הטור של אורי אבנרי 

מצא את ההבדלים


להלן חידון היסטורי: איזו המדינה –

(1) קמה בעקבות שואה, שבה הושמד שליש מבני עמה?

(2) הסיקה מהשואה את המסקנה שרק כוח צבא אדיר יבטיח את קיומה?

(3) העניקה לצבא מעמד כל כך מרכזי בחייה, כך שזהו "צבא שיש לו מדינה, ולא מדינה שיש לה צבא"?

(4) קנתה בתחילה את אדמתה בכסף והמשיכה להתרחב באמצעות כיבוש וסיפוח?

(5) השתדלה בכל כוחה להביא עוד ועוד עולים חדשים?

(6) ניהלה מדיניות שיטתית של התנחלות בשטחים שכבשה?

(7) עסקה בטיהור אתני זוחל כדי לדחוק החוצה את המיעוט הלאומי?

למי שלא ניחשו את התשובות מיד: הכוונה היא למדינת פרוסיה.

אם כמה קוראים התפתו, בכל זאת, לחשוב שהכוונה היא למדינת ישראל – גם הם לא טעו. כי התיאור הזה מתאים גם למדינה שלנו. הדמיון בין שתי המדינות בולט לעין. אמנם, הארצות שונות לגמרי מבחינה גיאוגראפית וגם התקופות שונות מאוד, אבל נקודות-הדמיון מעוררות למחשבה.

המדינה שנקראה במשך 350 שנה בשם "פרוסיה" החלה את דרכה בשם אחר: מארק ברנדנבורג (מארק: "חבל-ספר"). האזור הזה, בצפון-מזרח גרמניה, נכבש מידי תושביו הסלאוויים ונמצא תחילה מחוץ לגבולותיו של הרייך הגרמני. עד היום נושאים רבים מהמקומות שם (כולל שכונות בברלין) שמות סלאוויים מובהקים. אפשר לומר: פרוסיה קמה על חורבותיו של עם אחר (שכמה מצאצאיו עדיין חיים בה).

קוריוז היסטורי: האדמה נקנתה תחילה בכסף. בית הוהנצולרן, משפחת אצילים מדרום גרמניה, קנתה את חבל ברנדנבורג מידי הקיסר הגרמני בסכום של 400 אלף זהובים הונגריים. אינני יודע איך זה משתווה למחיר שבו קנתה הקרן הקיימת חלקים מארץ-ישראל לפני 1948. האירוע שעיצב את כל ההיסטוריה של פרוסיה עד מלחמת-העולם השנייה היה שואה: מלחמת-30-השנה. במשך דור שלם (1618-1648) לחמו הצבאות של כמעט כל מדינות אירופה זה בזה על אדמה גרמניה. שוודים ואוסטרים, רוסים וצרפתים ורבים אחרים עברו הלוך ושוב ברחבי גרמניה והרסו אותה עד היסוד. החיילים, רבים מהם שכירי-חרב מחלאת המין האנושי, רצחו ואנסו, שדדו ובזזו, שרפו ערים שלמות והבריחו את שארית-הפליטה מאדמתה. במלחמה זו נהרג שליש העם הגרמני ונחרבו שני שלישים מן היישובים. (ברטולט ברכט הנציח שואה זו במחזה "אמא קוראז'".) גרמניה הצפונית היא מישור רחב-ידיים. גבולותיה פרוצים לחלוטין – בלי אוקיינוסים, רכסי-הרים או מדבריות להגן עליה. התשובה הפרוסית אחרי השואה הייתה להקים חומת-ברזל: צבא-קבע אדיר, שימלא את תפקידם של הרים וימים, ושיהיה מוכן בכל עת להגן על המדינה מפני התקפה של כל אויביה הפוטנציאליים גם יחד. תחילה היה הצבא מכשיר חיוני להגנה על קיום המדינה. במרוצת הדורות הפך למרכז החיים הלאומיים. מה שהתחיל כצבא-הגנה לפרוסיה, הפך לכוח תוקפני וכובש, שהטיל את אימתו על כל שכניו. אצל כמה ממלכי פרוסיה הפך טיפוח הצבא לעיסוק מרכזי. בתקופות מסוימות היוו חיילי-הקבע ומשפחותיהם כרבע מאוכלוסיית העיר ברלין. אימרה פרוסית אמרה: "החייל הוא האיש הטוב ביותר במדינה". הערצת הצבא הפכה לפולחן, כמעט לדת.

פרוסיה לא הייתה מעולם מדינה "נורמאלית" של שבט שישב על אדמתו מדורי-דורות. בשילוב מתוחכם של כיבוש צבאי, דיפלומטיה וקשרי-נשואין הצליחו שליטיה לספח עוד ועוד שטחים לארץ-האם. שטחים אלה לא היו אפילו רצופים, וכמה מהם היו מרוחקים זה מזה. אחד מאלה היה האזור שנתן למדינה את שמה: פרוסיה. פרוסיה המקורית שוכנת על חוף הים הבלטי, באזורים השייכים כיום לפולין ולרוסיה. תחילה נכבשה על-ידי מסדר-האבירים הגרמני שנוסד בתקופת מסעי-הצלב בעכו (ושלו היה שייך מבצר מונפור בגליל). הצלבנים הגרמנים החליטו שבמקום להילחם במוסלמים בארץ רחוקה עדיף להילחם בעובדי-האלילים (שנקראו "פרוצים") השכנים ולשדוד את אדמתם. ברבות הימים הצליחו נסיכי ברנדנבורג לרכוש את האזור הזה, והפכו את שמו לשם המדינה כולה. הם גם הצליחו לשדרג את מעמדם ולהכתיר את עצמם כמלכים. חוסר-האחידות של הארץ הפרוסית, על חבליה השונים והרחוקים זה מזה, הוליד את היצירה העיקרית של פרוסיה: "המדינה". זה היה הגורם שנועד לאחד את כל האוכלוסיות השונות, שכל אחת מהן דבקה בפטריוטיזם מקומי משלה. "המדינה" – DER STAAT - הפכה לעניין שבקדושה, והיא עמדה מעל לכל נאמנות אחרת. הפילוסופיים הפרוסיים ראו ב"מדינה" את התגלמות כל המידות החברתיות הטובות, הניצחון העליון של התבונה האנושית. המדינה הפרוסית הפכה לשם-דבר. למרות שיצאו לה לימים מוניטין של מפלצת, הייתה זאת מדינה לדוגמה: מאורגנת להפליא, מסודרת, כפופה לחוק. הפקידות הפרוסית הייתה נקייה מכל רבב של שחיתות. הפקיד הפרוסי קיבל משכורת זעומה, חי בצניעות אך היה גא במעמדו. הראוותנות הייתה ממנו והלאה. כבר לפני יותר ממאה שנה הצטיינה פרוסיה במערכת מושלמת של ביטוח סוציאלי – הרבה לפני שמדינות חשובות אחרות חלמו על כך. גם מבחינת הסובלנות הדתית היא הייתה לדוגמה. "שכל אחד יהיה מאושר על פי דרכו," פסק פרידריך "הגדול". בהזדמנות אחרת אמר שאם יבואו תורכים לחיות בפרוסיה, יקים להם מסגדים. זה היה 250 שנה לפני שבוחרי שווייץ החליטו לאסור על בניית צריחי-מסגדים בארצם.

פרוסיה הייתה ארץ ענייה, ללא משאבי טבע, מחצבים או אדמה חקלאית טובה. היא השתמשה בצבא כדי לרכוש חבלי-ארץ עשירים יותר. בגלל העוני הייתה האוכלוסייה דלילה. מלכי פרוסיה השקיעו מאמצים רבים כדי למשוך עולים חדשים. בשנת 1731, כאשר רבבות התושבים הפרוטסטנטיים של זלצבורג (כיום אוסטריה) נרדפו כל-ידי השליט הקתולי שלהם, הזמין אותם מלך פרוסיה לעלות לארצו. הם הובאו בצעדה מאורגנת, על משפחותיהם ורכושם, דרך כל גרמניה, למזרח פרוסיה. כאשר נרדפו הפרוטסטנטים הצרפתיים ("ההוגנוטים") על-ידי שליטיהם הקתוליים, הם הוזמנו לפרוסיה והתיישבו בברלין, שם תרמו תרומה עצומה לפיתוח המדינה. גם היהודים הורשו להתיישב במדינה, כדי לתרום לעושרה, והפילוסוף היהודי-הדתי מוזס מנדלסון נחשב לאחד מגדולי אנשי-הרוח הפרוסיים. כאשר חולקה פולין בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה ב-1772, נוצרה בפרוסיה בעיה לאומית: בשטחים החדשים ישבה אוכלוסייה פולנית גדולה, שדבקה בלאומיותה ובשפתה. התשובה הייתה תנופה של התנחלות: ממשלת פרוסיה פתחה במאמץ מתמשך להקמת התנחלויות גרמניות בשטחים אלה. זה היה מפעל מאורגן להפליא, מתוכן לפרטי-פרטיו. למתנחלים ניתנו נחלאות והטבות כלכליות רבות, המיעוט הפולני דוכא וקופח על כל צעד ושעל. מלכי פרוסיה רצו "לגרמן" את השטחים הכבושים שלהם, כפי שאצלנו רוצים "לייהד" את השטחים הכבושים שלנו. למפעל הזה הייתה השפעה ישירה על ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. היא שימשה דוגמה לאבי ההתיישבות הציונית, ארתור רופין, שנולד וגדל – לא במקרה – באזור הפולני של פרוסיה.

אי-אפשר להעריך את מלוא ההשפעה של הדוגמה הפרוסית על התנועה הציונית כמעט בכל התחומים. בנימין זאב הרצל, שנולד בבודפשט וחי בווינה, העריץ את הרייך הגרמני החדש, שהוקם על-ידי הפרוסים ב-1871, כאשר היה הרצל בן 11. מלך פרוסיה, שהיוותה כמחצית משטח הרייך, הומלך כקיסר גרמניה, ופרוסיה עיצבה את הרייך כולו. יומניו של הרצל מלאים בביטויי הערצה למדינה הגרמנית, והוא חיזר במרץ אחרי וילהלם ה-2, מלך פרוסיה וקיסר גרמניה, שנאות לקבל את פניו בשערי ירושלים. הוא שאף להפכו לפטרון המפעל הציוני, אך וילהלם אמר שהרעיון הציוני הוא אמנם טוב, אלא ש"אי-אפשר להגשים אותו עם יהודים." לא רק הרצל הטביע חותם פרוסי-גרמני על המפעל הציוני. עלה עליו ארתור רופין. תלמידי ישראל מכירים בקושי את השם הזה, שהפך בעיקר לשם רחוב. אך לרופין הייתה השפעה עצומה על דמות המפעל הציוני, יותר מאשר לכל אדם אחר. הוא שלט ביישוב היהודי החדש בימיו המכריעים, הימים המעצבים והמכוננים של העלייה השנייה והשלישית. הוא היה אביהם הרוחני והפוליטי של ברל כצנלסון, דויד בן-גוריון ובני דורם, מקימי "ארץ-ישראל העובדת". הוא המציא למעשה את המושב והקיבוץ. הוא רכש את אדמות הארץ ועיצב את העיר תל-אביב. מדוע, אם כן, נשכח כמעט? מפני שהיו לרופין צדדים שלא נאה להעלותם על נס. לפני שהפך לציוני, היה לאומן פרוסי-גרמני קיצוני. הוא היה מאבות תורת-הגזע והאמין בעליונות הגזע הארי. עד סוף ימיו עסק במדידת גולגולות וחוטמים, כדי לאשש תיאוריות גזעניות שונות. חבריו ושותפיו עיצבו את ה"מדע" שעל ברכיו גדלו אדולף היטלר ואנשיו. התנועה הציונית לא הייתה אפשרית לולא קדם לה היינריך (צבי) גרץ, ההיסטוריון שהמציא את התמונה ההיסטורית שאותה למדנו כולנו בבית-הספר. גרץ היה תלמידם של ההיסטוריונים הפרוסיים-גרמניים ש"המציאו" לאום גרמני, כשם שהוא "המציא" את הלאום היהודי. יתכן שהירושה העיקרית שירשנו מפרוסיה הייתה המושג המקודש "המדינה" – מונח החולש על כל חיינו. רוב המדינות נקראות רשמית "רפובליקה" (צרפת, למשל), ממלכה (בריטניה) או פדרציה (רוסיה). המושג "מדינת ישראל" הוא פרוסי במהותו.

כאשר העליתי לראשונה על הדמיון בין פרוסיה וישראל (הקדשתי לו פרק מיוחד בספרי "מלחמת היום השביעי", שנכתב ב-1967), זה נראה כהשוואה מופרכת. כיום התמונה ברורה יותר. לא זה בלבד שהקצונה הבכירה תופסת מקום מרכזי בכל תחומי חיינו, לא זה בלבד שתקציב-הביטחון האדיר עומד מעל לכל ויכוח, אלא שקורים כאן דברים "פרוסיים" מובהקים. כאשר שר-החינוך קובע שטיב בתי-הספר יישפט על פי מספר תלמידיהם המתגייסים ליחידות קרביות, זה נשמע מוכר מאוד – בגרמנית. אחרי נפילת הרייך השלישי, החליטו נציגי ארבע המעצמות לפרק את פרוסיה ולחלק את שטחה בין כמה מחוזות גרמניים. זה קרה בפברואר 1947 – חמשה-עשר חודשים בלבד לפני הקמתה של מדינת-ישראל. מי שמאמין בגלגול נשמות יכול להסיק מזה מסקנות. זה מעורר למחשבה.