"מנהיגי," הוא קורא בהתרגשות, "חדשות נפלאות מכדור-הארץ! מסתבר שבכל זאת צדקנו! האנטישמיות הולכת וכובשת את אירופה!"

"יופי," עונה היטלר, "זה יהיה הסוף של היהודים!"

"המממ...ובכן...לא בדיוק, מנהיגי! נראה שבחרנו בחלק הלא-נכון של הגזע השמי. היורשים שלנו, הנאצים החדשים, הולכים להשמיד את הערבים ושאר המוסלמים באירופה!" ובבת-צחוק קלילה הוא מוסיף: "אחרי הכול, יש יותר מוסלמים מאשר יהודים שאפשר להשמיד!"

"אבל מה ביחס ליהודים?" מתעקש היטלר.

"אתה לא תאמין: הנאצים החדשים אוהבים את ישראל, מדינת-היהודים – וישראל אוהבת אותם!"

האם הזוועה שביצע ניאו-נאצי נורווגי באוסלו היא תקרית מבודדת? אנשי הימין הקיצוני ברחבי אירופה וארצות-הברית כבר זועקים: "הוא לא משלנו! זהו אדם יחיד בעל מוח מעוות! מטורפים יש בכל מקום! האם אפשר להאשים ציבור שלם במעשהו של אדם יחיד?"

איכשהו זה נשמע לי מוכר. איפה כבר שמעתי את זה?

כמובן, אחרי רצח רבין.

מה הקשר בין הרצח ההמוני באוסלו והרצח בתל-אביב? האם יש בכלל קשר?

בחודשים שלפני רצח רבין התנהלה נגדו מערכת-דמוניזציה, שהלכה והתגברה. כמעט כל קבוצות הימין התחרות ביניהן מי יכולה להשניא אותו יותר.

באחת ההפגנות נישאה ברמה תמונת רבין במדי קצין הס"ס הנאצי. במרפסת שהשקיפה על ההפגנה נראה בנימין נתניהו מוחא כף בהתלהבות, בעוד שארון-מתים עם השם "רבין" הובל בכיכר. קבוצות דתיות ערכו טקסים ימי-ביניימיים של "פולסא דנורא", שבהם נגזר מוות על הבוגד וה"מוסר". רבנים חשובים השתתפו במערכה. שום רב חשוב או איש-ימין בולט לא הרים קול אזהרה.

המעשה עצמו אכן בוצע על-ידי אדם יחיד, יגאל עמיר, מתנחל לשעבר, סטודנט באוניברסיטה הדתית בר-אילן. מניחים שלפני כן התייעץ לפחות עם רב חשוב אחד. כמו אנדרס ברינג ברייוויק, הרוצח באוסלו, הוא תיכנן את המעשה בקפידה, במשך תקופה ארוכה, וביצע אותו בדם קר. לא היו לו שותפים.

ואולי כן? האם לא היו כל המסיתים שותפים לפשע? האם אין האחריות רובצת על שכמם של הדמגוגים חסרי-הבושה, כמו נתניהו, שקיוו לרכוב לשלטון על גלי השנאה, הפחדים והדעות הקדומות?

הסתבר שהחשבון הזה אכן היא נכון. נתניהו הגיע לשלטון פחות משנה אחרי רצח רבין. עכשיו שולט הימין בישראל. הוא מקצין משנה לשנה, ובאחרונה נראה שגם משבוע לשבוע. פאשיסטים מובהקים ממלאים עכשיו תפקיד חשוב בכנסת.

כל זה כתוצאה משלוש יריות של קנאי יחיד, שהתייחס ברצינות לדבריהם של הדמגוגים הציניים.

ההצעה האחרונה של פאשיסטינו, ישר מפיו של אביגדור ליברמן, היא לבטל את הישגו העיקרי של רבין: הסכמי אוסלו. וכך אנחנו חוזרים לבירת נורווגיה.

כששמעתי לראשונה על מעשה-הזוועה באוסלו, חששתי שמא בוצע על-ידי מוסלמים מטורפים. התוצאות היו עלולות להיות נוראות. ואכן, תוך דקות התפארה קבוצה מוסלמית מטומטמת שהיא-היא שביצעה את מעשה-הגבורה. למרבה המזל נתפס הרוצח האמיתי בזירת-הפשע.

הוא הטיפוס האותנטי של נאצי אנטישמי מן הסוג החדש. האמונה שלו מורכבת מעליונות הגזע הלבן, פונדמנטליזם נוצרי, שוביניזם אירופי והתנגדות לדמוקרטיה, מהולים בשנאה ארסית למוסלמים.

האמונה הזאת מתפשטת עכשיו בכול רחבי אירופה. קבוצות קיצוניות זעירות של הימין הקנאי הופכות למפלגות פוליטיות, תופסות מושבים בפרלמנטים ואף מחליטות, פה ושם, מי ירכיב את הממשלה. ארצות שנראו תמיד כמופת של שפיות פוליטית מוציאות מתוכן לפתע מסיתים פאשיסטיים מהסוג המבחיל ביותר, גרועים אף מ"מסיבת התה" האמריקאית, שגם היא תוצר של הרוח הרעה החדשה. אביגדור ליברמן שלנו מהווה את התרומה הייחודית שלנו לחבר-מרעים עולמי זה.

דבר אחד משותף כמעט לכול הקבוצות הימניות-קיצוניות האלה באירופה ובארצות-הברית: ההערצה לישראל. הרוצח באוסלו חיבר מינשר של 1500 עמודים, שעליו עבד זמן רב, ובו הקדיש קטע שלם לישראל. בעיניו, ישראל היא חלוץ התרבות המערבית במאבק לחיים-ולמוות נגד האסלאם הברברי. (איכשהו זה מזכיר את קביעתו של בנימין זאב הרצל שהמדינה היהודי העתידה תהווה "עמדה קדמית התרבות המערבית נגד הברבריות האסיאתית".)

חיבת-ציון זו של הקבוצות האנטי-אסלאמיות נועדה, לפחות בחלקה, להפריך את הטענה שהן פאשיסטיות. הרי אינך יכול להיות פאשיסט אם אתה אוהב יהודים, או את מדינת-היהודים. ואולי דווקא כן? אך אני משוכנע שההערצה הזאת היא בחלקה הגדול כנה ואמיתית.

הימין הישראלי טוען שאין זו אשמתו שמחרחרי-השנאה האלה נמשכים אליו. זה נכון, כמובן. אבל אי-אפשר שלא לשאול: מדוע הם נמשכים? מה מקור המשיכה? האם אין זה מחייב חשבון-נפש רציני?

הבנתי לראשונה את חומרת הבעיה כאשר אחד מידידיי היפנה את תשומת-לבי לבלוגים אנטי-אסלאמיים גרמניים.

הזדעזעתי עד למעמקי נפשי. הבלוגים האלה מעתיקים את דברי-השטנה האנטישמיים של גבלס כמעט מילה במילה. אותן הסיסמאות להסתת האספסוף. אותן ההאשמות השפלות. אותה הדמוניזציה. ורק הבדל קטן אחד: הפעם, לא היהודים, אלא המוסלמים הם החותרים תחת תרבות המערב, המפתות נערות נוצריות תמימות, המתכננים להשתלט על העולם. הפרוטוקולים של זקני מכה.

יום אחרי האירועים באוסלו הזדמן לי לצפות בתוכנית מאלפת בתחנה האנגלית של אל-ג'זירה, אחת התחנות הטובות בעולם. במשך שעה שלמה שוחח הכתב עם אנשים ברחוב באיטליה. הדברים היו מחרידים.

צריכים לאסור על קיום מסגדים. הם משמשים למוסלמים אך ורק לתכנון פשעים. הרי המוסלמים בכלל אינם זקוקים למסגד כדי להתפלל, די להם במחצלת מתחת לכיפת השמיים. המוסלמים באים כדי להרוס את התרבות האיטלקית. הם טפילים, המפיצים סמים, פשעים ומחלות. צריכים לסלק את כולם, גברים, נשים וילדים.

תמיד חשבתי על האיטלקים כעל עם נוח-לבריות, עם שקל לאהוב אותו. אפילו בימי השואה התנהגו האיטלקים טוב יותר מאשר רוב עמי אירופה. בניטו מוסולינו הפך לאנטישמי פרוע רק בשלביו האחרונים, כשכבר היה תלוי לגמרי בהיטלר.

והנה, רק 66 שנה אחרי שפרטיזנים איטלקיים תלו את גופתו של מוסולינו ברגליה על פנס-רחוב במילאנו, משתולל סוג חדש של אנטישמיות ברחובות איטליה וברוב הארצות האחרות של אירופה.

יש, כמובן, בעיה אמיתית. המוסלמים אינם נקיים מאשמה למצב. לעיתים קרובות הם מתנהגים בצורה מתגרה. אבל כך עשו בזמנו גם היהודים.

אירופה עומדת בפני דילמה. היא זקוקה ל"זרים" – המוסלמים והאחרים – כדי שיעבדו עבורם, יניעו את גלגלי הכלכלה וישלמו את הפנסיות לזקנים. אילו היו כל המוסלמים קמים מחר בבוקר ונוטשים את אירופה, החברה בגרמניה, בצרפת, באיטליה ובארצות האחרות הייתה מתמוטטת.

אבל האירופים נרתעים כאשר הם רואים את ה"זרים", בעלי השפות המוזרות, תנועות-הידיים המוגזות והבגדים הזרים, מצטופפים ברחובותיהם ומשנים את האופי של שכונות רבות. הזרים פותחים חנויות, נושאים את בנות המקום ומתחרים עם בני המקום בתחומים רבים. כפי שאמר פעם שר גרמני: "הבאנו ידיים עובדות וגילינו שהבאנו בני-אדם!"

אפשר להבין את האירופים - עד לנקודה מסוימת. ההגירה היא בעיה אמיתית. נדידת בני הדרום העני אל הצפון העשיר היא תופעה של המאה ה-21, תוצאת חוסר-השוויון המשווע בין האומות. דרושה מדיניות-הגירה כל-אירופית הגיונית ודו-שיח עם המיעוטים על אינטגרציה ורב-תרבותיות. זה לא יהיה קל.

אבל שנאת-האסלאם חורגת בהרבה ממסגרת זו. כמו צונאמי, היא עלולה להיות קטלנית.

רבות מן המפלגות והקבוצות האנטי-אסלאמיות מזכירות את גרמניה בראשית שנות ה-20, כאשר קבוצות ומיליציות לאומניות הפיצו את רעל השנאה, ומרגל מטעם הצבא בשם אדולף היטלר התחיל להתבלט כנואם אנטישמי. הקבוצות האלה נראו בלתי-חשובות, שוליות, אפילו מטורפות. רבים צחקו על האיש הזה, היטלר, המוקיון בעל השפם של צ'רלי צ'פלין.

אבל אחרי 1923, שבה ביצעו הנאצים ניסיון-הפיכה כושל, באה 1933, שבה הגיעו הנאצים לשלטון, ו-1939, שבה פתחו במלחמת-העולם השנייה, ו-1942, שבה הופעלו תאי-הגזים.

ההתחלה היא הקובעת, כאשר אופורטוניסטים פוליטיים תופסים שהדרך הקלה ביותר להגיע לשלטון היא לעורר שנאות ופחדים. טיפוסים מעוותים הופכים אז לקנאים לאומניים ודתיים. ההתקפה על מיעוטים חסרי-ישע הופכת לפוליטיקה לגיטימית. אנשים קטנים ומצחיקים הופכים למפלצות.

האם אני שומע את גבלס צוחק בגיהינום?