חידה: איזה צי לא הגיע ליעדו ובכל זאת השלים את משימתו?

הפיתרון: משט השנה לעזה.

אפשר לומר, כמובן, שגם המשט של השנה שעברה מתאים להגדרה. הוא לא הגיע לעזה, אך מפקד חיל-הים יכול היה לחזור על דבריו של פירוס, מלך אפירוס, שניצח את הרומאים במחיר כה יקר שקרא: "עוד ניצחון ואבדנו!"

משט 1 לא הגיע לעזה. אך התקפת השייטת, שעלה בחיי תשעה פעילים תורכיים, עוררה בעולם תגובה כה נסערת עד שהממשלה נאלצה להקל באופן משמעותי את המצור היבשתי על הרצועה.

התוצאות השליליות של הפעולה הזאת עדיין לא שככו. היחסים החשובים כל-כך בין צבאות ישראל ותורכיה עדיין מנותקים. תורכיה דורשת התנצלות ותשלום פיצויים. משפחות הקרבנות מגישות תביעות פליליות ואזרחיות בארצות שונות. כאב-הראש נמשך.

משט 2 הסתיים השבוע, כאשר פעולה ימית אדירה הגיעה לשיאה בתפיסת יאכטה צרפתית קטנה (אחת!) ובעצירת כל הימאים, העיתונאים והפעילים שהיו על סיפונה – 16 (שישה-עשר) בסך הכול. אפילו אנשי-הטלוויזיה המאולפים שלנו לא יכלו להתאפק, ואחד מהם ליגלג: "מדוע לא שלחו נושאת-מטוסים?"

14 הספינות שנמנע מהן להפליג, והאחת שהפליגה, החזיקו את כל חיל-הים בכוננות במשך שבועות. הם גרמו לכך שהמצור על עזה נשאר בחדשות. וזאת, אחרי הכול, הייתה המטרה האמיתית.

מה קרה ל-14 הספינות שלא הפליגו?

הדבר כמעט ולא ייאמן, אך חיל-הים היווני מנע מהן בכוח לצאת מנמלי יוון. לא הייתה כל עילה חוקית לכך, ואף לא הייתה שום יומרה של חוקיות.

אין זו הגזמה לומר שחיל-הים היווני פעל בפקודת הרמטכ"ל של צה"ל. אומה גאה של יורדי-ים, בעלת היסטורית ימית של אלפי שנים, השפילה את עצמה וביצעה פעולה בלתי-חוקית כדי למצוא חן בעיני ישראל.

יוון גם התעלמה מפעולות-חבלה שבוצעו בכמה מן הספינות בנמלי יוון על-ידי אנשי-צפרדע (נחשו של מי).

באותו הזמן, ממשלת תורכיה, הספונסורית הגאה של האוניה "מאווי מרמרה" בשנה שעברה, מנעה בעד אוניה זו מלהפליג השנה.

ועוד באותו הזמן: קבוצות של פעילים פרו-פלסטיניים שרצו להגיע אל הגדה המערבית בדרך האוויר נעצרו בדרך. מכיוון שאין גישה לגדה המערבית בדרך היבשה, הים או האוויר אלא דרך שטח ישראלי או מחסום ישראלי, הם התכוונו להגיע דרך נתב"ג. רובם נכשלו. על פי הוראות הממשלה שלנו, כול חברות-התעופה הבינלאומיות מנעו מנוסעים אלה לעלות למטוסים. ממשלתנו סיפקה להם "רשימה שחורה".

נראה שהזרוע הארוכה של שרות-הביטחון החרוץ שלנו מגיעה לכל מקום, ושמדינות גדולות וקטנות ממלאות אחר הוראותיו.

לפני מאה שנה, המשטרה החשאית של הצאר הרוסי – ה"אוכראנה" האימתנית – זייפה מיסמך הקרוי "הפרוטוקולים של זקני ציון".

(בימים ההם המשטרות החשאיות בעולם נקראו עדיין משטרה חשאית, לפני שהעניקו להן את השם המכובד "שרותי ביטחון".)

המיסמך דיווח על פגישה חשאית של רבנים בבית-הקברות היהודי העתיק של פראג כדי לתכנן את השתלטות היהודים על העולם. זה היה זיוף גס, שהעתיק קטעים שלמים, מילה במילה, מרומאן שנכתב כמה עשורים לפני כן.

כאשר נכתב המיסמך, המצב האמיתי של היהודים היה שונה מאוד מזה המתואר בו. לא היה להם שום כוח. כאשר אדולף היטלר – שהשתמש ב"פרוטוקולים" כבמכשיר עיקרי בתעמולה שלו – פתח ב"פיתרון הסופי", כמעט איש בעולם לא נקף אצבע כדי לעזור ליהודים. אפילו יהודי ארצות-הברית פחדו להרים את קולם.

אך אילו חזרו היום זייפני ה"פרוטוקולים" לזירת הפשע, הם היו משפשפים את עיניהם בתימהון. מה שהם תיארו בשעתו בדמיונם החולני הולך והופך למציאות בימינו. המדינה היהודית יכולה לתת פקודות לחיל-הים היווני, לגרום לתורכים לרדת מהעץ, להורות לחצי תריסר מדינות אירופיות לעצור נוסעים בנמלי-התעופה שלהן.

איך אנחנו עושים את זה? התשובה מורכבת משש אותיות: אמריקה.

כמו בסיפור של קפקא, ישראל הפכה לשומר-הסף של מעצמת-העל היחידה בעולם.

תודות להשפעתה האדירה על המערכת הפוליטית בוושינגטון, ובעיקר על שני בתי הקונגרס, ישראל יכולה להטיל מכס פוליטי על כל מי שרוצה משהו מארצות-הברית. יוון פושטת רגל וזקוקה נואשות לעזרה מאמריקה ומאירופה. תורכיה היא שותפה של ארצות-הברית בנאט"ו וזקוקה לתמיכתה. שום מדינה אירופית אינה רוצה לריב עם ארצות-הברית. לכן: כולן חייבות לתת לנו באקשיש פוליטי.

כדי לבסס את היחסים האלה ביקר אותנו באחרונה איש-הטלוויזיה גלן בק, בן-החסות המבחיל של רופרט מרדוק הנתעב, והתקבל בהתלהבות בכנסת. הוא אמר לנו "אל תפחדו", מפני שהוא (ובאמצעותו רשת "פוקס" ואמריקה כולה) תומך בנו ללא סייג.

משום כך קרה שמאמר-מערכת שהופיע השבוע ב"ניו יורק טיימס" גרם כמעט לפאניקה בירושלים.

"ניו-יורק טיימס" הוא אולי העיתון הפרו-ישראלי ביותר בעולם, כולל ישראל. האנטישמים קוראים לו "ג'ו-יורק טיימס". רבים מבין כותבי-המערכת שלו הם ציונים נלהבים. אין הרבה סיכויים שתתפרסם בו ידיעה ביקורתית על מדיניות ישראל. לא נכתב בה דבר על מחנה-השלום הישראלי, ולא על עשרות ההפגנות הישראליות נגד מלחמת-לבנון השנייה או מבצע "עופרת יצוקה". הצנזורה העצמית חוגגת.

אך השבוע פירסם "ניו-יורק טיימס" מאמר-מערכת יוצא-דופן, שמתח ביקורת חריפה על ישראל. הסיבה: "חוק החרם", שנחקק על-ידי הרוב הימני בכנסת, והאוסר עלינו לקרוא לחרם על מוצרי ההתנחלויות. מאמר-המערכת חוזר למעשה על הטענות במאמרי האחרון: שהחוק הוא אנטי-דמוקרטי בעליל ואונס את זכויות-האדם. מה גם שהוא בא אחרי סידרה שלמה של חוקים אנטי-דמוקרטיים שנחקקו בחודשים האחרונים. ישראל מאבדת במהירות את מעמדה בעולם כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

לפתע התחילו כל הנורות האדומות בירושלים להבהב. הצילו! אנחנו עומדים לאבד את הנכס הפוליטי היחידי שלנו בעולם, עמוד-התווך של עוצמתנו, בסיס ביטחוננו הלאומי, סלע קיומנו.

התוצאה הייתה מיידית. ביום ד' הביאה הכנופיה הימנית השולטת עכשיו בכנסת, בהנהגת אביגדור ליברמן, לאישור סופי את ההחלטה למנות שתי ועדות-חקירה לבדיקת המקורות הכספיים של העמותות לזכויות-האדם ה"שמאלניות". זה היה פריט נוסף ברשימה הארוכה של חוקים מקארתיסטיים שרבים מהם כבר התקבלו ורבים אחרים עדיין מחכים לתורם.

יום לפני כן בא בנימין נתניהו במיוחד לכנסת כדי להצהיר שהוא תומך תמיכה מלאה ב"חוק החרם", ושזה בכלל חוק שלו. אך אחרי מאמר-המערכת של "ניו-יורק טיימס", כאשר עלתה ההצעה למינוי ועדות-החקירה, נתניהו וכמעט כל שרי ממשלתו הצביעו נגדה. הסיעות הדתיות נעלמו מהכנסת. ההחלטה הובסה ברוב של 2 נגד 1.

אך תוך כדי כך הזדקרה עובדה מבשרת-רעות: חוץ מנתניהו והשרים השבויים שלו, כל חברי הליכוד שנכחו בכנסת הצביעו בעד ההחלטה. זה כלל את כל המנהיגים הצעירים בליכוד – הדור הבא של בעלי-העוצמה במפלגה.

אם הליכוד יישאר בשלטון, חבורה זו של ימניים-קיצוניים תהיה ממשלת-ישראל תוך פחות מעשר שנים, ולעזאזל עם ה"ניו-יורק טיימס".

למרבה המזל, יש סימנים לכך שהולכת ומתגבשת תופעה חדשה.

זה התחיל בשביתת-צרכנים מוצלחת נגד גבינת הקוטג', כדי להכריח קרטל של טייקונים להוריד את המחירים. לאחר מכן באה מחאה המונית של זוגות צעירים, רובם סטודנטים, נגד מחירי הדירות שאינם בני-השגה.

קבוצה של מוחים הקימה מאהל במרכז תל-אביב, והם גרים שם כבר יותר משבוע. מאהלים כאלה צצו גם במקומות רבים אחרים, מקריית-שמונה בגבול הלבנוני עד באר-שבע ואילת בנגב.

מוקדם מדי להגיד אם זוהי מחאה קצרת-טווח, שתדעך במהרה, או התחלת תופעה של כיכר תחריר ישראלית. אך זה מוכיח שהשתלטות הימין הניאו-פאשיסטי על המדינה אינה מחויבת המציאות. המאבק רק מתחיל.

אולי, רק אולי, גם "ניו-יורק טיימס" יתחיל בדיווח מציאותי יותר על מה שקורה אצלנו.