האישום לא היה בלתי-מוצדק. ב-1960, בימי משפט אייכמן, כתבתי ספר על נפילת הרפובליקה הגרמנית. הפרק האחרון נקרא: "זה יכול לקרות כאן!" חזרתי על אזהרה זו לא פעם.

אבל עכשיו אינני עוד לבדי. בשבועות האחרונים צץ השם ויימאר במאמריהם של פרשנים רבים.

צריך להתיז אותו בצבע שחור על הקירות.

הדמוקרטיה הישראלית נתונה במצור. איש אינו יכול עוד להתעלם מזה. זהו הנושא המרכזי בכנסת, זו שמובילה את ההתקפה, ובתקשורת, זו שהיא אחת הקורבנות המיועדים.

זה לא קורה בשטחים הכבושים. שם לא הייתה דמוקרטיה מעולם. הכיבוש הוא ההפך הגמור של דמוקרטיה: שלילת כול זכויות-האדם, הזכות לחיים, הזכות לחופש, הזכות לתנועה חופשית, הזכות למשפט הוגן, הזכות לביטוי חופשי. שלא להזכיר את הזכויות הלאומיות.

לא, הפעם אני מתכוון לישראל עצמה, לישראל שבקו הירוק, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

התוקפים הם חברי הקואליציה של בנימין נתניהו, שיש בה פאשיסטים-למחצה ופאשיסטים גלויים. נתניהו עצמו משתדל לשמור על מרחק דיסקרטי, אך אין ספק שכל פרט ופרט מתואם איתו.

בשנתיים הראשונות של הקואליציה הזאת, ההתקפות היו מפוזרות. עכשיו הן נחושות, שיטתיות ומתואמות.

ברגע זה תוקפים הכוחות האנטי-דמוקרטיים בחזית רחבה את שלושת עמודי-התווך של הדמוקרטיה – מערכת המשפט, התקשורת וארגוני זכויות-האדם. (זוכרים את ויימאר?)

בית-המשפט העליון הוא מבצר הדמוקרטיה. לישראל אין חוקה, הרוב בכנסת הוא שלוח-רסן, ורק בית-המשפט יכול לבלום (אם כי באי-רצון בולט) חוקים אנטי-דמוקרטיים.

אינני מעריץ עיוור של בית-המשפט. בשטחים הכבושים הוא פועל כזרוע הכיבוש. הוא משרת את ה"ביטחון" ומאשר עוולות רבים. הוא מתערב רק במקרים נדירים כדי למנוע את המעשים החמורים ביותר. אולם בישראל עצמה הוא מגן בנחישות על זכויות האזרח.

אנשי הימין הקיצוני בכנסת רוצים לשים לזה קץ, אחת ולתמיד. איש-החוד שלהם הוא שר-המשפטים, יעקב נאמן, שהתמנה מטעם אביגדור ליברמן. הוא מקדם שורה של חוקים ad hominem (תפורים לפי מידתו של אדם מסוים אחד). אחד מהם נועד לשנות את ההרכב של הוועדה למינוי שופטים, כשהכוונה הבלתי-מוסווית היא לצרף לבית-המשפט העליון שופט מחוזי בעל השקפות ימניות ברורות.

הצעת-חוק אחרת נועדה בגלוי לשנות את הכללים כדי לאפשר לשופט "שמרני" לתפוס את כס נשיא בית-המשפט העליון. המטרה המוצהרת היא לשבור את שלטון בית-המשפט העצמאי, המעז – ולוא גם במקרים נדירים - לבטל חוקים "בלתי-חוקתיים" שהתקבלו על-ידי הרוב בכנסת. הם רוצים שבית-המשפט העליון "ייצג את רצון העם". (זוכרים את ויימאר?)

עד כה, מאז היום הראשון של המדינה, נבחרו שופטים חדשים למעשה על-ידי השופטים המכהנים. זה עבד מצוין במשך 63 שנים. בית-המשפט העליון שלנו מעורר קינאה בארצות רבות. עכשיו נתונה שיטה זו בסכנה קטלנית.

הצעת-חוק אחרת, שהייתה מאלצת את המועמדים לבית-המשפט העליון לעבור חקירה בוועדת-החוקה-חוק-ומשפט של הכנסת ולקבל את אישורה עוכבה ברגע האחרון על-ידי נתניהו. אמנם, הוא אישר את ההצעה קודם לכן, אך מול הגינוי מקיר אל קיר הוא נסוג – ועכשיו הוא מתחזה כמי שמגן על הדמוקרטיה - מפני אנשיו שלו עצמו.

יושב-ראש ועדת-החוקה-חוק-ומשפט הוא דויד רותם, עוד מינוי של ליברמן. השבוע, כשהחליט להעביר את אחת מהצעות-החוק האלה בתהליך מזורז, בניגוד לכללים המקובלים, קמה מהומה בוועדה. ח"כית זהבה גלאון קראה ליו"ר "בריון גס-רוח", והוא ענה "את פחות מבהמה".

המטרה המינימאלית של הצעות-החוק היא להטיל מורא על השופטים, כדי שלא יעזו להטיל וטו על שאר החוקים האנטי-דמוקרטיים הנמצאים בתהליכי חקיקה. יש האומרים שמטרה זו כבר הושגה.

בכמה מקרים ידועים, מפירה הממשלה את צווי בג"ץ בגלוי. זה נוגע בעיקר לפינוי המאחזים הבנויים על אדמתם הפרטית של חקלאים פלסטיניים.

מי יגן על בית-המשפט?הנשיא הקודם של בית-המשפט העליון, אהרון ברק, אבי ה"אקטיביזם השיפוטי" שעורר את זעם הימין, אמר לי פעם: "לבית-המשפט אין דיביזיות. כוחו תלוי כולו בתמיכת הציבור".

ההתקפה על התקשורת החלה כבר לפני כמה זמן, כאשר שלדון אידלסון, טייקון אמריקאי של בתי-הימורים ברחבי העולם וידיד קרוב של נתניהו, החליט להוציא עיתון בישראל. המטרה הגלויה היא לעזור לנתניהו. העיתון מחולק חינם וכבר הפך לעיתון הנפוץ ביותר בארץ. הוא מאיים על קיום כל שאר העיתונים (אך גם משחד אותם בחלוקת הזמנות אדירות להדפסה.) מבחינתו, הכסף אינו משחק. הוא מוכן להוציא סכומי-עתק.

וזאת הייתה רק ההתחלה.

ב-1965 חקקה מפלגת-העבודה בכנסת חוק-דיבה שערורייתי, שנקרא "חוק לשון הרע". הוא נועד בגלוי לסתום את פי "העולם הזה", השבועון שלי שהחדיר למדינה את העיתונות החוקרת. בתגובה קראתי לציבור לשלוח את לכנסת, ו-1.5% של ציבור הבוחרים אכן עשה זאת.

עכשיו רוצה הכנופיה הימנית בכנסת להחמיר את החוק הזה עוד יותר. התיקון החדש מטיל פיצויים בסך חצי מיליון שקלים על עיתונאי שפגע במישהו, מבלי שאותו מישהו יצטרך להוכיח שנגרם לו נזק כלשהו. לעיתונים ולתחנות-הטלוויזיה, הנמצאים ממילא במשבר כלכלי, פירוש הדבר שיצטרכו להימנע מכול חקירה או ביקורת על פוליטיקאים וטייקונים בעלי-השפעה.

כבר עכשיו ניתן לחוש ברוחות החדשות בתקשורת. עיתונאים ועורכי-טלוויזיה פשוט מפחדים. ערוץ 10, הנחשב לליברלי יחסית, העניק השבוע חמש דקות יקרות לשיר-הלל למאיר כהנא, שבית-המשפט העליון הגדיר אותו כפאשיסט, ושארגונו הוצא אל מחוץ לחוק בגלל תמיכתו במה שבית-הנשפט קרא "חוקי נירנברג". חבר מוצהר של ארגון זה, הממשיך לפעול בשמות אחרים, הוא עכשיו חבר-כנסת קולני. (זוכרים את ויימאר?)

בטלוויזיה נערך עכשיו טיהור הדרגתי. בזה אחר זה מוחלפים מנהלים בכל ערוצים באנשי-ימין כנועים. נודע שאם ערוץ 10 לא יפטר עיתונאי מסוים שעורר את זעמם של נתניהו ואשתו, ייסגר הערוץ בגלל אי-תשלום חובותיו לממשלה.

בו בזמן נערכת התקפת-מחץ על ארגוני השלום וזכויות-האדם. הכנסת מחוקקת חוק אחרי חוק כדי להשתיקם.

אחד החוקים, שנמצא כבר בדרך, אוסר על אגודות לזכויות-האדם לקבל תרומות מממשלות זרות ומארגונים כמו-ממשלתיים, כמו האו"ם והאיחוד האירופי. הימין מקבל סכומים אדירים ממיליארדרים יהודיים באמריקה, המממנים את ההתנחלויות. (גם מממשלת ארצות-הברית מממנת את ההתנחלויות בכספי משלם-המיסים האמריקאי – על-ידי כך שהיא משחררת ממס "ארגוני צדקה" מזויפים, המשרתים מטרה זו.)

בינתיים כבר נכנס לתוקפו החוק המטיל פיצויים ענקיים על ארגונים ויחידים התומכים בחרם של מוצרי ההתנחלויות. "גוש שלום" הגיש עתירה לבג"ץ נגדו, בטענה שהוא פוגע בחופש המחאה, אך הדיונים בבית-המשפט נידחים שוב ושוב.

הטרור הפרלמנטארי הזה מלווה באלימות גוברת מצד כנופיות פאשיסטיות הצומחות בהתנחלויות. פלוגות-סער אלה קוראות למעשיהן "תג מחיר". כמקרים הנדירים שבהם הורס הצבא כמה בתים "בלתי-חוקיים" בהתנחלויות, פושטות כנופיות אלה על הכפרים הפלסטיניים הסמוכים, מציתות מסגדים ועורכות פוגרומים. (זוכרים את ויימאר?)

מרטין נימלר, מי שהיה במלחמת-העולם הראשונה מפקד של צוללת גרמנית והפך אחר כך לכומר פציפיסטי, הושלך על-ידי הנאצים למחנה-ריכוז. הוא טבע את האמרה המפורסמת: "כאשר באו הנאצים לקחת את הקומוניסטים, שתקתי. הרי לא הייתי קומוניסט. כשהם לקחו את היהודים, שתקתי. הרי אינני יהודי. כשאסרו את הסוציאל-דמוקרטים, שתקתי, מפני שלא הייתי סוציאל-דמוקרט. כאשר באו לקחת אותי, לא היה עוד מי שכול היה למחות."

מה שאנחנו רואים עכשיו איננו התקפה על אחת מזכויות-אדם או על כמה מהן – אנו עדים להתקפה על הדמוקרטיה עצמה. יתכן שרק אנשים שחיו בדיקטטורה פאשיסטית יכולים להבין את מלוא משמעות הדברים.

כמובן, הדמיון בין קריסת הרפובליקה בגרמניה לבין התהליכים המתרחשים עכשיו בישראל אין פירושו שהתוצאות תהיינה שוות. מבחינות רבות היה הנאציזם תופעה מיוחדת-במינה. אחרי קריסת הדמוקרטיה יכול לבוא דיקטטור מסוגם של צ'אוצ'סקו, פרנקו או פוטין – יש דגמים רבים.

אין דמיון בין העיר הגרמנית הקטנה ויימאר לבין תל-אביב – חוץ מהעובדה שבתים רבים בתל-אביב בנויים בסגנון באוהאוז, אסכולה אדריכלית שנולדה בוויימאר.

ויימאר הייתה פעם מרכז תרבותי, העיר שבה יצרו גאונים כמו גטה ושילר את יצירותיהם המפוארות. הרפובליקה הגרמנית שנוסדה אחרי מלחמת-העולם הראשונה נקראה על שמה מפני ששם התכנסה האספה המכוננת שניסחה את חוקתה במתקדמת.

לפי כלל זה, אפשר לקרוא למדינת-ישראל הדמוקרטית, שמגילת-העצמאות שלה נחתמה בתל-אביב, בשם "רפובליקת תל-אביב".

עדיין לא הגענו ל-1932. פלוגות-הסער עדיין אינן משתוללות ברחובותינו. עוד יש לנו זמן להתגייס מול הסכנה המאיימת. ההפגנה שתיערך השבוע בתל-אביב נגד הדה-דמוקרטיזציה של ישראל יכולה להוות את ההתחלה.