כך מנסה קנדה הלבנה לעשות שלום עם העמים הילידים, שאת ארצם כבשו אבותיה ושאת תרבותם ניסו שליטיה להכחיד.

בקשת סליחה על עוולות העבר היא חלק מהתרבות המדינית של ימינו.

זה לעולם אינו צעד קל. ציניקנים יגידו: זה לא שווה כלום. בסך הכול, רק כמה מלים. והרי מלים הן מצרך זול. אבל למעשה יש בזה תוכן עמוק. קשה מאוד לאדם, ולא כל שכן לאומה שלמה, להודות בעוולות שעשתה ולהכיר במעשי זוועה שביצעה. כי פירוש הדבר שיכתוב הנרטיב ההיסטורי שלה, שהוא הבסיס לאחדות הלאומית. הדבר מחייב שינוי דרסטי בהשקפת-העולם הציבורית ובספרי-הלימוד. בדרך כלל קשה לממשלה להחליט על כך בגלל הדמגוגים הלאומניים וסוחרי-השנאה השורצים בכל ארץ.

נשיא צרפת ביקש בשם עמו סליחה על מעשי ממשלת וישי, שהסגירה את יהודי צרפת לידי הרוצחים הנאציים. ממשלת צ'כיה ביקשה סליחה מהגרמנים, על גירוש המוני התושבים הגרמניים מצ'כיה בסוף מלחמת-העולם השנייה. גרמניה, כמובן, ביקשה סליחה מהיהודים על השואה הנוראה. ואפילו אצלנו נעשה ניסיון רפה לרפא פצע פנימי, כאשר אהוד ברק ביקש סליחה מהציבור היהודי-המזרחי על הפלייתו במשך שנים רבות.

אבל הבעיה העומדת לפנינו קשה ומסובכת הרבה יותר. היא נוגעת לשורשי קיומנו הלאומי בארץ הזאת.

אני מאמין שהשלום בינינו לבין העם הפלסטיני - שלום-אמת, המבוסס על התפייסות של ממש - מתחיל בבקשת סליחה.

בעיני רוחי אני רואה את נשיא המדינה או ראש-הממשלה עולה לדוכן בישיבה חגיגית מיוחדת של הכנסת, ונושא נאום היסטורי ברוח זו:

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,

בשם מדינת-ישראל וכל אזרחיה, אני פונה היום אל בני העם הפלסטיני ובנותיו באשר הם.

אנחנו מכירים בכך שעשינו לכם עוול היסטורי, ואנחנו מבקשים בכל ליבנו את סליחתכם.

כאשר התנועה הציונית החליטה להקים בית לאומי בארץ זו, הנקראת ארץ-ישראל בשפתנו ופלסטין בשפתכם, לא היה בכוונתה לבנות את מדינתנו על חורבנו של עם אחר. רוב רובם של מייסדי התנועה הציונית כלל לא ביקרו בארץ לפני הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, ולא היה להם מושג על המציאות בה.

דאגתם העמוקה של אבות התנועה הציונית הייתה נתונה למצב היהודים באירופה, שבה התקבצו עננים קודרים של שנאת-היהודים. מגמתם העיקרית הייתה להציל את היהודים משם. במזרח אירופה השתוללו הפוגרומים, ובאירופה כולה התרבו הסימנים לתהליך שהביא בסופו של דבר לשואה הנוראה, שבה אכן נספו שישה מיליון יהודים.

מטרה בסיסית זו התחברה עם הזיקה העמוקה של היהודים, לדורותיהם, לארץ שבה נכתב התנ"ך, המסמך המכונן של עמנו, ולירושלים העיר, שאליה פנו היהודים במשך אלפי שנים בתפילותיהם.

אבות הציונות, שבאו לארץ זו, היו חלוצים שנשאו בליבם את האידיאלים הנשגבים ביותר. הם האמינו בשחרור לאומי, חרות, שוויון וצדק. אנו גאים בהם. הם לבטח לא חלמו על עשיית אי-צדק בעל ממדים היסטוריים.

כל זה אינו מצדיק את אשר קרה לאחר מכן. הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל היה כרוך בעוול קשה לכם, העם שישב כאן מדורי-דורות.

איננו יכולים עוד להתעלם מהעובדה שבמהלך מלחמת 1948 - שהיא מלחמת-העצמאות שלנו והנכבה שלכם - נאלצו 750 אלף פלסטינים לנטוש את בתיהם ונחלותיהם. על הנסיבות המדויקות של טרגדיה זו אני מציע למנות "ועדת אמת ופיוס", מורכבת ממומחים מטעמכם ומטעמנו, שמסקנותיה ישמשו בסיס לספרי-הלימוד שלכם ושלנו.

איננו יכולים עוד להתעלם מהעובדה שבמשך שישים שנים של סכסוך ומלחמה נמנע מכם מימוש זכותכם הטבעית לעצמאות במדינה לאומית חופשית, זכות שהובטחה לכם על-ידי החלטת עצרת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, החלטה ששימשה גם בסיס חוקי להקמתה של מדינת-ישראל.

על כל אלה מגיעה לכם התנצלות, ואני ממביע אותה כאן בלב שלם.

התנ"ך אומר לנו: "מודה ועוזב - ירוחם" (משלי, כ"ח, 13). ברור לנו שלא די בהודאה, ועלינו גם לחדול מהמעשים שעשינו בעבר.

אי-אפשר לסובב את גלגל ההיסטוריה אחורה ולהחזיר לקדמותו את המצב ששרר בארץ ב-1947, כשם שקנדה וארצות-הברית אינן יכולות לחזור 200 שנה אחורה. עלינו לבנות את עתידנו על השאיפה המשותפת לנוע קדימה, לרפא את אשר ניתן לרפא ולתקן את אשר ניתן לתקן, מבלי לפתוח פצעים חדשים, לגרום לעוולות נוספות וליצור טרגדיות חדשות.

אני מבקש מכם לקבל את התנצלותנו ברוח שבה היא ניתנת. הבה נעבוד ביחד למען פתרון צודק, בר-קיימא ומעשי לסכסוך בן מאה השנים. פתרון כזה לא ימלא את כול השאיפות הצודקות ולא יתקן את כול העוולות, אך הוא יאפשר לשני עמינו לחיות את חייהם בחרות, בשלום ובשגשוג כלכלי.

הפיתרון רשום בבירור על הקיר. כולנו יודעים מהו. הוא נובע מניסיוננו המכאיב, צורף בכור ייסורינו, גובש על-ידי מיטב המוחות - שלכם ושלנו.

הפיתרון אומר, בפשטות: כל מה שמגיע לנו, מגיע גם לכם. כל מה שמגיע לכם, מגיע גם לנו: לחיות במדינה משלנו, תחת הדגל שלנו, כפופים לחוקים שקיבלנו בעצמנו, תחת ממשלה שבחרנו בעצמנו בבחירות חופשיות. ממשלה טובה, אני מקווה.

הציווי הבסיסי ביותר של דתנו - וגם של דתכם וכל הדתות האחרות - בוטא על-ידי הילל הזקן לפני 2000 שנה: אל תעשה לרעך מה ששנוא עליך.

פירוש הדבר, בפועל: זכותכם להקים מיד, בכל השטחים שכבשנו ב-1967 , את מדינת פלסטין החופשית והריבונית, שתתקבל כחברה מלאה ושווה לארגון האומות המאוחדות.

הגבולות של ה-4 ביוני 1967 יחזרו. אני מקווה שנוכל להסכים, במשא-ומתן חופשי, על חילופי-שטחים מינימאליים, לטובת שני הצדדים.

ירושלים, היקרה לכולנו, תהיה בירת שתי מדינותינו - מערב-ירושלים, ובכללה הכותל המערבי, בירת ישראל, ומזרח ירושלים, ובכללה חראם אל-שריף, שהוא הר-הבית בעינינו, בירת פלסטין. השכונות הערביות יהיו בידיכם, השכונות היהודיות יהיו בידינו. בואו נפעל ביחד כדי שהעיר, כמציאות ממשית, תהיה פתוחה ומאוחדת.

אנחנו נפנה את ההתנחלויות, שגרמו לכם כל-כך הרבה ייסורים ועוולות, ונחזיר את המתנחלים הביתה - חוץ מאותם שטחים מצומצמים שיסופחו לישראל במסגרת חילופי-השטחים שיוסכם עליהם במשא-ומתן חופשי. מובן שנפרק את כל התבניות של הכיבוש, החומריות והמוסדיות כאחת.

עלינו לגשת בלב פתוח ובשכל ישר למציאת פיתרון לטרגדיה הנוראה של הפליטים וצאצאיהם. לכל משפחת פליטים צריכה להינתן הבחירה החופשית בין האפשרויות השונות: שיבה ושיקום במדינת פלסטין עם עזרה נדיבה, הישארותה בארץ מגוריה או הגירה לארץ אחרת כבחירתה, גם זה עם עזרה נדיבה, וכן - גם שיבה לישראל במספר מוגבל, שייקבע בהסכמתנו. חשוב שהפליטים עצמם יהיו שותפים מלאים במאמצינו.

אני בטוח ששתי מדינותינו, ישראל ופלסטין, שיתקיימו זו בצד זו בארצנו האהובה אך הקטנה, יתקרבו במהרה זו לזו במישור האנושי, החברתי, הכלכלי, הטכנולוגי והתרבותי, תוך יצירת מערכת יחסים שתבטיח לא רק את הביטחון ההדדי אלא גם פיתוח ושגשוג לשתיהן.

שתינו נפעל למען השלום והשגשוג בכל המרחב, ויצירת יחסים קרובים עם כל הארצות הערביות והמוסלמיות באזור.

בעודנו מחויבים לפיתרון בעיות בדרכי שלום ונחושים להבטיח עתיד טוב יותר לילדינו ולנכדינו, נקום על רגלינו ונרכין את ראשינו לזכר הקורבנות ללא-ספור, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, של הסכסוך שנמשך זמן רב מדי.

נאום ברוח זו הוא, לדעתי, חיוני ממש לפתיחת דף חדש בדברי ימי הארץ הזאת.

בעשרות שנים של פגישות עם פלסטינים מכל השכבות והחוגים, הגעתי למסקנה שההיבטים הנפשיים של הסכסוך אינם פחות חשובים - ואולי הם חשובים אף יותר - מההיבטים הפוליטיים. בנפשו של כל פלסטיני בוערת תחושה עמוקה של אי-צדק. רגשי-אשמה מודעים בצורה זו או אחרת מטרידים את הישראלים, ויוצרים אצלם אמונה עמוקה שהערבים לא יסכימו לעולם לעשות איתנו שלום.

אינני יודע מתי יהיה נאום כזה אפשרי. הרבה גורמים שאינם ניתנים לחיזוי ישפיעו על כך. אבל אני יודע שבלעדיו, הסכמי-שלום פורמאליים, פרי ההתמקחות בין דיפלומטים, אינם יכולים לשאת את הפרי המקווה. כפי שהראו הסכמי-אוסלו, הקמת אי מלאכותי בים של רגשות סוערים פשוט אינה מספיקה.

ההתנצלות הפומבית של ראש-ממשלת קנדה אינה הדבר היחידי שאנחנו יכולים ללמוד מאותה ארץ צפון-אמריקאית.

לפני 43 שנים נקטה ממשלת-קנדה צעד בלתי-רגיל כדי להשכין שלום בין הרוב הדובר-אנגלית והמיעוט הדובר-צרפתית במדינתה. זה היה פצע פתוח מאז שהבריטים כבשו את קנדה הצרפתית לפני 250 שנה. הוחלט לבטל את הדגל הלאומי הקנדי, שהיה מבוסס על ה"יוניון ג'ק" הבריטי, ולקדש במקומו דגל לאומי חדש לגמרי, ובמרכזו עלה של אדר.

באותה הזדמנות אמר יו"ר הסנאט הקנדי: "הדגל הוא סמל של אחדות המדינה, מפני שהוא מייצג, בלי ספק, את כל אזרחי קנדה, בלי הבדל של גזע, לשון, דת ודעה."

גם מזה יש לנו מה ללמוד.