קודם כל, ברצוני לברך את "יש גבול" על יצירת הפרס הזה. אחר-כך אני מבקש להודות לוועדת-הפרס, על שהואילה ברוב טובה להעניק את הפרס לי ולחגית עופרן, נכדתו של הפרופ' ליבוביץ, שפעולתה במעקב אחר ההתנחלויות עוררה בי הערצה זה שנים. ואחר-כך אני רוצה להודות לכולכם ולכולכן, על שכיבדתם את הטקס הזה בנוכחותכם.

אך ברגע זה אני חושב גם על האחת שאיננה פה, ושהעדרה כל-כך בלתי-צודק: רחל, אשתי. היא הייתה שותפה מלאה לכל מעשיי במשך 58 שנים, והיא הייתה צריכה לקבל את חצי הפרס – לכל הפחות. אילו הייתה נוכחת כאן עתה, היא הייתה בוודאי מאושרת.

כאשר נכנסתי לבניין הזה, נתקלתי בהפגנה סוערת של הימין. נפגעתי מאוד כאשר אמרו לי שהיא אינה מכוונת נגדי, אלא נגד ידידי, מוחמד בכרי, השחקן הערבי שהרגיז את הפאשיסטים בסרטו "ג'נין, ג'נין". ברגע זה הוא מופיע באולם סמוך במחזהו של פרדריקו גרסיה לורקה "בית ברנרדה אלבה". יתכן שהוא ראוי להפגנה, אך בכל זאת נעלבתי עמוקות.

הערצתי ואהבתי של ישעיהו ליבוביץ.

הערצתי אותו על ההיגיון שלו, היגיון חד כתער. כשהוא הפעיל אותו לגבי כל נושא שהוא, זה היה מראה נהדר. שום דבר לא יכול היה לעמוד בפני הניתוח הנוקב שלו. לעתים קרובות, כאשר האזנתי לדבריו, אמרתי לעצמי בקנאה: "איך זה שאני לא חשבתי על זה?"

אהבתי אותו בגלל עמדתו המוסרית, ששום דבר לא יכול היה לקעקע אותה. בעיניו, המחויבות המוסרית של האדם היחיד עמדה מעל לכל דבר אחר.

מיד אחרי מלחמת ששת-הימים והתחלת הכיבוש, הוא ניבא שנהפוך ל"מדינה של מנהלי-עבודה ואנשי שין-בית."

תמיד חשבתי עליו כעל ישעיהו ב', יורשו של ישעיהו הנביא. כאשר גיליתי לו את הדבר, הוא כעס. "אנשים לא מבינים את משמעות המילה," הוא התלונן. "בשפות אירופיות, הנביא הוא אדם הרואה את העתיד. אך בעברית, הנביאים הם בני-אדם המוסרים את דבר הקדוש-ברוך-הוא." למרות שהיה שומר-מצוות וחובש-כיפה, לא חשב ליבוביץ שזהו תפקידו.

כמו כל הנשים והאנשים הגדולים, ליבוביץ היה בעל סתירות עמוקות. ניסיתי לברר איך הוגה-דעות כל-כך רציונאלי היה יכול להיות דתי. הוא הסביר לי שאדם הממלא את כל תרי"ג המצוות יכול להיות רציונאלי בהחלט – מפני שהדת שייכת למישור אחר לגמרי. כפרופסור בכמה תחומים שונים לחלוטין (פילוסופיה, כימיה, ביוכימיה ורפואה) הוא לא הניח למדע ולדת לפלוש זה לתחומו של זה.

פעם אמר לו מישהו שהשואה גרמה לו להפסיק להאמין באלוהים. "אם כך, לא האמנת באלוהים אף פעם," השיב.

כשאני עומד באולם זה, אני חש חרטה על חלקי בעובדה המגוחכת שהוא לא קיבל מעולם את "פרס ישראל". זה קרה ב-1993, כשיצחק רבין היה ראש-הממשלה. רוחות חדשות נשבו (או שכך היה נדמה), והוועדה הרשמית החליטה – סוף סוף – להעניק לו את הפרס.

לגמרי במקרה ארגנתי באותה עת אסיפה פומבית מטעם "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני". צלצלתי לליבוביץ ושאלתי אם הוא מוכן להופיע באספה.

עלי להעיר כאן שהייתי תמיד מעוניין מאוד שיופיע באסיפותינו. היו לכך שתי סיבות. ראשית: הוא היה מרצה מרתק מאין כמוהו. שנית, כשנודע שליבוביץ עומד להופיע, כל אולם – גם הגדול ביותר – היה מפוצץ מאנשים, שמילאו גם את המעברים וישבו על אדני החלונות. (אני דאגתי לכך שינאם לפניי. הייתה לזה סיבה טובה: כשהוא קם לדבר, הוא היה קורע את הנאומים של כל קודמיו לחתיכות. הוא השתמש בכוח-הניתוח האימתני שלו כדי להוכיח שכל הדברים שאמרו קודמיו אינם אלא שטויות גמורות.)

כשהזמנתי אותו הפעם, הוא הסכים מיד לדבר אך העמיד תנאי אחד: הוא ידבר אך ורק על חובת החיילים לסרב לשרת בשטחים הכבושים.

"אנא, דבר על מה שאתה רוצה," עניתי. "אחרי הכול, זוהי מדינה חופשית – עד לנקודה מסוימת."

אז הוא בא ונשא נאום, שבו השווה את המסתערבים של צה"ל לאנשי חמאס, שנחשבו אז (כמו עכשיו) לטרוריסטים הכי נוראים. זה עורר סערה, רבין איים להחרים את הטכס, הוועדה דנה באפשרות לשלול את הפרס וליבוביץ הודיע שהוא מוותר עליו. הוא לא קיבל את הפרס מעולם – כמו עוד כמה אנשים שאני מכיר.

תמיד הייתי מעוניין לשוחח איתו. הוא חי בדירה צנועה, מתפוצצת מרוב ספרים, בחצר האחורית של בית ברחביה. גרטה, אשתו ואם ששת ילדיו, שבה פגש באחת האוניברסיטות בגרמניה, שמרה על הסדר. רחל ואני אהבנו מאוד את האופי השקט שלה.

כשהוא דיבר על כל נושא שבעולם, הגלגלים הקטנים במוחי התחילו להסתובב. לאורך השיחה התיז ניצוצות של תובנות חדשות (לדוגמה: "הגרמנים והיהודים יצרו את כל נכסי התרבות שלהם כשלא הייתה להם מדינה.")

היחסים בינינו היו בנויים על העובדה שהיינו הפכים במובנים רבים. אני אתיאיסט אדוק כפי שהוא היה דתי אדוק – דבר שלא הפריע לו כהוא זה. אני אופטימי מטבעי (כפי שהיו אבי וסבי לפניי), הוא נטה לפסימיות. הוא היה מבוגר ממני ב-20 שנה והיה דוקטור ופרופסור, בעוד שאני לא סיימתי את בית-הספר היסודי. הוא בא לגרמניה מריגה מולדתו כאדם צעיר, בעוד שאני נולדתי שם.

למחרת מלחמת ששת-הימים דרשנו שנינו לוותר על השטחים הכבושים, אך היו לנו סיבות שונות. הוא ניבא שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינה פאשיסטית. אני הייתי משוכנע שהעברת השטחים לידי העם הפלסטיני והקמת מדינה פלסטינית לאלתר יביא לסיום הסכסוך ההיסטורי.

בבואנו מכיוונים הפוכים, דרשנו שנינו את ההפרדה הגמורה בין הדת מהמדינה. זה גרם לי לעשות תעלול פרלמנטארי. ערב דיון על משרד הדתות פניתי לליבוביץ וביקשתי ממנו למסור לי כמה הערות על הנושא. הוא הכתיב את הערותיו לאמנון זכרוני, שהיה אז היועץ הפרלמנטארי של סיעתנו, וכאשר בא תורי לנאום אמרתי שבמקום לבטא את דעותיי, הידועות היטב, אקרא את דבריו של הוגה-דעות דתי דווקא, הפרופ' ליבוביץ.

קראתי את דבריו: "זוהי קואליציה קלריקלית-אתיאיסטית...מדינה חילונית הידועה בציבור כדתית...הרבנות היא מוסד חילוני, פקידות של רשות חילונית הממונה מטעם רשות חילונית ופועלת לפי חוקי רשות חילונית. זאת אומרת שאין לה שום סמכות דתית...משרד הדתות הוא מוסד מתועב...זוהי הפיכת הדת לפילגש מוחזקת של שלטון חילוני. זוהי פרוסטיטוציה של הדת."

כאן התפוצצה הכנסת. יושבת-ראש הישיבה, דבורה נצר, הייתה כל-כך נסערת שהחליטה למחוק את הדברים מהפרוטוקול. ערערתי לאחר מכן על מעשה זה, ונמצא שלא הייתה לה סמכות לכך. הדברים החזרו לפרוטוקול, ועל כן אני יכול לקרוא לכם עכשיו את הדברים מ"דברי הכנסת".

כנואם, ליבוביץ היה תמיד פרובוקטיבי - ובכוונה. הוא שהמציא את המילה "יודו-נאצי", כאשר אסור היה עדיין בתכלית האיסור להשוות משהו לנאצים. הוא השווה יחידות מסוימת של צה"ל לס"ס הנאצי, ואת נוער ההתנחלויות לנוער ההיטלראי. לכותל-המערבי קרא "דיסקוטק דתי", או, בקיצור, דיסכותל". הוא האמין שפרובוקציות כאלה יעזרו לו להבקיע את השריון של המיתוסים המקובלים.

בשנים האחרונות לפני מותו ב-1994 הוא הקדיש את מאמציו לעידוד חיילים לסרב. היו לנו כמה ויכוחים על כך, מכיוון שלא הייתי משוכנע.

בשרותי בצה"ל במלחמת תש"ח הייתי עד לכמה מצבים שבהם חייל הגון ואמיץ אחד, שהיה בזמן הנכון במקום הנכון, הצליח למנוע מעשי-זוועה. דוגמה בולטת אחת: כאשר נכבשה נצרת, המפקד המקומי היה קצין יהודי קנדי בשם בן דונקלמן. הוא קיבל פקודה בעל-פה מדויד בן-גוריון לגרש את כל התושבים. דונקלמן סירב לעשות זאת בלי פקודה בכתב. כקצין וכג'נטלמן, הוא הבטיח לראש-העיר בפגישת הכניעה ששום תושב לא ייפגע לרעה. הוא פוטר מיד, אך עד שיורשו (חיים לסקוב) קיבל לידיו את התפקיד, כבר היה מאוחר מדי לגרש אנשים בתואנה שזה קרה במהלך הקרבות. מובן שמעולם לא הוצאה פקודה בכתב.

כעבור שנים השגתי את תיאור המאורעות מידי דונקלמן, שחזר לקנדה. פירסמתי את הדברים ב"העולם הזה".

כנגד טענה זו טען ליבוביץ שהדבר החשוב ביותר הוא החלטתו של החייל היחיד לקום ולסרב לקחת חלק בכיבוש, תהיינה התוצאות כלפיו אישית כאשר תהיינה – מאסר, חרם ומה לא. ליבוביץ האמין שכאשר מספר החיילים שינהגו כך יהיה די גדול, הכיבוש יקרוס. ("יש גבול" קם למטרה זו בדיוק.)

כמה שנים לפני מותו היה לי הכבוד להופיע איתו, זה לצד זה, בספר ראיונות של סופרת-צלמת גרמניה. שם הוא הגדיר את תפיסתו המדינית בצורה הקצרה והפשוטה ביותר. אני מתרגם מגרמנית:

"ישנן רק שתי אפשרויות. האחת היא מלחמה לחיים ולמוות, במלוא מובן המילה, שבמהלכה תהפוך ישראל למדינה פאשיסטית. האפשרות האחרת, זו שיכולה למנוע את המלחמה הזאת, היא חלוקת הארץ. לכל אחד משני העמים יהיו עצמאות ומדינות משלהם, אך לא בכל הארץ.

"אני מאמין שהחלוקה תבוא, אם לא בהסכם בין מדינת ישראל ואש"ף, אז בהסדר כפוי. כפוי על-ידי האמריקאים והסובייטים.

"אם לא יקרה אחד משני הדברים האלה, אנחנו הולכים לקראת אבדון.

"אני חוזר: אין אפשרות שלישית.

"מאז מלחמת ששת-הימים, ישראל היא מנגנון של כוח, מנגנון יהודי כדי לשלוט על עם אחר.

"לכן אני אומר בצורה החריפה ביותר: הניצחון המפואר במלחמת ששת-הימים היה אסון למדינת ישראל. ב-1848, שנת "אביב העמים", [המחזאי האוסטרי] פרנץ גרילפרצר הזהיר שיש דרך המובילה "מהאנושיות, דרך הלאומניות, אל הבהמיות". במאה ה-20 עבר העם הגרמני את כך הדרך הזאת עד הסוף. אנחנו עלינו על הדרך הזאת אחרי מלחמת ששת-הימים. עלינו לשים לזה קץ!"

אני שמח שאני מקבל את הפרס הזה יחד עם נכדתו. זה מזכיר לי קטע אחר באותו ראיון. "בזמן הקצר שנותר לי, אני נשאר כאן. כאן בירושלים נמצאים ילדיי ונכדיי, וכולם יישארו כאן."

זהו פטריוטיזם אמיתי. הוגה-הדעות הבריטי ד"ר סמואל ג'ונסון אמר, כידוע, שהפטריוטיזם הוא המפלט האחרון של הנבל. אנחנו רואים עכשיו פטריוטים מנוולים מכל עבר. אך אנחנו הפטריוטים האמיתיים – פטריוטים כמו ישעיהו ליבוביץ.

ולסיום, ציטוט משייקספיר: "הוא היה אדם, מכל הבחינות. לא אראה עוד מישהו כמוהו." לא היה ולא יהיה ישעיהו ליבוביץ שני.