|
||
"על כן אני... צבר בן 95, שחרש באדמת הארץ הזאת תלם, ונטע בה עץ, שבנה בה בית והוליד בה בנים ושילשים וריבעים ואף שפך עליה מדמו בקרב על הקמת המדינה, "מצהיר בזה שאני מתכחש לאמונתי בציונות שהכזיבה, שלא אהיה עוד נאמן למדינה הפשיסטית היהודית ולחזונות-העוועים שלה, שאינני שר יותר את ההמנון הלאומני שלה, שאני ניצב בדום ובאבל רק ביום הזיכרון לנופלים במלחמות משני העמים, וצופה בלב נשבר על ישראל המאבדת את עצמה לדעת, ועל גורל שלושת דורות הצאצאים שהולדתי וגידלתי בה." מאז שהיכרתי אותך, דב, לפני כחמישים שנה, אתה מצטייר בעיניי כמלח הארץ. אתה בן ההתיישבות העובדת, לוחם תש"ח ואלוף-משנה בצה"ל, אדם מצניע לכת, איש מוסר בכל רמ"ח אבריך. במלחמת לבנון הראשונה חשפת את הזוועות שביצעו כמה מאנשינו באוכלוסיית הפליטים הפלסטיניים במרחב צור-צידון, והדו"ח האמיץ שלך זיעזע אותי לא פחות מטבח סברה ושתילה. כפי שעושים אנשי "שוברים שתיקה" כיום, לא חששת לשבור את השתיקה, אף שידעת שחבריך, קציני צה"ל, ינדו אותך. אתה איש כלבבי, דוב. ולכן זיעזעו אותי דבריך באופן מיוחד. נראה לי חשוב לחלוק את עיקרי דבריו של אדם בעל שעור-קומה כשלך עם האנשים שבינינו, שדמותה של המדינה מדיר שינה מעיניהם. את מכתבך אתה פותח בדברים על מייסדי התנועה הציונית. "אילו יכול היה הרצל לקום לתחייה ולראות למה הפכו המתיימרים בימינו לשאת את דגל הציונות המגשימה שהוא היה ראשון הוגיה ומחולליה, היה נמלט מיד, מוכה תדהמה ואומלל, חזרה למשכנו. כמוהו גם חיים וייצמן ורוב מגשימיה בפועל, החלוצים, אבות ואמהות דורי שלי. הם היו אנשי מצפון ומוסר, והיות האדם באשר הוא אדם הגון וישר היה בתודעתם מושכל ראשון." את עיקר דברי-הקטרוג הלוהטים שלך אתה מקדיש ליחס המדינה לעם הפלסטיני. "וכך מקיימת ישראל מזה 42 שנה בפלסטין המיועדת מחנה-הסגר ענק, ומחזיקה בו תחת משטר צבאי מדכא ואכזרי עם שלם, במטרה אחת ויחידה, לנשלו מארצו ולרשת אותה ויהיה מה!!! "את ניסיונות ההתקוממות שלו מדכא צה"ל בנפש חפצה, בסיוע פעיל של בריוני חיל-ההתנחלויות, באכזריות בנוסח אפרטהייד מתוחכם ומצור חונק, התעללות בלתי אנושית בחולים וביולדות, בהרס כלכלתו, ובגזל מיטב אדמותיו ומימיו. "אך מעל כל אלה מתנוסס בזוועתו הדגל השחור של הזילות המחרידה בחיי האדם והדם הפלסטיני, והכרוניקה המספרית האיומה של חשבון הדמים שמנהל צה"ל עם הפלסטינים, ובמיוחד דמם של הילדים, במספרים מסמרי-שיער, לא תיסלח לישראל לעולם!" אך נדמה לי שהייאוש התהומי, המתבטא בדבריך, יש לו שורשים נוספים. זוהי תחושה המקננת בלב רבים מבני דורך-דורי, ש"גנבו לנו את המדינה", שאין עוד שום דמיון בין המדינה שחלמנו עליה ולחמנו למענה לבין הדבר הזה שקם במקומה. כשאני חושב על ימי נעורינו, שלך ושלי, עולה לנגד עיניי שוב ושוב תמונה מסוימת: כנס דליה, 1947. על צלע ההר באמפיתיאטרון הטבעי במרומי הכרמל ישבו באותו לילה רבבות צעירים וצעירות. לכאורה זה היה כנס של ריקודי-עם, אך למעשה היה הרבה יותר מזה – חגיגה גדולה של התרבות העברית החדשה, שיצרנו אז בארץ, ושהמחולות העממיים מילאו בה תפקיד חשוב. הרקדנים והרקדניות היו ברובם חברי להקות הקיבוצים ותנועות-הנוער, והמחולות היו עבריים מקוריים, משולבים במחולות-עם רוסיים, פולניים, תימניים וחסידיים. הייתה שם גם קבוצה של צעירים ערביים, שרקדו דבקה באקסטאזה, רקדו, רקדו ורקדו. באמצע האירוע הודיעו במערכת-הכרזה שבאו אלינו כמה מחברי ועדת-האו"ם, שנשלחה על-ידי הארגון הבינלאומי כדי להחליט על גורל הארץ. כשראינו אותם נכנסים לאמפיתיאטרון, קמו כל הרבבות על רגליהם ופרצו בשירה אדירה של "התקווה", שהידהדה מההרים. לא ידענו שתוך חצי שנה תפרוץ המלחמה העברית-ערבית הגדולה, מלחמת-העצמאות שלנו ומלחמת-הנכבה שלהם. אני חושב שמרבית 6000 ההרוגים שלנו, שנפלו במלחמה זו, נכחו אז בדליה, ראו זה את זה ושרו ביחד, וכך גם האלפים שנפצעו בה, כמוך וכמוני. על איזה מדינה חשבנו אז? איזו מדינה יצאנו להקים? מה קרה לחברה העברית, לתרבות העברית, למוסר העברי שכל-כך התגאינו בהם? כן, הקמנו מדינה. "על המשלט יושבת עיר". הבאנו מיליונים ארצה. מציבור עברי של 650 אלף נפש גדלנו לאוכלוסייה של 7.5 מיליון. דור רביעי וחמישי מדבר עברית כשפת-אמו. הכלכלה שלנו גדולה ואיתנה, גם בימי משבר. בתחומים שונים אנחנו נמצאים בשורה הראשונה של הישגי האנושות. אבל האם זו החברה, וזו המדינה, שעמדה מול עינינו ביום הקמתה? האם זה הצבא שאתה ואני נשבענו לו אמונים ביום הקמתו? האם חלמנו על החברה המושחתת הזאת, חסרת החמלה, שבה קומץ של עשירים מופלגים, פרות הבשן של ימינו, נהנים ממשמני הארץ, כשעדה גדולה של פוליטיקאים, אנשי תקשורת ושאר מלחכי-פנכה מתפלשים בעפרם? האם חלמנו על מדינה שהיא גטו מנותק ומנודה מהמרחב הסובב אותה, והמחזיק בתוכו גטו פלסטיני עשוק ומדוכא, גטו בתוך גטו? היו ימים, כאשר יכולנו לקום בכל מקום בעולם ולהכריז בגאווה "אני ישראלי!" איש מאיתנו אינו עושה זאת כיום, בשום מקום בעולם. שמה של ישראל דוחה ומשוקץ בעולם. מאז מלחמת-עזה, שבה שפך צבאנו עופרת רותחת על גברים, נשים וילדים, חוששים ישראלים רבים לדבר עברית בחוצות הערים בעולם, וצה"ל הורה לטשטש את פני קציניו – בעלי דרגה מקבילה לשלך – בתמונות המתפרסמות בתקשורת. מדוע זה קרה? מתי זה קרה? לא אכנס איתך לוויכוח על יסודות הציונות, החיוביים והשליליים. יתכן שלא נסכים בינינו. לא אכנס גם לשאלה האם באמת התחיל הכול ב-1967, באותו ניצחון משכר וממכר, או שזרע הפורענות נבט עוד קודם לכן. על דבר אחד אני מסכים איתך לגמרי: שהאסון הגדול התחיל אז, למחרת המלחמה, כאשר יכולנו לבחור בין הזהב של השלום ובין הגחלים הלוהטות של הסיפוח, ושלחנו את ידינו אל הגחלים. מצפוני האישי נקי. אני גאה בזה שהייתי בין המעטים במדינה, והיחיד בכנסת, שהציע עוד במהלך המלחמה למסור מיד את השטחים הכבושים לעם הפלסטיני, כדי שיקים בהם את מדינתו. הזדמנות חד-פעמית זו הוחמצה, כדבריך, בגלל החמדנות של אבות המתנחלים, אנשי ארץ-ישראל-השלמה. משם התגלגלו הדברים, כמו בטרגדיה יוונית, עד הלום, כאשר חבורה של מתנחלים, גזענים, לאומנים, דתיים-משיחיים וסתם פשיסטים השתלטו על המדינה, מקרקסים את הכנסת, מקעקעים את מערכת המשפט, משחיתים את צה"ל, כופים על המדינה חוקי-דת חשוכים, מוסרים את קופת הציבור לאילי-הון שלוחי-רסן, מזהמים את מערכת-החינוך בתכנים לאומניים פרימיטיביים, רודפים פליטים אומללים המחפשים אצלנו מקלט, מדכאים את המיעוט הלאומי, ומתכננים מבצעים צבאיים שיזרעו הרג והרס בקרב אוכלוסיות אזרחיות. זוהי המדינה שאתה מתעב. על כך אין לי ויכוח איתך. זוהי המדינה שאתה מתייאש ממנה. על כך יש ויש לי ויכוח איתך. אתה נושא את שמו של הנביא הקרוב ביותר ללבי, נביא-הזעם שקרא: "אוי לי אימי כי ילידתיני, איש-ריב ואיש-מדון לכל הארץ...כולה מקללווני!" אבל ירמיהו לא בא רק לקטרג, אלא גם לרפא: "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס - לבנות ולנטוע." אתה, דב, השקעת במדינה הזאת הרבה יותר מדי מכדי שתפנה לה עורף במחווה של זעם וייאוש. מפני שהמליצה הכי שחוקה והכי משומשת נכונה בכל זאת: "אין לנו מדינה אחרת!" מדינות אחרות בעולם ירדו לשפל המדרגה וביצעו פשעים נוראים, הרבה מעבר לחטאינו הגרועים ביותר, ובכל זאת החזירו את עצמם למשפחת העמים והצילו את נפשם. אנחנו וכל בני דורנו, שהיינו ממקימי המדינה הזאת, נושאים באחריות כבדה כלפיה. אחריות כלפי צאצאינו, אחריות כלפי מדוכאי המדינה הזאת, אחריות כלפי העולם כולו. מן האחריות הזאת איננו יכולים להשתחרר. גם בגילך המכובד, ואולי דווקא בגללו ובגלל מה שאתה מייצג, אתה צריך לשמש מצפן לצעירים ולהבהיר להם: המדינה הזאת שייכת לכם, אתם יכולים לשנות אותה, אל תניחו למחריביה הלאומניים לגנוב אותה מכם! נכון, לפני 61 שנה התכוונו למדינה שונה. עכשיו, אחרי שהידרדרה למקום שהיא נמצאת בו, צריך לזכור את המדינה האחרת ההיא ולהזכיר אותה, השכם והערב, כפי שהייתה צריכה להיות, כפי שהיא יכולה להיות, ולא להניח לה להימוג כחלום. ניתן כתף לכל מאמץ לתקן ולהבריא אותה! השמעת את דבר ירמיהו, נביא-הזעם. אנא, השמע גם את דבר ירמיהו, נביא-תקווה! |