979 ימים עברו מאז נלקח החייל גלעד שליט בשבי. בכל הימים האלה ניתן היה לשחררו במחיר שקבע החמאס מלכתחילה: 450 אסירים פלסטיניים חשובים, בתוספת מאות אסירים אחרים, נשים וקטינים.

בעיני ממשלתנו, מדובר על החזרת החייל "החטוף" תמורת שחרור "רוצחים מתועבים", עם "דם על הידיים".

בעיני חמאס, מדובר על החזרת החייל היהודי "השבוי", תמורת שחרור מאות "לוחמי ההתנגדות" ש"ביצעו התקפות נועזות בשטח האויב הציוני".

רבים קיוו שאהוד אולמרט יסיים את הפרשה לפני תום כהונתו בעוד כמה שבועות. אבל אולמרט פוחד. בשבועות האחרונים ביצע כמה סיבובי-פרסה בפרשה זו. פעם החליט כך ופעם החליט אחרת. הדילמה שלו קשה: מה יהיה יותר פופולארי? לבצע או לא לבצע?

אם יבצע את חלופי-השבויים והחייל יחזור הביתה, ישתולל הציבור מרוב שמחה. אולמרט יהיה גיבור היום. אבל כמה ימים זה יימשך? יומיים? שלושה? שבוע? אחרי זה תבוא ריאקציה: איך זה שוחררו מאות הרוצחים הנוראים? הרי מחר יבצעו פיגועים חדשים, דם יהודי יישפך, ילדים יירצחו. אולמרט יהיה הנבל התורני.

אדם בעל שיעור-קומה מקבל החלטה כזאת ומצפצף על התוצאות. אבל אולמרט הוא פוליטיקאי, ורק פוליטיקאי. מעולם לא היה יותר מזה. הוא יותר ציני מאשר מוסרי, יותר ערמומי מאשר חכם. הוא מקווה עדיין לצאת בשלום משלל חקירות השחיתות, ואז, אחרי שבנימין נתניהו וציפי לבני ייכשלו, הוא יוזמן לחזור לשלטון. אז אולי כדאי לו בכלל להשאיר את פרשת שליט לראש-הממשלה הבא.

אבל מאחורי השיקול האישי מסתתרת גם בעיה פוליטית. איך ישפיעו חילופי-השבויים על יחסי-הכוחות בין פת"ח וחמאס?

שחרורם של 1200 אסירים פלסטיניים ייתפס בציבור הפלסטיני כניצחון אדיר של חמאס. הנה שוב הוכח שהישראלים מבינים רק את שפת הכוח, כפי שטען חמאס תמיד. לאבו-מאזן תהיה זאת בושה גדולה, בייחוד אם חמאס יביא גם לשחרור מרוואן ברגותי, מנהיג הפת"ח.

אולמרט אמנם יכול היה למנוע את השפלת אבו-מאזן. הוא יכול היה לשחרר מחר בבוקר אלף אנשי פת"ח חשובים, וברגותי בראשם, כמחווה לנשיא הפלסטיני. זה היה מקהה את חודו של ניצחון החמאס.

פשוט? בוודאי. חכם? בוודאי. אפשרי? לגמרי לא. לא במקומותינו. לא לאולמרט ולחבריו הטבעיים. לתת לאבו-מאזן משהו תמורת לא-כלום? מה פתאום! לא בא בחשבון!

זה חושף שוב את הדילמה, המלווה את המדיניות הישראלית עשרות שנים ביחס לאש"ף. דילמה פוליטית, ואולי גם פסיכולוגית.

לפני יותרמ-40 שנה קראתי את ספרו המרתק של הפסיכולוג אריק ברן, ששמו באנגלית "משחקים שאנשים משחקים".

אחת התזות בספר היא שהמניע הגלוי למעשה כלשהו סותר לעתים קרובות את המניע האמיתי, הבלתי-מודע. למשל: פושע מועד מנסה לשדוד בנק, נתפס ונשלח לכלא. לכאורה, המניע ברור: האיש רוצה להתעשר בקלות. אך המניע האמיתי שלו שונה לגמרי: הוא פוחד מהחיים מחוץ לכלא. בתת-ההכרה שלו הוא מקווה להיתפס ולהישלח לבית-הסוהר, כי שם הוא מרגיש בנוח, ומקומו בהיררכיה של האסירים מובטח.

אני נזכר לעתים קרובות בתיאוריה זו כשאני חושב על היחס המוזר של ממשלות ישראל לאש"ף.

בספטמבר 1993, אחרי מאבק ארוך ועקוב מדם, חתם יצחק רבין על הסכם עם יאסר ערפאת והכיר באש"ף כבנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. המסקנה ההגיונית הייתה שישראל תעזור בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ותעשה את הכול כדי לחזק את ערפאת ואת הרשות הפלסטינית שהוקמה על-פי ההסכם.

אחרי שהכריעה למען הסדר-שלום עם אש"ף, בעקבות מאבק ארוך ועקוב-מדם, היה סביר שישראל תעשה את הכול כדי לחזק את ערפאת ואת "הרשות הפלסטינית" שקמה בעקבות ההסכם.

והנה, כמה מוזר, כל ממשלות ישראל עשו בדיוק את ההיפך.

התחיל בזה כבר רבין למחרת הסכם-אוסלו. אחרי שהחליט כי האינטרס הלאומי של ישראל מחייב את השותפות עם ערפאת, סביר היה שיפעל לביצור שלטונו של ערפאת בגדה וברצועה ויחתום על הסכם-שלום איתו בקדם האפשרי.

למרות התדמית השטנית שנוצרה לו בישראל, ערפאת היה שותף אידיאלי. הוא היה מנהיג חזק, בעל סמכות, וכל חלקי העם הפלסטיני הכירו במנהיגותו הבלתי-מעורערת - גם אלה שמתחו עליו ביקורת, ובכלל זה חמאס. היו לו שתי התכונות העיקריות שהיו דרושות לעשיית שלום: הרצון להגיע להסכם והיכולת לשכנע את בני עמו לקבלו.

אך למרבה הפלא, ממשלת-ישראל עשתה את ההיפך. המשא-ומתן לשלום לא הוביל לשום מקום. הקמת ההתנחלויות נמשכה בתנופה. בכל מקום בגדה ניתן היה לראות את גגות-הרעפים האדומים החדשים של המתנחלים. הקשר החיוני בין הגדה המערבית ורצועת-עזה לא נפתח – למרות התחייבותה המפורשת של ממשלת-ישראל לפתוח ארבעה "מעברים בטוחים". לא זה בלבד שהמצב הכלכלי של הפלסטינים לא הוטב, אלא להיפך, הוא הורע. לפני אוסלו יכלו הפלסטינים לנוע בחופשיות בכל רחבי הארץ, דווקא אחרי ההסכם הוגבל חופש-התנועה שלהם יותר ויותר.

כל זה קרה עוד בימי רבין, והוחמר שבעתיים אחרי הירצחו. ההחלטה המטופשת של יורשו, שמעון פרס, להרוג את "המהנדס" יחיא עייאש הביאה לגל של פיגועים ולעליית קרנו של חמאס בציבור הפלסטיני – דבר שהיה מנוגד לחלוטין לאינטרס של ישראל.

לשיא הגיעו הדברים בוועידת קמפ-דייוויד ב-2000. ברק, אז ראש-הממשלה, יזם את הוועידה והכשיל אותה בתערובת קטלנית של שחצנות ובורות. ואז, במקום להכריז שהשיחות יימשכו עד להשגת הסכם, הוא הפיץ את המנטרה "אין אם מי לדבר! אין לנו שותף לשלום!" ההשראה שלו באה מרוחו הרעה של יועצו, עמוס גלעד, שעיוות את דו"חות המודיעין כדי שיתאימו לדיעותיו.

לא זו בלבד שברק הרס את "השמאל הציוני", אלא שהנחית גם מכה נוראה על פת"ח, התנועה שהבטיחה לעם הפלסטיני שלום עם ישראל. כאילו לא די בכך, הרשה ברק לאריאל שרון לערוך ביקור פרובוקטיבי על הר-הבית בלוויית מאות שוטרים וחיילים. כך הביא לאינתיפאדה השנייה וסלל את הדרך לשרון.

כאשר עלה שרון לשלטון בראשית 2001, היה מנוי וגמור איתו לשבור את ערפאת ופת"ח. הוא הטיל מצור על ערפאת במוקטעה והרס את תשתית פת"ח בשטחים הכבושים. כאשר נרצח ערפאת (ואפשר לנחש על-ידי מי) נבחר אבו-מאזן במקומו.

בניגוד לערפאת, שמנהיגי ישראל השמיצו אותו במשך עשרות שנים, נחשב אבו-מאזן בישראל לאדם חביב, שוחר-שלום, שותף ממש אידיאלי לשלום. סביר היה לחשוב שממשלת-ישראל תפעל במרץ לחיזוק שלטונו על-ידי התקדמות מהירה במשא-ומתן, שחרור מאסיבי של אסירים, עצירת ההתנחלויות. וראה זה פלא: קרה ההפך. שרון לעג לו פומבית וטען שהוא "אפרוח מרוט-נוצות", ההתנחלויות הורחבו בקצב מזורז, החומה נבנתה במהירות.

נוסף על כל אלה, שרון ביצע את "ההתנתקות" מרצועת-עזה, ללא שום הידברות עם הרשות הפלסטינית, וכך השאיר אחריו תוהו-ובוהו, שבו פרח חמאס.

התוצאות לא איחרו לבוא: בבחירות הפלסטיניות, תחת פיקוח בינלאומי הדוק, נחל חמאס ניצחון שהפתיע את כולם, גם את חמאס עצמו. ישראל החרימה את ממשלת-חמאס החדשה. כדי למזער את הנזק לתנועתו הסכים אבו-מאזן להקים ממשלת-אחדות בהשתתפות פת"ח וחמאס, אך ישראל החרימה גם את הממשלה הזאת.

מצב זה פעל, כמובן, לטובת חמאס. התמיכה הפלסטינית באבו-מאזן מבוססת בעיקר על ההנחה שהוא יכול להביא לשלום עם ישראל. אם אינו מסוגל לכך, מה הטעם בשלטונו?

ממשלת-ישראל – וגרורותיה בוושינגטון – לא הסתפקו גם בכך. הם ניסו להשליט ברצועת-עזה את מוחמד דחלאן, הנחשב בעיני פלסטינים רבים כסוכן ישראלי ואמריקאי. כדי למנוע זאת תפס חמאס את השלטון ברצועה, וכך נוצר שם "חמאסטאן". אבו-מאזן איבד את השלטון על כמעט מחצית הפלסטינים בשטחים הכבושים.

הדבר לא היה אפשרי אלמלא ניתקה ישראל את עזה לחלוטין מהגדה המערבית, תוך הפרת ההסכמים שחתמה עליהם. בהסכם-אוסלו נאמר במפורש שהגדה המערבית ורצועת-עזה מהווים שטח אחד, וישראל התחייבה לפתוח ביניהם ארבעה "מעברים בטוחים". למעשה לא נפתח אף מעבר אחד, אף לא ליום אחד. מי שטוען שישראל הגישה את הרצועה לחמאס על מגש אינו מגזים.

ההמשך ידוע: ישראל הטילה מצור על רצועת עזה, חמאס ירה קסאמים על דרום ישראל, הוכרז על הפסקת-אש, ישראל חדרה לרצועה והרגה פעילי-חמאס בניגוד להפסקת-האש, חמאס ירה מטחי טילים על ישראל, ישראל פתחה במלחמת-עזה. מנהיגי ישראל הכריזו שהם מנהלים את המלחמה גם למען אבו-מאזן, וכך הדביקו לנשיא הפלסטיני בעיני הפלסטינים כתם של שיתוף-פעולה עם האויב נגד בני-עמו. שלטון חמאס נשאר עומד על תילו.

התוצאה נטו: חמאס התחזק לאין שיעור, ולפי כל התחזיות הוא יגביר את כוחו בבחירות הפלסטיניות הבאות. רוב ממשלות העולם מבינות שיש לפתוח במגעים עימו.

יש בעולם הרבה אנשים המאמינים לטענה האנטישמית שהיהודים הם עם פיקח מאין כמוהו, וכל מעשיהם מעידים על חוכמתם השטנית. לפיכך, עליית החמאס היא פרי מזימה ציונית מחוכמת. קיומו של אבו-מאזן (וערפאת לפניו) מונע מהיהודים להשתלט על כל הארץ, מפני שהעולם דורש להתפשר עם ההנהגה הפלסטינית ה"מתונה". עם החמאס הרצחני, לעומת זאת, אין אפשרות להתפשר, ולכן היהודים החכמים מעוניינים בשלטונו.

לעומת זאת, יש ישראלים מאמינים שממשלותיהם מורכבות מפוליטיקאים טיפשים, שאינם יודעים מה הם עושים. בעיניהם, כל המעשים שהחלישו את פת"ח וחיזקו את חמאס הם סתם תוצאה של טמטום ישראלי.

אני מציע פשרה בין שתי התפיסות: המדיניות הישראלית היא אמנם מטומטמת, אבל יש שיטה בטמטום הזה. היא יכולה להימשך רק מפני שהיא מתאימה למגמה מושרשת עמוק, שהרוב אינו מודע לה או אינו רוצה להודות בה: להחזיק בכל ארץ-ישראל ולא לאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית.

מי שרוצה לשנות זאת, חייב להעלות את המגמה הבלתי-מודעת לרמה של הכרה מודעת ולפתוח בוויכוח אמיתי: האם אנחנו רוצים בשלום או בשטחים, בדו-קיום של שתי מדינות או בכיבוש ומלחמת-נצח.

מאוחר לסובב את הגלגל אחורה. חמאס הוא עכשיו חלק מהמציאות. האינטרס הישראלי מחייב ממשלת-אחדות פלסטינית, שאיתה ניתן להגיע להסכם, וגם להבטיח את קיומו. ואם כבר מילאנו תפקיד כל-כך מרכזי בהפיכת החמאס לגורם פלסטיני מרכזי, מוטב שנתחיל לדבר איתו.

כך גם נשחרר את גלעד שליט במסגרת של חילופי-השבויים – לפני שימלאו 1000 ימים לנפילתו בשבי.