זה כמה שבועות נמצא צה"ל, ובמיוחד חיל-הים, בכוננות גבוהה, כדי לסכל את האיום הקטלני לעצם קיומנו: עשר סירות קטנות המנסות להגיע לעזה. בסירות נמצאת כנופיה מסוכנת של טרוריסטים חסרי-מעצורים, בדמות קשישים וקשישות, ותיקי מערכות-שלום.

בנימין נתניהו אישר את החלטתנו הקשוחה להגן על ארצנו בכל מחיר. לא נניח לאיש לשבור את הסגר, מפני שהם עלולים להבריח טילים למחבלים האכזריים בעזה, שישתמשו בהם לרצח ילדינו החפים מפשע.

זהו שיא גם מבחינת נתניהו: אף מילה אחת אינה אמת. אין בסירות אמצעי-לחימה – לכך ערבים נציגי התקשורת הבינלאומי המכובדת, הנמצאים שם. חוץ מזה, יש לסמוך על המוסד שיש לו לפחות מודיע אחד בכל סירה. (אחרי הכול, בשביל מה אני משלם מסים?). ואילו חמאס לא שיגר טילים זה זמן רב. יש לו סיבות טובות מאוד משלו לקיים את ההסכם הבלתי-כתוב על "תהדייה" ("שקט").

אילו ניתן למשט להגיע לעזה, זה היה מספק חדשות לכמה שעות, ובזה היה נגמר העניין. ההתגייסות האדירה בישראל, אימוני השייטת להשתלטות על הסירות, מעשי-החבלה בנמלים היווניים, הלחץ הפוליטי האדיר שהופעל על-ידי ארצות-הברית וישראל על ממשלת-יוון האומללה, פושטת הרגל – כל אלה החזיקו את היוזמה הקטנה הזאת בחדשות במשך שבועות, תוך משיכת תשומת-הלב העולמית לסגר.

והסגר עצמו - בשביל הוא קיים? קשה לגלות מטרה סבירה. לרושש את תושבי עזה כדי שיפילו את ממשלת חמאס, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות? ובכן, זה לא עבד. להכריח את חמאס לשנות את תנאיו לחילופי-שבויים, שיביאו לשיחרור גלעד שליט? לא עבד. למנוע הברחת אמל"ח לרצועה? הנשק זורם לשם באופן חופשי מסיני דרך מאה מנהרות, כפי שנאמר לנו על-ידי קציני צה"ל. אז איזו מטרה משרת הסגר? נדמה שאיש אינו יודע. אבל כולנו יודעים שזהו סלע קיומנו.

המשט מהשנה שעברה יצר לחץ עולמי, והסגר הותר במידה רבה. אבל גם עכשיו אין המפעלים בעזה יכולים לייצא את מוצריהם דרך ישראל – דבר הגורם לאבטלה ענקית ולעוני ממאיר בקרב חלק גדול מתושבי הרצועה.

אותה הגישה מתגלה בפרשה המבחילה ממש של הסחר בחלקי-גופות. נתניהו הבטיח למסור את שרידי הגופות של 84 "מחבלים" (אנשי פת"ח וחמאס) לאבו-מאזן כמתנה. ברגע האחרון חזר בו. אנשיו מאמינים שהשרידים האלה, שכמעט ואי-אפשר עוד לזהותם, יכולים לשמש "קלפי-מיקוח" במשחק על שחרור גלעד שליט.

אותה הגישה הופעלה אתמול נגד ה"מטס" של פעילי-השלום מרחבי העולם שהגיע לנתב"ג. כל רצונם היה להגיע בשלום לרמאללה ולבית-לחם, דבר שאינו אפשרי מבלי לעבור דרך שטח ישראל. כמעט אלף שוטרים גויסו כדי לסכל איום נוראי זה.

כל אלה הן תגובות אוטומטיות. עלינו להיות חזקים. הסכנות אורבות לנו בכל פינה. ישראל צריכה להגן על עצמה. אחרת תהיה שואה שנייה.

זוהי תופעה מעניינת: אנשים רואים על מסך הטלוויזיה שלהם פעילי-שלום קשישים ותמימים, ונדמה להם שהם רואים פרובוקאטורים מסוכנים – כי כך אומרות הממשלה ורוב התקשורת. מסתתרים ביניהם "ערבים ומוסלמים" מפחידים. ולראייה, התגלה ביניהם אמריקאי ממוצא ערבי, שאסף בעבר תרומות למוסדות-צדקה של חמאס. מחבל מסוכן! נורא!

התופעה הזאת, שאנשים רואים דבר אחד ונדמה להם שהם רואים דבר אחר, תמיד ריתקה אותי. איך קורה שאנשים אינם מאמינים למראה עיניהם, אך מאמינים למראה עיניהם של אחרים?

השבוע שמעתי על זיכרונותיו של אדם שלמד בכיתה א' אצל המורה רחל, אשתי המנוחה.

רחל ביקשה ממנו להרים את ידו הימנית. כאשר הרים אותה, היא אמרה לו: "לא! לא! זוהי יד שמאל!" היא פנתה לשאר ילדי הכיתה ושאלה אותם איזו יד זאת. הילדים חזרו, כמובן, על דברי המורה וקראו פה אחד: "שמאל! שמאל!" הילד הראשון התחיל לפקפק, ובסוף הודה שזוהי יד שמאל.

"לא!" אמרה רחל. "אתה צדקת לגמרי. זאת הייתה יד ימין. שזה ישמש לכם לקח: אם אתם בטוחים שאתם צודקים, תעמדו על זה! אף פעם אל תשנו את דעתכם מפני ששאר האנשים אומרים אחרת!"

אחרי ששמעתי את הסיפור הזה נודע לי, במקרה, על מחקר שערכה קבוצת פרופסורים ישראליים על "זיכרון מושתל". הניסויים שלהם גילו תופעה מעניינת: אנשים שראו משהו במו עיניהם, אך נאמר להם שכל האנשים האחרים ראו משהו אחר, מתחילים להדחיק את הזיכרון של עצמם ולזכור את מה שראו האחרים. המחקר נוירולוגי גילה שזהו גם תהליך פיסי: הזיכרון המדומיין בא במוח האדם במקום הזיכרון האמיתי. הלחץ החברתי עשה את שלו: הזיכרון המושתל הופך לזיכרון אמיתי.

אני מאמין שזה נכון גם לגבי עמים שלמים. ראיתי זאת הרבה פעמים.

למשל: ב-11 החודשים לפני מלחמת-לבנון הראשונה לא נורתה אף ירייה אחת משטח לבנון לעבר ישראל. בניגוד לכל הצפיות הצליח יאסר ערפאת לכפות הפסקת-אש מוחלטת גם על מתנגדיו במחנה הפלסטיני. אולם אחרי שאריאל שרון פתח במלחמה, כמעט כל הישראלים "זכרו" בבירור שהפלסטינים בגבול הלבנוני ירו לעבר ישראל יום-יום והפכו את חיינו לגיהינום.

אני קורה לזה "פרקינסון הפוך". חולי פרקינסון מתקדמים אינם זוכרים דברים שקרו. חולי "פרקינסון הפוך" זוכרים דברים שלא קרו מעולם.

יש הפרעה הנפשית הקרויה "פרנויה ורה". החולים מאמצים לעצמם הנחה מטורפת – למשל: "כולם שונאים אותי" – ואז בונים סביבה בניין שלם. כל פריט של מידע המאשר אותה, כביכול, נקלט מיד, כל פריט הסותר אותה מודחק. לכל דבר ניתן פירוש המאשר את ההנחה המקורית. התבנית הגיונית לחלוטין – אכן, ככל שהיא שלמה והגיונית יותר, כך המחלה חמורה יותר.

יש למחלה זו תסמינים נלווים, כגון התנהגות לוחמנית, חשדנות מופלגת, ניתוק מהעולם האמיתי, תיאוריות של קונספירציה ונרקיסיזם.

נראה שעמים שלמים עלולים ליפול קורבן למחלה. זה בוודאי נכון לגבי עמנו.

העולם כולו נגדנו. כולם מנסים להשמיד אותנו. כל תנועה היא איום על קיומנו. כל מי שמבקר את המדיניות שלנו הוא אנטישמי או יהודי השונא-את-עצמו. אפילו כשאנחנו עושים מעשה טוב, הופכים אותו נגדנו.

לדוגמה: "עזבנו את רצועת-עזה ואפילו הרסנו את ההתנחלויות שלנו שם, ומה קיבלנו בתמורה? טילי קסאם!"

(לא חשוב ששרון סירב להעביר את הרצועה באופן מסודר לידי גוף פלסטיני כלשהו, והשאיר אחריו חלל ריק. ולא חשוב שהוא ניתק את הרצועה מהעולם ביבשה, בים ובאוויר, והפך אותה לבית-סוהר אחד גדול.)

לדוגמה: "אחרי אוסלו מסרנו נשק לכוחות-הביטחון של ערפאת, והם הפנו את הנשק נגדנו!"

(לא חשוב שמעולם לא קיימנו את הסכם-אוסלו בשלמותו, שהכיבוש הוחמר אחרי ההסכם ושהוקמו התנחלויות על אדמה פלסטינית בקצב מזורז. חוץ מזה, כוחות-הביטחון הפלסטיניים לא פעלו מעולם נגד ישראל.)

לדוגמה: "יצאנו מדרום-לבנון ומה קיבלנו? חיזבאללה ומלחמת-לבנון השנייה."

(לא חשוב שחיזבאללה נולדה כתגובה על הכיבוש בן 18 השנים שם, ושאנחנו פתחנו במלחמת-לבנון השנייה בגלל תקרית-גבול מצומצמת.)

נאמר שגם לפרנואידים יש אויבים. הצרה היא שהתנהגותם התוקפנית והחשדנית יוצרת להם יותר ויותר אויבים.

הסיסמה "כל העולם נגדנו" יכולה לתפקד כנבואה המגשימה את עצמה.

ישראל אינה הארץ היחידה הסובלת ממופרעות זו. הייתה תקופה שבה סבלה גרמניה ממנה. וגם הסרבים. ובמידה מסוימת גם ארצות-הברית וארצות אחרות. לרוע המזל, היא עולה ביוקר.

אז בואו ונתחיל להתנגד כעם שפוי. הניחו לסירות הקטנות להגיע לעזה. הניחו לפעילי-השלום הנוחתים בנתב"ג לעבור לגדה המערבית ולמסוק שם זיתים כאוות נפשם.

ישראל תמשיך להתקיים גם אם נתנהג כמדינה נורמאלית. באמת!