"זה רע אם הוא גונב את הפרה שלי. זה טוב אם אני גונב את הפרה שלו," - את המוסר הזה ייחסו גזענים באירופה להוטנטוטים, שבט עתיק באפריקה הדרומית.

קשה שלא להיזכר בכך כאשר שומעים את ארצות-הברית ומדינות אירופיות זועקות חמס על הכרת רוסיה בעצמאות דרום-אוסטיה ואבחזיה, שני המחוזות שפרשו מהרפובליקה של סאקארטוולו, הידועה במערב בשם גיאורגיה.

לא מכבר הכירו מדינות המערב במדינת קוסובה, שפרשה מסרביה. טענת המערב הייתה שאוכלוסיית קוסובה אינה סרבית, תרבותה ושפתה אינן סרביות, ולכן יש לה זכות לעצמאות, בייחוד אחרי שסרביה השליטה בה משטר של דיכוי. תמכתי בדעה זו בכל ליבי. בניגוד לרבים מידידיי, תמכתי גם בפעולה הצבאית שעזרה לקוסוברים להשתחרר.

אבל מה שטוב לאווזה טוב גם לאווז, כפי שאומר הפתגם האנגלי. מה שנכון לגבי קוסובה, נכון באותה המידה גם לאבחזיה ולדרום-אוסטיה. האוכלוסיות במחזות אלה אינן גיאורגיות, יש להן שפות משלהן ותרבויות עתיקות משלהן. הן צורפו לגיאורגיה כמעט במקרה ואינן רוצות להשתייך אליה.

אז מה ההבדל בין שני המקרים? הבדל עצום: העצמאות של קוסובה נתמכת על-ידי האמריקאים ונשללת על-ידי הרוסים. לכן זה טוב. העצמאות של אבחזיה ודרום-אוסטיה נתמכת על-ידי הרוסים ונשללת על-ידי האמריקאים. לכן זה רע. כדברי הרומאים: מה שמותר ליופיטר אינו מותר לשור.

אינני מקבל את המוסר הזה. אני תומך בעצמאות כל המחוזות האלה.

מבחינתי יש עיקרון אחד פשוט, והוא חל על כולם: כל מחוז המבקש להיפרד ממדינה כלשהי זכאי לעשות זאת. מבחינה זו אין בעיני הבדל בין קוסוברים, אבחזים, בסקים, סקוטים ופלסטינים. דין אחד לכולם.

היו ימים כשלא היה ניתן להגשים את העיקרון הזה. מדינה של כמה מאות אלפי בני-אדם פשוט לא הייתה בת-קיום מבחינה כלכלית, ולא יכלה להגן על עצמה מבחינה צבאית.

זאת הייתה המציאות שיצרה את "מדינת הלאום", שבה עם חזק כפה את עצמו, את תרבותו ואת לשונו על עמים קטנים יותר, כדי ליצור מדינה שהייתה די גדולה כדי להבטיח ביטחון, סדר ורמת-מחייה נאותה לתושביה. צרפת כפתה את עצמה על ברטונים וקורסיקאים, ספרד על קאטאלונים ובסקים, אנגליה על ולשים, סקוטים ואירים, וכן הלאה.

מציאות זו הלכה לעולמה. רוב התפקידים החשובים של "מדינת הלאום" עברו למבנים על-לאומיים: פדרציות גדולות כמו ארצות-הברית, התאגדויות כמו האיחוד האירופי. יש בה מקום למדינה קטנה כמו לוקסמבורג לצד מדינה גדולה כמו גרמניה. אם תתפרק בלגיה ותקום מדינה פלמית לצד מדינה וואלונית, שתיהן תתקבלנה לאיחוד האירופי, ושום אסון לא יקרה. יוגוסלביה התפרקה לגורמיה, וכל אחד מהם ישתייך לאיחוד.

זה מה שקרה גם לברית-המועצות. גיאורגיה השתחררה מרוסיה. באותה הזכות, ובאותו ההיגיון, יכולה אבחזיה להיפרד מגיאורגיה.

איך, בכל זאת, יכולה מדינה למנוע את התפרקותה? פשוט מאוד: היא צריכה לשכנע את העממים החוסים תחת כנפיה שכדאי להם להישאר שם. אם ירגישו הסקוטים שהם נהנים משוויון מלא בממלכה המאוחדת, שהוענקה להם אוטונומיה מספקת וחלק נאות בעוגה הכללית, שיש יחס של כבוד לתרבותם ולמסורתם, יתכן מאוד שיחליטו להישאר. ויכוח כזה קיים כבר עשרות שנים במחוז הצרפתי של קנדה.

המגמה הכללית בעולם היא להגדיל את תפקיד הארגונים המרחביים הגדולים, ובה בשעה לאפשר לעמים קטנים לפרוש ממדינות-האם ולהקים מדינות משלהם. זה קרה בברית-המועצות, ביוגוסלביה, בצ'כוסלובקיה, בסרביה ובגיאורגיה. זה עתיד לקרות במדינות רבות אחרות.

מי שרוצה ללכת בדרך ההפוכה ולהקים, למשל, מדינה דו-לאומית, ישראלית-פלסטינית, פועל נגד רוח הזמן - בלשון המעטה.

זהו הרקע ההיסטורי למאורעות האחרונים בין גיאורגיה ורוסיה. אין מדובר בצדיקים. קצת מצחיק לשמוע את ולדימיר פוטין, שידיו מגואלות בדם הלוחמים לשחרור צ'צ'ניה, מעלה על נס את זכות-ההיפרדות של דרום-אוסטיה. לא פחות מצחיק לשמוע את מיכאל סאקאשווילי משווה את מלחמת-השחרור של שני המחוזות הבדלניים לפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה.

לי הזכירה המלחמה הזאת פרשה מהעבר שלנו. באביב 1967 שמעתי מפי אלוף בכיר שהוא מתפלל כל לילה שגמאל עבד-נאצר, המנהיג המצרי, יכניס את חייליו לחצי-האי סיני. שם, אמר, נשמיד אותם. כעבור כמה חודשים נכנס עבד-אל-נאצר למלכודת. התוצאות הן היסטוריה.

עכשיו עשה סאקאשווילי את זאת בדיוק. הרוסים התפללו שסאקאשווילי יפלוש לדרום-אוסטיה. כשנכנס למלכודת זו, עשו הרוסים מה שאנחנו עשינו אנחנו למצרים. לרוסים, כמו לנו, זה לקח ששה ימים.

איש אינו יכול לדעת מה עבר בראשו של סרקרשווילי. הוא איש חסר כל ניסיון, חניך ארצות-הברית, פוליטיקאי שהגיע לשלטון על סמך ההבטחה להחזיר את המחוזות המורדים למולדת. העולם מלא דמגוגים כאלה, הבונים קריירה פוליטית על טיפוח שנאה, לאומנות וגזענות. גם אצלנו.

אבל גם דמגוג אינו חייב להיות אידיוט. האם הוא העלה על דעתו שהנשיא בוש, פושט-רגל בכל התחומים, יחוש לעזרתו? האם לא ידע שלא נותרו לבוש חיילים פנויים? שדיבוריו המתלהמים יתנדפו ברוח? שנאט"ו הוא נמר של נייר? שהצבא הגיאורגי יימס כחמאה באש המלחמה?

אותי מעניין חלקנו בסיפור הזה.

בממשלת גיאורגיה מכהנים כמה שרים שגדלו והתחנכו בישראל. שר-הביטחון והשר-למחוזות-המורדים הם, כנראה, גם אזרחים ישראליים. ובעיקר: יחידות-העילית של הצבא הגיאורגי אומנו על-ידי קצינים ישראליים, וביניהם הגנרל שהפסיד את מלחמת-לבנון השנייה. גם האמריקאים השקיעו את מיטב מרצם באימון הצבא הגיאורגי.

תמיד הצחיק אותי הרעיון שאפשר לאמן צבא זר. בוודאי, אפשר ללמד טכניקות: איך להפעיל נשק מסוים ואיך לערוך התקפה גדודית. אבל מי שלקח חלק במלחמה אמיתית (בניגוד לפעולות-שיטור נגד אוכלוסייה כבושה) יודע שהשליטה בטכניקה היא עניין משני. מה שקובע הוא רוח החיילים, נכונותם לסכן את חייהם למען המטרה, המוטיבציה שלהם, האיכות האנושית של היחידות והפיקוד.

לדברים כאלה לא יכולים זרים "לאמן". כל צבא הוא חלק של החברה שלו, וטיב החברה קובע את טיב הצבא. זה נכון פי כמה וכמה במלחמה מול אויב הנהנה מעדיפות מספרית מכרעת. התנסינו בזה במלחמת 1948, כאשר דויד בן-גוריון רצה לכפות עלינו קצינים שהתחנכו בצבא הבריטי, וכולנו, החיילים הקרביים של אז, העדפנו את המפקדים שלנו, אנשי הפלמ"ח, שלא עברו שום בית-ספר צבאי.

רק גנרלים מקצועיים, שכל גישתם היא טכנית, מסוגלים להעלות על דעתם שניתן "לאמן" חיילים בני עם אחר ותרבות אחרת - באפגניסטן, בעיראק ובגיאורגיה.

תכונה נפוצה אצל הקצינים שלנו היא השחצנות. אצלנו היא קשורה, בדרך כלל, באיכות צבאית די טובה. אם הדביקו הקצינים הישראלים את עמיתיהם הגיאורגיים בשחצנות הזאת, עד כדי כך שהיו בטוחים שיוכלו למגר את הצבא הרוסי האדיר, הם חטאו מאוד כלפי הלקוחות שלהם.

אינני חושב שזוהי ההתחלה של המלחמה הקרה השנייה, כמו שנאמר לאחרונה. אבל זהו בהחלט המשך של "המשחק הגדול".

השם הזה ניתן בשעתו למאבק החשאי הבלתי-פוסק שהתנהל במהלך המאה ה-19 לאורך גבולה הדרומי של רוסיה בין שתי האימפריות הגדולות של אז: רוסיה ובריטניה. סוכנים סמויים וצבאות גלויים פעלו באזורי הגבול של הודו (כולל פקיסטאן של היום), אפגניסטן, איראן ועוד. "מחוז הגבול הצפוני-מערבי" (של פקיסטאן), המככב עכשיו במאבק בטליבאן, היה כבר אז לאגדה.

כיום מתנהל "המשחק הגדול" בין שתי האימפריות העכשוויות - ארצות-הברית ורוסיה - מאוקראינה ועד פקיסטאן. הדבר מוכיח את עליונות הגיאוגרפיה על האידיאולוגיה. ולראייה: הקומוניזם בא והלך, והמאבק נמשך כאילו לא קרה כלום.

גיאורגיה היא פיון קטן במשחק הזה. הצד התוקף הוא כעת ארצות-הברית: היא רוצה לכתר את רוסיה על-ידי הרחבת נאט"ו, ארגון הכפוף לה, לאורך גבולה. זהו איום ישיר על האימפריה היריבה. רוסיה, לעומת זאת, פועלת כדי להשתלט על המשאב שהוא למערב חיוני יותר מכול: הדלק. זה יכול לגרום לאסון.

כאשר היה הנרי קיסינג'ר היסטוריון חכם, לפני שהפך למדינאי טיפש, הוא עיצב עיקרון חשוב: כדי לשמור על היציבות בעולם, צריך לגבש מערכת בינלאומית שתכלול את כל הצדדים. אם צד אחד נשאר בחוץ, היציבות בסכנה.

הוא הביא כדוגמה את "הברית הקדושה" של המעצמות הגדולות באירופה אחרי הפלת נפוליון. המדינאים החכמים של אז, ובראשם קלמנס מטרניך האוסטרי, דאגו שלא להשאיר את צרפת המובסת בחוץ, אלא להיפך, להעניק לה מעמד חשוב ב"קונצרט של המדינות".

המדיניות האמריקאית הנוכחית, המשתדלת לדחוק את רוסיה החוצה, היא סכנה לעולם כולו. (ולא הזכרנו עדיין את האימפריה הסינית, העולה במהירות.)

מדינה קטנה המכניסה את ראשה למאבק בין הגדולים עלולה להימחץ. זה קרה לפולין בעבר, ונראה שהיא לא למדה הרבה. כדאי לייעץ לגיאורגים, וגם לאוקראינים, שלא ללמוד מהפולנים אלא מהפינים, הנוהגים בתבונה רבה מאז מלחמת-העולם השנייה: הם שומרים על עצמאותם, אך משתדלים מאוד להתחשב באינטרסים של שכנתם הגדולה.

אולי יש גם לנו, הישראלים, ללמוד משהו מכל זה. שלא כדאי להיות גרורה מוחלטת של אימפריה אחת ולהתגרות באימפריה היריבה. רוסיה חוזרת גם למרחב שלנו, ועל כל מהלך שלנו לטובת ההתפשטות האמריקאית תענה רוסיה במהלך משלה לטובת איראן וסוריה.

ובעיקר: אל לנו לפעול לפי "המוסר ההוטנטוטי". זה לא חכם, ובוודאי לא מוסרי.