשובה שהיא כל-כך מובנת מאליה, עד שלא היה צורך לחשוב עליה. רק מעטים העזו להעלות אותה בפומבי. היא טבועה ב"צופן הגנטי" של התנועה הציונית והבת שלה, מדינת-ישראל.

הצופן הזה אומר: מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל. ועל כן: שלילה מוחלטת של מדינה פלסטינית – בכל עת, בכל מקום בארץ, בכל מחיר.

כאשר אסטרטג מתכנן מלחמה, הוא מגדיר קודם כל את המטרה המרכזית. זהו "ציר המאמץ העיקרי". בכל מאמץ נוסף צריך לדון בהתאם לכך. אם הוא מוסיף למאמץ העיקרי, יתקבל. אם הוא גורע מהמאמץ העיקרי, דינו להיפסל.

"ציר המאמץ העיקרי" של התנועה הציונית הוא הקמת מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל – השטח שבין הים התיכון ונהר הירדן. במלים אחרות: מניעת מדינה פלסטינית.

כשמבינים את זה, כל אירועי 115 השנים האחרונות נראים הגיוניים. כל הזיגזגים, כל הסתירות והסטיות, כל אלפי ההחלטות הנראות כמוזרות - מקבלים משמעות.

ממעוף הציפור, המדיניות הציונית-ישראלית נראית כמו נהר, השואף אל הים. כשהוא נתקל במכשול, הוא עוקף אותו. האפיק מתפתל, סוטה ימינה ושמאלה, ולפעמים גם לאחור. אך הזרם חותר בעקביות מופלאה למטרתו.

העיקרון המדריך היה לקבל כל פשרה הנותנת לנו את מה שניתן להשיג בשלב הנתון, אך לעולם לא להסיר את המבט מהמטרה הסופית.

המדיניות הזאת מרשה לנו להתפשר על כל דבר, מלבד אחד: מדינה פלסטינית, שהייתה מאשרת את קיומו של העם הפלסטיני.

כל ממשלות ישראל לחמו ברעיון זה בכל האמצעים שעמדו לרשותן. מבחינה זו אין הבדל בין דויד בן-גוריון, שעשה הסכם סודי עם עבדאללה, מלך ירדן, כדי למנוע את הקמת המדינה הפלסטינית שהייתה צריכה לקום לפי החלטת עצרת האו"ם מנובמבר 1947, לבין מנחם בגין, שחתם על שלום נפרד עם אנואר אל-סאדאת כדי להוציא את מצריים מהמלחמה הישראלית-פלסטינית. שלא להזכיר את אמרתה המפורסמת של גולדה מאיר: "אין דבר כזה כמו עם פלסטיני". אלפי החלטות אחרות של הממשלות השונות התבססו על אותו ההיגיון.

יתכן שהסכם-אוסלו היה החריג היחיד – אף שגם בו לא הוזכרה המדינה הפלסטינית. אחרי שחתם עליו, לא רץ יצחק רבין קדימה כדי ליצור עובדה מוגמרת, אלא עצר במקום, היסס, התמהמה. בינתיים התארגנה התקפת-הנגד הציונית הבלתי-נמנעת, ושמה קץ – גם למדיניותו וגם לחייו.

המאבק הנוכחי על ההתנחלויות הוא חלק בלתי-נפרד מתהליך זה.

המטרה העיקרית של המתנחלים היא למנוע כל אפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. כל ממשלות ישראל תמכו בהם, בגלוי או בסתר. מובן שההתנחלויות הן בלתי-חוקיות על פי החוק הבינלאומי, אבל רבות מהן בלתי-חוקיות גם על פי החוק הישראלי. הם נקראות "בלתי-חוקיות", "אסורים", "בלתי-מורשות" וכן הלאה. בית-המשפט העליון ציווה לפנות אחדות מהן, והממשלה מתעלמת מכך.

המתנחלים טוענים ששום התנחלות ו"מאחז" לא קם בלי הסכמת הממשלה. ואכן, כל ההתנחלויות "הבלתי-חוקיות" חוברו מיד לרשתות המים והחשמל, נבנו עבורן כבישים מיוחדים וצה"ל מיהר להגן עליהן. למעשה הפך צה"ל מצבא-הגנה-לישראל לצבא-הגנה-להתנחלויות. המון עורכי-דין ועוכרי-דין נרתמו כדי להפקיע שטחים עצומים של אדמה פלסטינית. עורכת-דין אחת גילתה חוק עות'מאני נשכח שלפיו, אם עומדים בפאתי כפר ומשמיעים צעקה, כל מקום שבו לא שומעים את הצעקה שייך לסולטאן. מכיוון שממשלת-ישראל היא היורשת של ממשלת-ירדן, שהיא מצידה הייתה היורשת של הסולטאן התורכי, הרי האדמה הזאת שייכת לממשלת-ישראל, המעבירה אותה למתנחלים. (לא, זאת לא בדיחה.)

כאשר נראה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצא בשלב של קיפאון ו"שום דבר לא קורה", הסכסוך מתנהל במלוא כוחו בשדה-הקרב היחידי שהוא חשוב: מפעל ההתנחלויות. כל השאר אינו אלא שולי. גם הסיכוי המפחיד של התקפה ישראלית על איראן אינו אלא טכסיס כדי למשוך את תשומת-הלב של העולם מהמאבק המתמשך על הארץ.

לאן מובילה המדיניות של שלילת המדינה הפלסטינית?

מבחינה הגיונית, מדיניות זו יכולה להוביל רק להקמת מדינת-אפרטהייד מהים עד הירדן. בטווח הרחוק, זה יהיה בלתי-נסבל, ואז תקום מדינה דו-לאומית עם רוב ערבי – דבר שאינו מקובל על רוב רובו של הציבור היהודי בישראל. אז מה נשאר?

הפיתרון המעשי היחידי הוא טרנספר של כל הערבים אל מעבר לירדן. בחוגים ימניים קיצוניים מדובר על כך בגלוי. המלך הירדני כבר פוחד מזה פחד-מוות.

טרנספר כזה היה בשנת 1948. עדיין נטושה מחלוקת על השאלה אם טרנספר זה תוכנן מראש או לא. בחלק הראשון של המלחמה, זה היה הכרח צבאי (והופעל על ידי שני הצדדים). לאחר מכן זה הפך למדיניות מחושבת יותר. אך העיקר הוא שעם תום המלחמה לא הורשו הפליטים לחזור לבתיהם. להפך, כפרים נוספים רוקנו ונמחקו. הכול פעלו כמצוות ההוראה הבלתי-נראית של "ציר המאמץ העיקרי" - הוראה שהייתה טבועה כל-כך עמוק בתודעה הלאומית שלנו עד כי לא הייתה זקוקה לפקודה מפורשת.

ואולם, 1948 עברה מזמן. העולם השתנה. מה שנסבל בשעתו כאשר נעשה על-ידי ישראל הקטנה האמיצה למחרת השואה, לא יהיה נסבל מחר, כשזה יבוא מישראל השחצנית ורבות-העוצמה. היום זהו חלום באספמיא – ממש כמו חלומות בצד השני על היעלמות ישראל מן המפה.

פירוש הדבר הוא שהטיהור האתני, האלטרנטיבה היחידה לפיתרון שתי המדינות, אינו אפשרי. "ציר המאמץ העיקרי" נכנס למבוי סתום.

נאמר שהסכסוך הישראלי-פלסטיני דומה להתנגשות בין כוח שלא ניתן לעצירה לבין גוש שאינו ניתן להזזה. התנגשות זו תשלוט גם בחיי הדורות הבאים.

אלא אם כן נעשה מעשה הנראה כבלתי-אפשרי: נשנה את ציר המאמץ העיקרי, הכיוון ההיסטורי של מדינתנו. נחליף ציר זה במטרה לאומית מרכזית חדשה: שלום ודו-קיום, התפייסות בין מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין.