לקראתי בא חבר-כנסת של מפלגת-העבודה, איש סימפאטי שהיה בעבר נהג בקואופרטיב "אגד". אורי, אמר, בתופסו את זרועי. מה אתה עושה? יכולת לעשות קריירה גדולה! אתה אומר הרבה דברים מושכים - נגד השחיתות, על הפרדת הדת מהמדינה, על צדק סוציאלי. אתה יכול להגיע בבחירות הבאות להישג גדול. אבל אתה מקלקל את הכול בדיבורים שלך על הערבים. עזוב את השטויות האלה!

אמרתי לו שהוא צודק, אבל אני לא יכול. אני לא רואה שום טעם בלהיות בכנסת אם אני לא יכול להגיד כאן את האמת, כמו שאני רואה אותה.

נבחרתי גם לכנסת הבאה בראש סיעה קטנטנה, שלא הפכה מעולם לכוח פרלמנטארי חזק. נבואת האיש התממשה במלואה.

שאלתי את עצמי לא פעם במשך השנים אם נהגתי נכון. האם לא היה נכון לוותר על העקרונות, ולוא רק זמנית, כדי לצבור כוח פוליטי, שבלעדיו לא יכולתי להגשימם?

אינני יודע מה הייתה הבחירה הנכונה. אבל לא התחרטתי, כי זאת הייתה הבחירה הנכונה בשבילי.

אני נזכר באותה שיחה כשאני שומע על ברק אובמה. הוא נמצא בדילמה דומה.

אין כמובן מקום להשוואה. אני הייתי ראש סיעה קטנטנה במדינה קטנטנה. הוא ראש מפלגה אדירה במדינה אדירה. ובכל זאת - הדילמות העומדות לפני אדם פוליטי שוות בכל המדינות, גדולות כקטנות.

הפוליטיקה היא, כדברי ביסמארק, "האמנות של האפשרי". היא מחייבת פשרות. הפוליטיקאי הוא איש-מקצוע, כמו נגר או עורך-דין. תפקידו לגבש רוב כדי לחוקק חוקים ולקבל החלטות. כדי ליצור רוב עליו לוותר על הרבה דברים. יש שעושים זאת בקלות, כי ממילא העקרונות לא כל-כך חשובים להם. אך לאנשי-עקרונות אמיתיים, זה יכול להיות קשה.

אז מה מקומם של העקרונות בפוליטיקה? האם על הפוליטיקאי לוותר על חלק מעקרונותיו כדי להגשים חלק אחר? ואם כן, היכן הגבול?

הדילמה הזאת חריפה שבעתיים במערכת בחירות.

ניהלתי בחיי חמש מערכות-בחירות לכנסת. הצלחתי בארבע מהן, והפסדתי באחת. אני מכיר את הבעיות.

עכשיו אני עוקב אחרי מערכת הבחירות של ברק אובמה, עוקב ומבין, עוקב ומתרגז, עוקב וחרד.

אני שומע את דבריו, ומבין מדוע הוא אומר אותם.

אני מסתכל במעשיו, ומתרגז.

אני רואה אותו מתהלך על חבל דק על פני תהום, וחרד.

ראיתי את הופעתו לפני השדולה היהודית, שבה הגיע לשיאים של התרפסות, ושאלתי את עצמי: מה, זה האיש שיביא את השינוי הגדול?

שמעתי אותו תומך בהתלהבות בזכות האזרחים להחזיק בכלי-נשק, כולל עוזים וקלצ'ניקובים, ותפסתי את ראשי. מה, אובמה?

שמעתי אותו תומך בעונש-מוות, עונש ברברי הממקם את אמריקה בין סעודיה ואיראן, ולא האמנתי למשמע אוזניי. אובמה???

נדמה שהוא מתרחק מעצמו יותר ויותר עם כל יום חולף, ואנחנו רק בראשית מערכת-הבחירות העיקרית.

אני יכול ממש לשמוע את הדיונים במטה של אובמה. הוא יושב שם, מוקף באסטרטגים, סוקרי דעת-קהל ויחצ"נים, כולם מומחים גדולים, הטובים במקצעותיהם.

תראה, ברק, אומר האחד. אלה הן עובדות החיים. הציבור הליברלי אתך, ואינך צריך לרכוש את לבו. הציבור השמרני נגדך, ושום דבר לא יעזור. אבל באמצע נמצאים מיליוני הבוחרים, שיכריעו במאבק. את אלה אתה צריך למשוך. אז אל תגיד שום דבר חריג או קיצוני.

אתה צריך להגיד את הדברים שהם רוצים לשמוע, אומר השני. שום דבר שיש לו ריח שמאלני, בבקשה. אנחנו צריכים למשוך קולות גם מהציבור הימני והדתי.

כל דבר מפורש ירחיק ממך קולות, אומר השלישי. לכל עיקרון יש מתנגדים, אז אל תפרט עקרונות. תסתפק בדברים כלליים, מעורפלים, שכל אחד יכול להזדהות איתם.

ראיתי כבר הרבה מועמדים, גם בארץ וגם באמריקה, שהתחילו כאידיאליסטים בעלי מצע ברור ונוקב, ושסיימו כפוליטיקאים מטושטשים, משעממים וחסרי-פרצוף.

ביצירתו הגדולה של גתה, פאוסט מוכר את נשמתו לשטן תמורת הנאות העולם הזה. לכל פוליטיקאי יש שטן שלו, המציע לקנות את נשמתו תמורת השלטון.

יש לך עקרונות, לוחש השטן באוזנו, הם יפים מאוד, אבל אם לא תנצח בבחירות, הם לא יהיו שווים כלום! אתה יכול להגשים אותם רק אם תגיע לשלטון. כדאי לוותר על כמה עקרונות, לעשות כמה פשרות, כדי לנצח! הרי אחר-כך תהיה חופשי לעשות מה שאתה רוצה.

המועמד יודע שזה נכון. כדי להגשים את תוכניותיו, עליו להיבחר קודם כל. כדי לנצח בבחירות, הוא צריך להגיד גם דברים שאינו מאמין בהם, ולוותר על דברים שהוא מאמין בהם מאוד.

והשאלה היא, שוב: איפה הגבול? איזה ויתורים מותרים בדרך אל המטרה? אילו ויתורים אסורים?

השטן יודע שהוויתורים הקטנים יובילו לוויתורים גדולים יותר, וכן הלאה, בדרך החלקלקה אל אובדן הנשמה. מבלי שהמועמד מרגיש בכך, הוא מחליק מטה-מטה במורד, עד שהוא פוקח את עיניו ומוצא את עצמו בתחתית הביצה הפוליטית העכורה.

זהו המבחן הגדול הראשון של המנהיג-בדרך: לדעת להבחין בין מותר לאסור, בין "האמנות של האפשרי" לבין "המטרה מקדשת את האמצעים". בין העמידה על שלו, לבין הכניעה המוחלטת לאותה עדה של מומחים, ההופכים כל מצע חדש לדייסה של מילים ריקות.

מאז שקיימת דמוקרטיה, מלווה אותה השאלה: איך אפשר לסמוך על כוח השיפוט של הדמוס, העם? איך יכול הציבור לבחור בין מצעים שונים, הנוגעים לעניינים שאין לו מושג בהם? הרי למיליוני הבוחרים חסר הידע הבסיסי ביותר בענייני תקציב, במורכבות של יחסי-חוץ, באסטרטגיה צבאית ובאלף ואחד הדברים האחרים שראש מדינה צריך להכריע בהם.

התשובה שלי היא: אכן, אין להם מושג. אי-אפשר לדרוש מנהג-המונית, מרופאת-השיניים או אף מהפרופסור-למתמטיקה שיתמצא בשבטים של אפגניסטן או במשק הנפט. מה שיש להם הוא: כמיהה למנהיגות.

איך קובע ציבור שפלוני הוא "מנהיג"? האם זו שאלה של ביטחון עצמי? כוח-אופי? כריזמה? הופעה חיצונית משכנעת? הצלחה בתפקידים קודמים? האמונה שהוא או היא אכן יגשימו את ההבטחות שלהם במערכת-הבחירות?

לא קל בימינו לקבל רושם אמיתי מאדם, מפני שהמועמד נעזר בחבורה גדולה של מומחי-ספין, המשנים את דמותו, המכניסים מלים לפיו ומביימים את הופעותיו, בין החיות ובין באמצעי התקשורת. הטלוויזיה אינה מהדורה מודרנית של האגורה באתונה הקדומה, כפי שטוענים. היא מטבעה מכשיר שקרני, מעוות ומסלף. ובכל זאת, הופעתו של המועמד היא הקובעת, בסופו של דבר.

ברק אובמה הרשים מיליונים של אזרחים, ובעיקר מיליונים של אנשים צעירים. אחרי שנות השקיעה המוסרית של ביל קלינטון והאיוולת הכוחנית של ג'ורג' בוש, הם נכספים לשינוי, לאיש שאפשר להאמין לו. שיש לו בשורה חדשה. לאובמה יש כישרון מופלא לבטא תקווה זאת בנאומים מרוממים.

הסכנה האורבת לו היא שהנאומים המרוממים יתפוגגו, ומאחוריהם לא יתגלה מנהיג שיש לו האופי, הכוח והכישרון הדרושים להגשמתם.

אם ייכנע ליועציו, ולשטן הקטן הלוחש באוזנו, הוא עשוי להרוויח בוחרים מהמחנה האחר אך להפסיד גם את האמינות שלו, ולא רק במחנה שלו. הציבור עלול להחליט, אינסטינקטיבית, ש"אין לו את זה". שאחרי הכול, הוא לא המנהיג שאפשר לסמוך עליו.

ומאידך, אם לא יהיה מוכן לפשרות הדרושות, אם ידחה מעליו ציבורים רבים מדי, הוא יהיה חשוף לסכנה ההפוכה: שיישאר עם עקרונותיו, בלי היכולת להגשימם.

עומדים לפניו ארבעה חודשים אכזריים. הפיתויים רבים, מכאן ומכאן. עליו להחליט מי הוא. כמה הוא מוכן להתפשר, מבלי לבגוד בעצמו.

ואולי הוא צריך לחקות את שארל דה-גול, שקיבל את השלטון כאיש-מלחמה והשתמש בשלטון כדי לעשות שלום כואב, כמעט קשה מנשוא.

אינני רוצה להיות מה שנקרה באידיש בלגלוג "עצעס-געבר": נותן עצות בלי לשאת באחריות ובתוצאות.

גם אילו נשאלתי, לא הייתי מעז לתת עצות לברק אובמה, המועמד למשרה חשובה ביותר בעולם.

זולת העצה, שנתן פולוניוס לבנו לארטס במחזה "האמלט": "זה מעל לכול: הייה נאמן לך עצמך!"