אבל גם במידע אין חדש. הוא רק מאשר מה שכל אדם אינטליגנטי יכול היה לנחש בעצמו. אם יש בו בכל זאת משהו חדש, הרי זה אישור הדבר הזה בדיוק: העולם אכן מתנהל כפי שחשבנו. כמה מדכא!

“שגריר הוא אדם ישר, הנשלח לחו"ל כדי לשקר למען ארצו, אמר לפני ארבע מאות שנים דיפלומט בריטי בשם הנרי ווטון. מאז לא התחדש דבר. אז זה די מרענן לקרוא את מה שהם מדווחים בסודי-סודות הביתה, כשאינם צריכים לשקר.

מכאן, נעבור לדברים חשובים יותר.

לבחירות שנערכו השבוע במצריים, למשל.

בזמנו התבדחו על אזרח סובייטי, שבא ביום הבחירות לקלפי. שם מסרו לו מעטפה סגורה ואמרו לו לשלשל אותה לתיבה.

"מה, אסור לי לדעת בעד מי אני מצביע?" תמה.

"בוודאי שלא!" הגיב פקיד חמור-פנים בזעם. "אצלנו בברית-המועצות הבחירות הן חשאיות!"

זה לא יכול לקרות במצריים. קודם כל, מפני שהמצרים הם בעלי חוש-הומור מפותח. אילו נאמר להם שהבחירות בארצם חשאיות, הם היו פורצים בצחוק.

שנית, מפני שכל כך ברור שהן לא.

באחד מביקוריי בקהיר, בימי אנואר סאדאת, הייתה לי הזדמנות לחזות מקרוב בתהליך הבחירות. זה היה מאורע עליז, שדמה יותר ליריד כפרי בימי-הביניים מאשר לאירוע דמוקרטי חגיגי. כולם היו שמחים.

כשסיירתי בתחנת-הקלפי בכפר ליד הפירמידות של גיזה, התרשמתי מאווירת הציניות העליזה. איש לא טרח להעמיד פנים כאילו זה רציני. התרשמתי במיוחד מהחיילים הידידותיים ששמרו על הקלפי, שהתנדבו לעזור לנשים קשישות לבחור בפתק הנכון ולשים אותו במעטפה במקומן.

אינני יודע עם ההומור הזה נשמר גם במשטרו של חוסני מוברק, אך התוצאות לא השתנו. עורכי העיתונים, שכולם התמנו על-ידי השלטון, מונעים כל ביקורת. פעילי האופוזיציה נאסרים לפני הבחירות (אם אינם שוהים בכלא ממילא). מפלגת-השלטון היא בדיחה. איש אינו מעמיד פנים שהמשטר אינו דיקטטורה. המעמדות העליונים מרוצים מזה, לא רק מתוך חיבה לזכויות-היתר שלהם, אלא גם מתוך פחד אמיתי שאם תונהג בה דמוקרטיה, מצריים תחליק לתוך משטר דתי, עם הבורקה וכל השאר.

בכל העולם הערבי, זוהי דילמה אמיתית: בחירות הוגנות יביאו לעליית התנועות האסלאמיות.

במהלך המאה האחרונה הייתה הלאומיות החילונית באופנה. בארצות ערביות רבות קמו תנועות לאומיות. מול עיניהן עמדה הדוגמה של אתאתורק הגדול – חדשן תורכי מהפכני שלא היה שני לו. הוא דיכא את האסלאם, אסר על הגברים לחבוש תרבוש ועל הנשים לעטוף את ראשן, החליף את הכתיב הערבי בכתיב לטיני, וטיפח לאומנות תורכית במקום האידיאולוגיה האסלאמית של המשטר העות'מאני.

זאת הייתה, אגב, גם הדוגמה לרבים מאיתנו בארץ, ששאפו להחלפת הדת היהודית והציונות הכאילו-לאומית בלאומיות עברית חילונית ומושרשת בארץ. בנו של אליעזר בן-יהודה, מחדש השפה העברית, הציע גם הוא להחליף את הכתיב העברי בכתיב לטיני.

בתורכיה, המהפכה של אתאתורק מאוימת כיום על-ידי אסלאם מתחדש. בישראל, האומה העברית החדשה נתונה במצור על-ידי יהדות קנאית ותוקפנית. בכל רחבי העולם הערבי, המצב גרוע אף יותר.

לסכם זאת בקיצור: הלאומיות החילונית איכזבה את הערבים. היא לא הביאה להם עצמאות אמיתית, לא חרות, לא פריצה כלכלית וטכנולוגית.

במישור הכלכלי, אף ארץ ערבית אחת לא הצליחה לעשות מה שעשו יפאן, קוריאה הדרומית ואף מאלזיה, ומה שנעשה עכשיו בסין ובהודו. ההצלחה הישראלית גלויה לעין ומגבירה את התסכול הערבי.

חלום האיחוד הכל-ערבי, חלומם של גמאל עבד-אל-נאצר ומייסדי מפלגת הבעת', התנדף. כמעט כל הארצות הערביות הן גרורות של ארצות-הברית ורוקדות לפי החליל האמריקאי. דור שלם של מנהיגים ערביים נכשל כישלון מחפיר.

הדוגמה האחרונה היא זו של יאסר ערפאת. הוא יצר תנועה לאומית פלסטינית שהייתה גאה ברב-דתיותה. ערבים נוצריים מילאו תפקיד חשוב בארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף). ג'ורג' חבש היה רופא נוצרי מרמאללה, חנן אשראווי הנוצרייה בולטת כדוברת פלסטינית מוצלחת.

ערפאת עצמו היה מוסלמי דתי. גם בפגישות פרטיות היה מתנצל ופורש לכמה דקות, ואז היה חוזר בשקט. עוזריו היו לוחשים לנו שהראיס מתפלל. אך הוא הדגיש שמדינת פלסטין העתידה תהיה חופשית מכל זיקה דתית.

כל עוד היה חי, חמאס נשאר מיעוט קטן, ולא בגלל אמצעי-דיכוי כלשהם.

כל זה היסטוריה. חמאס הסוני וחיזבאללה השיעי הופכים דוגמה להמוני הדור הצעיר בכל רחבי העולם הערבי.

אחת הסיבות העיקריות לכך היא פלסטין.

אילו הצליח ערפאת לייסד את המדינה הפלסטינית הריבונית, היה מרקם הפוליטיקה הערבית משתנה ללא-היכר, לא רק בפלסטין עצמה אלא בכל הארצות הערביות.

עליית חמאס בפלסטין היא תוצאה ישירה של כשלון זה. ללאומיות החילונית הפלסטינית ניתנה הזדמנות, והיא נכשלה. המהפכנים האסלאמיים פונים אל ציבור שנשללו ממנו כל הזכויות הלאומיות והאנושיות, ושום חלופה פוליטית אינה נראית באופק.

כפי שמראות עכשיו ההדלפות של ויקיליקס (הנה אני מזכיר אותן בכל זאת), לשום משטר ערבי לא איכפת ממש מהעניין הפלסטיני. גם בזה אין חדש – ערפאת הרי הקים את פת"ח כדי לשחרר את הפלסטינים קודם כל מהאפוטרופסות של המשטרים הערביים, שכל אחד מהם ניצל את "העניין הפלסטיני" לטובת עצמו.

אך מידת הציניות המתגלה בשיחות אלה בין השליטים הערביים ואדוניהם האמריקאיים ממש גובלת בבגידה. זה יגביר את התסכול האדיר הקיים ממילא לא רק בפלסטין, אלא בארצות הערביות כולן. צעיר מצרי, ירדני, סעודי או בחרייני (להזכיר רק אחדים) לומד מהן שבראש מדינתו עומדת חבורה של מנהיגים שהשמירה על שלטונם וזכויות-היתר שלהם חשובה להם הרבה יותר מאשר העניין הפלסטיני הקדוש.

זוהי תובנה משפילה מאוד. יתכן שהתוצאות לא תהיינה מיידיות, אך כאשר מאות מיליוני בני-אדם חשים בהשפלה, אפשר לצפות מראש את מה שיקרה. הדור הישן אולי רגיל למצב זה, אך לאנשים צעירים, ובייחוד ערבים, זה בלתי-נסבל.

אני ער מאוד לרגשות מסוג זה, מפני שבגיל 15 הצטרפתי לאצ"ל. פשוט לא יכולתי לסבול את מראה מנהיגינו המתפלשים בעפר לרגלי השליטים הבריטיים. כשאני שם את עצמי בנעליו של צעיר ערבי בגיל זה בג'דה, אלכסנדריה או חלב, אני יכול לדמיין לעצמי את רגשותיו. אפילו אהוד ברק, שלחם בערבים כל חייו, אמר פעם שאילו היה צעיר פלסטיני, היה מצטרף לארגון מחבלים.

במוקדם או במאוחד המצב הזה יתפוצץ – תחילה בארץ אחת, אחר-כך באחרות. לאמריקאים, המדברים במסמכים הסודיים על "היטלר הפרסי" שבקרוב תהיה לו פצצה גרעינית, כדאי לזכור את הדוגמה של השאה האיראני.

התסכול הנגרם על-ידי העניין הפלסטיני הוא הסיבה המיידית של תחושת-השפלה זו, אך ההרגשה עצמה חורגת מעניין יחיד אחד.

הלאומיות החילונית איכזבה את הערבים. הקומוניזם לא היכה מעולם שרשים בעולם האסלאמי, מכיוון שאידיאולוגיה זו סותרת במהותה את עיקרי האמונה. הקפיטליזם מושך בטווח הקצר, אך גם הוא לא הצליח לפתור את בעיות-היסוד של העולם הערבי.

התנועה המהפכנית האסלאמית, בצורותיה השונות, מבטיחה חלופה מעשית. אין זה סתם שיגיון שגרם למשטר המצרי לאסור את השימוש בסיסמה "האסלאם הוא הפיתרון". זוהי סיסמה פשוטה, המצליחה לאחד את האופוזיציה האסלאמית בכל הארצות. יש חלל ריק ענקי בעולם הערבי, ואין מה שימלא אותו – מלבד האסלאם.

בשביל ארצות-הברית, זהו אתגר כביר. נדמה שברק אובמה חש בזה, לפני שנבלע – בגוף ובנפש – בתוך השיגרה הכוחנית של ארצו.

הכול מדברים בימים אלה על "שקיעת האימפריה האמריקאית". מה שקורה בעולם הערבי יכול להחיש או לעכב תהליך זה. הקמת מדינה פלסטינית ריבונית, חופשית ובת-קיום, שתחשמל את כל העולם הערבי, יכולה לעכב את הירידה במידה רבה.

אם לשפוט על פי ההדלפות, זה רחוק מדעתם של המדינאים והמדינאיות האמריקאיים.

לגבינו, הצפי קודר אף יותר. "מזרח תיכון חדש" – אבל בעל צביון שונה לגמרי ועם שכבת-מנהיגים שונה לגמרי, יקיף אותנו מכל עבר, בעוד שכוחה של ארצות-הברית (והשדולה הישראלית בתוכה) נמצאת בשקיעה איטית אך מתמדת. זהו צפי מפחיד באמת.

אילו הייתי אחראי לגורל ישראל בשעה זו, הייתי מודאג מזה הרבה יותר מאשר מהפצצה האיראנית.

למרבה המזל, אין זו גזרה מהשמיים. המדיניות הישראלית יכולה לעשות הרבה למניעת הסכנה. לרוע המזל, אנחנו צועדים בכיוון ההפוך.

למיליונים הקוראים "האסלאם הוא הפיתרון" היינו צריכים לענות: "השלום הצודק הוא הפיתרון".