אם הם מבוצעים על-ידי ערבי כלפי ילדים יהודיים, הם גם מטופשים עד אין גבול.

השבוע זה הוכח מחדש.

כאשר ערבי אוהד אל-קאעידה מתגלה כאשם ברצח שלושה ילדים יהודיים ומבוגר אחד בטולוז, אחרי שרצח שלושה חיילים לא-לבנים בבסיס סמוך, הוא לא גרם רק צער עמוק למשפחות הנרצחים, אלא גם נזק חמור לעם הפלסטיני, שבו רצה, כביכול, לתמוך.

הזעזוע העולמי מצא את ביטויו בהפגנת סולידריות עם הקהילה היהודית בצרפת, ובעקיפין עם מדינת ישראל.

שר-החוץ הצרפתי טס במיוחד לירושלים, כדי להשתתף בהלוויות הקורבנות היהודיים. הנשיא ניקולא סרקוזי, הנלחם כעת על חייו הפוליטיים, צץ בכל מקום שבו ניתן להפיק קמצוץ של הון פוליטי מהטרגדיה. בנימין נתניהו אינו מפגר אחריו.

בשעה שגוברות בעולם הקריאות להטלת חרם על מדינת ישראל, מעשה הרצח הזה הזכיר לעולם את הזוועות האנטישמיות. בשעה כזאת קל לאוהדי ישראל להזכיר את קריאת-הקרב של הנאצים: "אל תקנו אצל יהודים!" כעת רק אדם נחוש ואמיץ מאוד יסתכן וידרוש חרם על "מדינת היהודים".

באחרונה נוהג נתניהו להזכיר את השואה בכל נאום על איראן. הוא מנבא "שואה שנייה" אם לא יופצצו המתקנים הגרעיניים. בישראל מתחו ביקורת חריפה על הניצול הציני הזה של זכר השואה. אבל באווירה שנוצרה אחרי הרצח בטולוז, קולות אלה הונמכו.

יש בעולם הסבורים שזוהי תגובה מוגזמת. אחרי הכול, הזוועה בוצעה על-ידי אדם יחיד, צעיר מופרע בן 24. הקורבנות לא היו רק יהודים, אלא גם מוסלמים.האם לא נופחה התקרית הזאת מעבר לכול מידה?

מי שאומר זאת אינו מבין את רקע התגובה היהודית.

ישעיהו ליבוביץ, יהודי שומר-מצוות, אמר שהדת היהודית מתה לפני 200 שנה, וכי הדבר היחיד המאחד כיום את יהודי כל העולם הוא זכר השואה. אם רואים בשואה את השיא של רדיפות שנמשכו מאות שנים, יש בזה הרבה אמת.

כמעט כל ילד יהודי בעולם גדל על סיפור הקורבנות היהודית. "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו," נאמר ב"הגדה" של פסח, שתיקרא בכל בית יהודי בעוד שבועיים. ה"קמים", כפי שמובן מאליו, הם הגויים, כולם.

לפי הסיפור המקובל, היהודים נרדפו בכל הארצות, בכל הזמנים, והחריגים מעטים. היהודים היו צריכים להיות מוכנים להתקפה עליהם בכל עת ובכל מקום. זהו סיפור מתמשך של מעשי-טבח, גירושים המוניים, השחיטה של הצלבנים, מוראות האינקוויזיציה הספרדית, הפוגרומים ברוסיה ובאוקראינה. השואה אינה אלא חוליה אחת בשרשרת, ובוודאי לא האחרונה.

בהיסטוריוסופיה היהודית, סיפור הקורבנות התחיל עוד לפני שהגיעה שנאת-היהודים הנוצרית לאירופה. הוא מתחיל בסיפור של "עבדים היינו במצריים" והריסת בית-המקדש בירושלים על-ידי הבבלים, ואחר-כך עד-ידי הרומאים. לפני כמה שבועות נחגג חג-הפורים, לזכר הסיפור (הדמיוני) על המזימה להשמיד את יהודי פרס - היא איראן של היום - שסוכל על-ידי צעירה יפה ותככנית בשם אסתר. (למעשה, בסופו של דבר היהודים הם שהרגו את כל אויביהם, ובכללם נשים וילדים.)

הסיפור על הקורבנות שאין-לה-סוף טבוע כל-כך עמוק בנבכי המודע והלא-מודע של כל יהודי, שהתקרית הקטנה ביותר גורמת לאורגיה של רחמים-עצמיים, העלולה להיראות חסרת כל פרופורציה. כל יהודי יודע שעלינו לעמוד שכם אחד מול העולם העוין, שהתקפה על יהודי אחד היא התקפה על היהודים כולם, שפוגרום בקישינב הרחוקה צריך לעורר את היהודים באנגליה, והתקפה על יהודים בטולוז צריכה לעורר את היהודים בישראל.

במעשהו הנתעב הצליח הרוצח בטולוז לחבר את יהודי צרפת – ויהודי העולם כולו – חיבור צמוד עוד יותר עם מדינת-ישראל. הקשרים האלה התהדקו במילא בשנים האחרונות. חלק גדול מיהודי צרפת הם מהגרים מצפון-אפריקה, שעלו לצרפת במקום לעלות לישראל, ועל כן הם לאומנים ישראליים יותר קיצוניים מאשר רוב הישראלים. הם משקיעים כסף וקונים בתים בישראל. בחודש אוגוסט שומעים בשפת-הים של תל-אביב יותר צרפתית מאשר עברית. עכשיו רבים מהם יחליטו, מן הסתם, לעלות לישראל.

כמו כל מעשה אנטישמי, המעשה הזה מוסיף כוח לישראל, ובעיקר לימין הישראלי.

אני מאמין שראש-הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, דיבר בכנות גמורה כאשר גינה את מעשה-הזוועה, ובעיקר את ההכרזה המיוחסת לרוצח שביקש לנקום את מות הילדים בעזה. פיאד אמר שאסור לאיש להזכיר את שם פלסטין כאשר הוא מבצע מעשה מתועב שכזה.

נזכרתי בידידי עיצאם סרטאווי, ה"טרוריסט" הפלסטיני שהפך לפעיל-שלום נערץ ונרצח בשל כך. הוא סיפר לי פעם שמנהיג אנטישמי צרפתי בא אליו בפאריס והציע לו שיתוף-פעולה. "זרקתי אותו מהמשרד," סיפר סרטאווי, "אני יודע שהאנטישמים הם האויבים הגרועים ביותר של העם הפלסטיני!"

כפי שצוין פעמים רבות, הציונות המודרנית היא בתה-החורגת של האנטישמיות המודרנית. אכן, השם "ציונות" נולד כמה שנים בלבד אחרי שאידיאולוג גרמני המציא את המונח "אנטישמיות".

לולא האנטישמיות הלאומנית החדשה, שהציפה את אירופה מה"מאה השחורה" ברוסיה הצארית עד לפרשת דרייפוס בצרפת הרפובליקאית, הנפש היהודית ההומייה הייתה צופה לציון בנוחיות עוד אלפיים שנה. האנטישמיות, שהביאה עימה את הפחד מפני דברים איומים העלולים לקרות בקרוב, היא שגירשה את היהודים מאירופה והעניקה אמינות לרעיון שעל היהודים להקים מדינה משלהם, שבה הם יהיו אדונים לגורלם.

הוגי הציונות לא התכוונו להקים מדינה שתהיה מעין מטכ"ל של היהדות העולמית. הם חשבו שלא תהיה עוד יהדות עולמית. בחזונם, כל היהודים יתקבצו בארץ-ישראל, והפזורה היהודית תיעלם. זה מה שכתב בנימין זאב הרצל, ובזה האמינו דויד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי.

אילו התגשמו הדברים לפי חזונם, לא היה יהודים נרצחים בטולוז, מפני שלא היו יהודים בטולוז.

עוזריו של בן-גוריון הצליחו רק בקושי לרסן אותו מלהגיד ליהודי אמריקה מה הוא חושב עליהם. הוא רחש להם בוז תהומי. ציוני, כך חשב, יכול לחיות רק בציון. אילו הקשיב לדברי החנופה שבהם מרח בנימין נתניהו את אלפי ה"מנהיגים" היהודים בוועידת איפא"ק, הוא היה מקיא. ובצדק – הרי היהודים האלה, שמחאו כפיים כמשוגעים וקפצו למעלה ולמטה כאחוזי דיבוק כדי לדחוף את נתניהו למלחמה הרת-אסון באיראן, חזרו אחר-כך לבתיהם הנוחים ולעיסוקיהם עתירי-ההון - באמריקה.

ילדיהם דוברי-האנגלית לומדים באוניברסיטאות-היוקרה וחולמים על קריירות משופעות בכסף, בשעה שבני-גילם בישראל הולכים לצבא וחרדים לגורל משפחותיהם אם תפרוץ המלחמה המובטחת. אז איך לא להקיא?

אגב, הסימביוזיס בין הפוליטיקאים האמריקאיים והשדולה היהודית הולידה השבוע קוריוז מדהים.

הקונגרס האמריקאי קיבל פה-אחד חוק המקל על הישראלים להגר לארצות-הברית. כל מה שעלינו לעשות זה לקנות שם איזה עסק קטן – נגיד מכולת קטנה בפינה נידחת של ברוקלין, בחצי המחיר של דירה בירושלים – כדי להפוך לתושבים חוקיים, ובעתיד גם לאזרחים, של ארצות-הברית.

הייתכן מעשה אנטי-ציוני יותר? הרי זו קנוניה לרוקן את מדינת ישראל! וכל זה בשם אהבת-ישראל וקולות היהודים!

מובן שהתקשורת הישראלית מחאה כפיים למראה העדות החדשה הזאת לידידות ארצות-הברית.

הנה כי כן: רוצח אנטישמי דוחף את היהודים לישראל, ואילו הקונגרס האמריקאי מושך אותם בחזרה ל"גלות".

כאשר הקמנו את המדינה, חשבנו שזהו סוף הקורבנות היהודית, וגם סוף המנטאליות של הקורבנות היהודית.

הנה אנחנו, עברים מסוג חדש, מוכנים להגן על עצמנו, ובידינו כל העוצמה של מדינה ריבונית.

הבכיינות שייכת לגולה הבזויה, לקהילות היהודיות הפזורות בעולם.

אבל הקורבנות חזרה אלינו - ועוד איך! היא משמשת כטכסיס הולם לכל מטרה פוליטית אפשרית, אך היא גם משתרשת מחדש בנפשנו. פצצת-הגרעין האיראנית, האמיתית או המדומיינת, עוזרת להחיות את הקרבנות מחדש. כל עוד נתונה המדינה במצב של פחד תמידי, המנטאליות של "השואה השנייה" לא תאבד את כוחה.

מיום ליום הופכת ישראל ליותר ויותר יהודית, ולפחות ופחות ישראלית. כפי שנאמר, קל יותר להוציא את היהודי מהגטו מאשר להוציא את הגטו מהיהודי. בייחוד במצב של מלחמת-נצח.

כך, בסופו של דבר, אנחנו מגיעים לאותה מסקנה כמו בכל עניין אחר: השלום הוא הפיתרון.