"אלוהים, עזור לי להתגונן בפני ידידיי, באויביי אטפל בעצמי!" אומרת האמירה הישנה.

אותי זה מגעיל.

נקח את הדוגמה של הקאנצלרית הגרמנית, הגברת אנגלה מרקל, שעלתה לרגל לירושלים. ההתרפסות שלה הייתה חפה מכל ביקורת והגיעה לשיאים חדשים בנאומה בכנסת. הוזמנתי להשתתף בחגיגה. ויתרתי על התענוג.

אוותר גם על התענוג כאשר אוזמן להשתתף בישיבה עם ניקולה סרקוזי ההיפר-אקטיבי, שינסה לשבור את השיא של המתחרה הגרמנית.

לפני כן היה כאן הכומר ג'ון האגי, אביו הרוחני של המועמד ג'ון מקיי, זה שאמר שהכנסייה הקתולית היא מפלצת. החנופה שלו ליהודים ולמדינת-ישראל נטפה מכל נקבוביותיו. בשם האל (שלו) הוא אסר עלינו לוותר אף על שעל אחד מאדמת ארץ-הקודש, וציווה עלינו להילחם עד טיפת הדם האחרונה (שלנו).

אך על כולם עלה השבוע ג'ורג' בוש. ערב סיום תקופת-הכהונה הרת-האסונות ביותר בתולדות ארצו, הוא ממש דחף גפרור בוער לידי ממשלתנו, כדי שתצית את חבית אבק-השריפה המונח לפתחנו.

אבל רשימת המנהיגים-המכהנים המשתתפים בתחרות החנפנים היא כאין וכאפס לעומת המיסדר הארוך של מי-שהיו, הצובאים על שערינו.

יש בעולם נחיל של "מי-שהיו", המתעופף ממקום למקום כנחיל דבורים, אחד בעד כולם וכולם בעד אחד. השבוע הם נחתו בירושלים, על פי הזמנת המי-שהיה מס' 1: שמעון פרס, פוליטיקאי שב-84 שנותיו לא ניצח אף במערכת-בחירות נאחת, ולבסוף הוענק לו, כמעט מתוך רחמנות, התפקיד הריק מכל השפעה שהיא של נשיא-המדינה.

התכונה המשותפת לחבורה זו היא שיוקרתם בבית שואפת לאפס, ואילו מעמדם בעולם מרקיע שחקים. ההערצה ההדדית שלהם מחפה על חוסר-ההערצה של בני ארצותיהם.

אחד הבולטים בחבורה הוא טוני בלייר, שסולק מהשלטון בארצו, אך לא רצה ללכת הביתה ולגדל ורדים. כפרס-תנחומים ניתן לו לשחק בסכסוך שלנו. כל כמה זמן הוא עורך מסיבות-עיתונאים כדי לבשר על הישגיו הגדולים בשיפור תנאי-החיים של הפלסטינים, בשעה שהמצב בשטחים הכבושים מתדרדר והולך. מערכת-הביטחון שלנו מתייחסת אליו כאל טרדן, שיש לזרוקה לו מדי פעם כמה פירורים.

בוועידה שנערכה השבוע בירושלים היו גם כמה אנשים טובים, אך את ההצגה גנבו המי-שהיו, מהנרי קיסינגר, פושע-המלחמה בדימוס, ועד מיכאל גורבצ'וב, איש-השלום שירד מנכסיו. אני מעריך אותו כאחד האישים החשובים ביותר בסוף המאה ה-20, המנהיג שמנע כל שפיכות-דמים בעת קריסתה של האימפריה הסובייטית. צר לראותו בחברה זו.

כל משתתפי הוועידה ערמו על ישראל דברי קילוסין ותשבחות. אף אחד לא מתח עליה ביקורת. אין כיבוש. אין התנחלויות. אין מצור על עזה. אין הרג יומיומי. רק מדינה נהדרת, שוחרת שלום, שהטרוריסטים הרעים רוצים לזרוק אותה לים.

איש מבין האורחים לא קם להזהיר אותנו בפני המשך המדיניות הנוכחית. איש לא קם לומר לנו את האמת: שהמשך דרכנו הנוכחית עלול להמיט אסון על המדינה.

מי שיש לו ידידים כאלה, אין לו צורך באויבים. מי שרואה את חברו משחק ברולטה רוסית ומספק לו כדורים - האם הוא ידיד-אמת? מי שרואה את חברו עומד על פי תהום ואומר לו "קדימה!" - האם הוא ידיד?

מבין כל עדת-החנפנים שבאו אלינו, מי שמשכו את תשומת-הלב הרבה ביותר היו המיליארדרים היהודים מאמריקה (ששילמו בעד החגיגה).

אחדים מהם הוזמנו מייד למשטרה כדי למסור עדות בפרשה המסעירה עכשיו את ישראל - חקירת-השחיתות של אהוד אולמרט.

ריח קל של שחיתות מלווה את אולמרט מראשית צעדיו בפוליטיקה, לפני 45 שנה. אבל הפעם התחזק הריח במיוחד כשהמיליארדר היהודי-אמריקאי משה מוריס טלנסקי הביא לו במשך שנים - לטענת המשטרה - מעטפות מלאות בשטרות של דולרים.

איפה כבר ראינו את זה? כמובן, בסרטים ובסדרות-טלוויזיה אמריקאיות. אדם פותח מזוודה מלאה בחבילות של שטרות-כסף. האיש הוא תמיד איש המאפיה, והמקבל הוא לרוב פוליטיקאי מושחת. האם יתכן שאולמרט לא ראה את הסרטים האלה - דווקא הוא שהתחיל את הקאריירה שלו בנאומי-התרסה נגד "הפשע המאורגן"?

אבל לא אולמרט מעניין אותי בפרשה זו, אלא טלנסקי.

הוא שייך לזן מיוחד: מיליארדים יהודים "אוהבי ישראל", רובם בארצות-הברית, אך גם בקנדה ובשווייץ, באוסטריה ובאוסטרליה.

כולם פטריוטים ישראליים. כולם נדבנים. כולם תורמים מיליונים לפוליטיקאים ישראליים. וכמעט כולם תומכים בימין הקיצוני שלנו.

מה מריץ אותם? מה גורם לכל המיליארדרים האלה לעשות מה שהם עושים?

בדיקה מדוקדקת מגלה שחלק ניכר מהם עשו את הונם בפינות חשוכות. אחדים הם מלכי עולם ההימורים, בעלי בתי-קזינו, עם כל הקשרים המובנים שלהם עם אלימות, פשע וניצול. לפחות אחד עשה את הונו בבתי-זונות. אחר מעורב בשערוריות של בתי-אבות מפוקפקים. אחד שייך למשפחה שצברה הון-עתק כאשר הבריחו משקאות חריפים בתקופת-היובש. אחדים הם סוחרי-נשק מהסוג הבזוי, המוכרים את מרכולתם לכנופיות פוליטיות אכזריות באפריקה.

אבל לכסף הרי אין, כידוע, ריח.

רוב המולטי-מיליונרים מהסוג הזה חשים שאינם זוכים לכבוד הראוי להם בבית. אילי-הון אחרים, אנשי החברה הגבוהה מתייחסים אליהם שם בבוז. אדם המגיע למעמד כזה אינו מסתפק בכסף. הוא משתוקק גם לכבוד. את הכבוד ניתן לקנות בישראל, ודי בזול.

ישראל מוכרת כבוד מכל הסוגים, מבלי לשאול שאלות. תמורת תרומה מתאימה, גם מאורת-הימורים יכול להתקבל אצל ראש-הממשלה, לסעוד עם הנשיא, להקים בניין באוניברסיטה על שמו.

(פעם כתבתי הומורסקה על בית-המקדש השלישי, שיקום במהרה בימינו אמן: קודש-הקדשים על שם רוזנשטיין, המזבח על-ידי רוזנצווייג, הכרובים על-שם רוזנברג וגו'.)

אחרי מלחמת ששת-הימים, הימים הגדולים של הגנרלים שלנו, פשטה בקרב מיטב המיליארדרים אופנה חדשה: להחזיק על-חשבונו אלוף, כדי להציגו לפני חבריו כחיית-מחמד. ידועים גנרלים שלא מצאו בזה פגם. זה הרי הגיע להם.

מיליארדר אחד החזיק על חשבונו את עזר וייצמן, גיבור חיל-האוויר (שהודח אחר-כך מכס הנשיאות בשל כך.) שני מיליארדרים אימצו את אריאל שרון ורכשו עבורו את החווה הגדולה ביותר בארץ. שמעון פרס אמנם לא היה גנרל (או חייל) אך לפחות שלושה מיליארדרים פרשו עליו את חסותם.

אף מיליארדר לא הפסיד מעולם מזה שהוא החזיק גנרל ישראלי, תמך בפוליטיקאי ישראלי או הרים תרומה לעניין ישראלי. אגו זה אגו, ופטריוטיזם הוא פטריוטיזם, אבל עסקים הם עסקים.

וכאן נכנס עניין השחיתות. מי שנותן מיליוני דולרים לפוליטיקאי בישראל (או באמריקה, או באיטליה או בכל מקום האחר בעולם) יודע היטב שיקבל את התמורה מלאה. כאשר הפוליטיקאי הזה הופך לשר, לנשיא או לראש-ממשלה, התורם שלו זכה ברולטה.

בפוליטיקה אין תרומה חפה-מפשע. מיליונר תורם הוא מיליונר מקבל. בצורה זו או אחרת הוא יבוא על שכרו - פי כמה. זה נכון באמריקה. זה נכון באיטליה. זה נכון בישראל. אם התורם מצהיר במשטרה שאין לו שום עסקים בישראל, פירוש הדבר שצריך לחפור יותר עמוק.

פרשת אולמרט מאשרת מחדש את אשר ידענו מזמן: הדלק המפעיל את הפוליטיקה הישראלית אינו סתם כסף, אלא כסף שבא מחו"ל. המיליונים הדרושים למועמד כדי להיבחר בפריימריס ובבחירות עצמן באים מתורמים זרים.

מיליונרים זרים הריצו את אולמרט בפריימריס, והם הריצו אותו בבחירות הכלליות, שבהן נקבע שהוא יהיה ראש-הממשלה. לאחר שנבחר, פתח במלחמת-לבנון השנייה, עתירת ההרג וההרס. אפשר לומר: כמה מיליארדרים יהודים באמריקה הרגו את החיילים והאזרחים, הישראלים והלבנוניים, שנקטלו במלחמה זו.

בנאומו בוועידת-השעמום הגדולה בירושלים הפליג שמעון פרס בשבח החוצפה. מה שדרוש לנו זה יותר חוצפה, אמר. זה נשמע חינני ושובב, למרות שזה קשקוש.

אני מדבר על חוצפה אחרת. לא מטפורית, אלא אמיתית, חוצפה פשוטה. החוצפה של מיליארדרים בניו-יורק ובז'נבה וביתר המקומות המתערבים בבחירות שלנו וקובעים בכך את גורל מדינתנו. החוצפה לתרום למען מלחמה, שבה לא נהרגים הבנים שלהם, אלא שלנו. החוצפה לשלוח מיליארדים כדי להקים התנחלויות בשטחים הכבושים, ובמיוחד בירושלים, שכל כוונתן היא למנוע שלום ולכפות עלינו מלחמת-נצח, המאיימת על עתידנו - לא על עתידם.

אני רוצה להבהיר: אין לי דבר נגד יהודי עשיר בחו"ל, בעל כוונות טובות, המרגיש צורך מוסרי לתרום להקמת אגף בבית-חולים או בניין באוניברסיטה. אני מעריך מאוד אנשים בחו"ל התורמים כמה מאות דולרים לעניין ישראלי הקרוב לליבם. אני מתעב את המיליארדרים המנסים להכתיב לנו את הדרך של מדינתנו.

יתכן שגם בארצות אחרות מקבלים פוליטיקאים תרומות ממקורות זרים. אבל שם זו תופעה שולית. אצלנו זוהי תופעה מרכזית.

זוהי אחת הרעות החולות הנובעות מהגדרת המדינה כ"מדינה יהודית". בגלל הגדרה זו לא נראים התורמים האלה כפי שהם - זרים חצופים המתערבים בחיינו ומשחיתים את מדינתנו - אלא כ"יהודים חמים" התומכים במדינה השייכת גם להם.

גדעון לוי כתב מאמר שבו ביקש אותם, באדיבות, "להניח לנו". אני אדם פחות עדין ממנו, ואני אגיד זאת בשפה בוטה יותר: שבו בבית, קחו איתכם את המעטפות שלכם. אנחנו לא למכירה. אל תנהלו לנו את החיים (ואת המוות).