התקשורת שלנו דנה בנושאים אלה בלי התרגשות, כאילו היו אופציות שוות. כמו אדם באולם-תצוגה הבוחר בין שתי מכוניות. זו טובה וזו טובה. אז מה כדאי לקנות?

ואיש אינו צועק שמלחמה היא שיא השיאים של איוולת.

קארל פון-קלאוזביץ, הוגה-הדעות הצבאי הנודע, קבע, כידוע, שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. כלומר: המלחמה באה לשרת מדיניות, ואין בה תועלת כשאינה משרתת מדיניות.

איזו מדיניות שרתו המלחמות במאה השנים האחרונות?

לפני 94 שנים פרצה מלחמת-העולם הראשונה. העילה הייתה הרצח של יורש-העצר האוסטרי בידי סטודנט סרבי. בסאראייבו הראו לי איך זה קרה: ניסיון-ההתנקשות הראשון ברחוב הראשי נכשל, ואחרי שהמתנקשים כבר התייאשו, אחד מהם נתקל ביורש-העצר שנית, ממש במקרה, ואז הרג אותו. בגלל רצח מקרי זה של אדם אחד נהרגו מיליוני בני-אדם בארבע השנים הבאות.

מובן שההתנקשות הייתה רק תירוץ. לכל המעצמות הלוחמות היו אינטרסים פוליטיים וכלכליים שדחפו למלחמה. אך האם שירתה המלחמה את האינטרסים האלה? התוצאות היו הפוכות: המלחמה מוטטה שלוש קיסרויות אדירות - הרוסית האוסטרית והגרמנית. צרפת ירדה מגדולתה ולא החלימה מאז. האימפריה הבריטית נחלשה אף היא.

המומחים הצבאיים מצביעים על הטיפשות המדהימה של כמעט כל הגנרלים, שהשליכו את חייליהם האומללים שוב ושוב לתוך קרבות חסרי-תוחלת, שדמו לבתי-מטבחיים.

האם היו המדינאים חכמים יותר? איש ממחוללי המלחמה לא העלה על דעתו שתהיה כה ארוכה ונוראה. בראשית אוגוסט 1914, כשיצאו חיילי כל המדינות למלחמה בתרועות התלהבות, הובטח להם "בחג-המולד תהיו בבית!"

שום מטרה פוליטית לא הושגה במלחמה ההיא. הסכמי-השלום שנכפו על המנוצחים הפכו אנדרטות לטיפשות. אפשר לטעון שהתוצאה היחידה של מלחמת-העולם הראשונה הייתה מלחמת-העולם השנייה.

מלחמת-העולם השנייה הייתה, כביכול, הגיונית יותר. האיש שחולל אותה כמעט לבדו, אדולף היטלר, ידע בדיוק מה הוא רוצה. יריביו יצאו למלחמה באין ברירה, כדי לעצור רודן מפלצתי. רוב הגנרלים, בשני הצדדים, היו הרבה יותר מוכשרים מאשר קודמיהם.

ובכל זאת: מבחינת גרמניה, זאת הייתה מלחמה מטופשת.

היטלר היה ביסודו אדם פרימיטיבי, שחי בעבר ולא הבין את רוח זמנו. הוא רצה להפוך את גרמניה למעצמה העולמית המובילה - מטרה שהייתה הרבה מעבר לכוחה וליכולותיה. הוא התכוון לכבוש חלקים גדולים של מזרח-אירופה ולרוקן אותם מתושביהם, כדי ליישב בהם גרמנים. זאת הייתה תפיסה מיושנת לחלוטין של עוצמה. כמו כל רעיון של התנחלות כמכשיר לאומי, היא הייתה נחלת המאות הקודמות. היטלר לא הבין את משמעות המהפכה הטכנולוגית, שעמדה לשנות את פני העולם. אפשר לומר: היטלר לא היה רק עריץ מרושע ופושע מונומנטלי, אלא גם אדם טיפש.

המטרה היחידה שכמעט הצליח להגשימה הייתה השמדת העם היהודי. אבל גם בהגשמת מטרה מטורפת זו הוא נכשל בסופו של דבר: ליהודים יש כיום השפעה אדירה על מעצמת-העולם המובילה, ומדינת ישראל קמה לא מעט בעקבות השואה.

היטלר רצה להשמיד את ברית-המועצות ולהתפשר עם בריטניה. הוא זילזל בארצות-הברית וכמעט התעלם ממנה. התוצאה הייתה שברית-המועצות השתלטה על חלק גדול של אירופה, אמריקה הפכה למעצמה העולמית העיקרית ובריטניה ירדה מנכסיה לצמיתות.

דווקא הדיקטטור הנאצי הוכיח יותר מכל את כישלונה של המלחמה ככלי מדיני בימינו. דווקא אחרי חורבנו של היטלר הגשימה גרמניה את חלומו: כיום היא המדינה הדומיננטית באירופה מאוחדת - אך זה הושג בלי טנקים ובלי תותחים, בלי מלחמה ובלי עוצמה צבאית, אלא להיפך, בזכות הדיפלומטיה והעוצמה הכלכלית. דור אחד אחרי שהיטלר הפך את עריה לעיי חרבות, כבר פרחה גרמניה כפי שלא פרחה מעולם.

דבר דומה ניתן לומר על יפאן, שהייתה מדינה מיליטריסטית אף יותר מגרמניה. היא השיגה בדרכי שלום מה שמיטב הגנרלים והאדמירלים שלה לא השיגו במלחמה.

אני קורא מדי פעם תיאורים נלהבים של תיירים אמריקאיים בוויאט-נאם. איזו ארץ נהדרת! איזה עם ידידותי! איזה עסקים טובים אפשר לעשות שם!

לפני דור אחד בלבד השתוללה באותה ארץ מלחמה אכזרית. המוני אזרחים נהרגו, מאות כפרים נשרפו, יערות ויבולים הושמדו מהאוויר, חיילים משני הצדדים נהרגו כזבובים. כל זה בגלל מה? בגלל הדומינו.

וזאת הייתה התיאוריה: אם תיפול ויאט-נאם כולה לידי הקומוניסטים, תיפולנה גם כל שאר המדינות בדרום אסיה. כל אחת תפיל את שכנתה, כמו שורה של אבני דומינו. במציאות התברר שזה היה קשקוש גמור: הקומוניסטים ניצחו בכל ויאט-נאם, אך שום מדינה אסיאתית אחרת לא הלכה בעקבותיה. עם שוך זיכרונות המלחמה הולכת ויאט-נאם באמנם בדרכי שכנתה מצפון, סין הקומוניסטית, אבל זו הפכה בינתיים למדינה קפיטליסטית משגשגת.

במלחמת ויאט-נאם התחרתה האיוולת של הגנרלים האמריקאיים בזו של המדינאים. עלה על כולם הנרי קיסינג'ר, פושע-מלחמה שהאגו המנופח שלו הסתיר את טיפשותו. בשיא המלחמה פלש לקמבודיה השכנה וניפץ אותה לרסיסים. התוצאה הייתה רצח-עם שביצעו הקומוניסטים הקמבודיים בעמם. אך קיסינג'ר נשאר, בעיני רבים, גאון מדיני.

יש הטוענים שהפלישה האמריקאית לעיראק השיגה את אליפות חוסר-התבונה במיגרש הצפוף הזה.

נראה שההנהגה הפוליטית בוושינגטון חזתה מראש את העלייה הדרמטית של הביקוש העולמי לנפט. על כן החליטה לבסס בעוד מועד את שליטתה על אוצרות הנפט של המפרץ הפרסי ואגם הים הכספי. המלחמה נועדה להפוך את עיראק לגרורה אמריקאית ולמקם בה חיל-מצב קבוע, שיבטיח את שליטת ארצות-הברית באזור.

התוצאות הן, בינתיים, הפוכות. תחת למסד את עיראק כמדינה מאוחדת תחת שלטון פרו-אמריקאי יציב, משתוללת שם מלחמת-אזרחים. המדינה מתנדנדת על סף פירוק, האוכלוסייה שונאת את האמריקאים ורואה בהם כובש זר. תפוקת הנפט קטנה מכפי שהייתה לפני הפלישה, העלות העצומה של המלחמה תורמת לערעור הכלכלה האמריקאית, מחירי הנפט מאמירים בלי הרף, מעמד ארצות-הברית הידרדר, והציבור האמריקאי דורש להחזיר את החיילים הביתה.

אין ספק שניתן היה להבטיח את האינטרסים האמריקאיים בדרכים דיפלומטיות, תוך ניצול העוצמה הכלכלית האדירה של ארצות-הברית. זה היה חוסך אלפי חיילים אמריקאים ואזרחים עיראקיים וטריליון דולארים. אבל האגו הבעייתי של ג'ורג' בוש, המסתיר את אפסותו וחוסר בטחוני-העצמי תחת מעטה של שחצנות רועשת, העדיף את המלחמה. לגבי רמתו השכלית, לפחות, יש כבר קונסנזוס עולמי עוד בתקופת-כהונתו.

מדינת ישראל ניהלה ב-60 שנות קיומה שש מלחמות גדולות ועוד כמה וכמה מלחמות "קטנות" (ההתשה, ענבי זעם, שתי האינתיפאדות ועוד.)

מלחמת 1948 הייתה מלחמת "אין ברירה", אם מצדיקים את חדירת היהודים לפלסטין בחוסר פיתרון אחר לבעיית קיומם. אך כבר הסיבוב השני, מלחמת 1956, היה דוגמה של קוצר-ראות מדהים.

הצרפתים, שיזמו את המלחמה, היו נתונים במצב של הכחשה: הם לא יכלו בשום פנים להודות בפני עצמם שבאלג'יריה נטושה מלחמת-שחרור אמיתית. לכן שיכנעו את עצמם שהמנהיג המצרי, גמאל עבד-אל-נאצר, אשם בכל העניין. דויד בן-גוריון ועוזריו (ובעיקר שמעון פרס) רצו גם הם לסלק את "הרודן המצרי", מפני שהניף את דגל האחדות הערבית, שבה ראו סכנה קיומית. בריטניה התגעגעה לימי-הזוהר של האימפריה.

כל השיקולים האלה התבדו לחלוטין: צרפת גורשה מאלג'יריה, יחד עם מיליון וחצי המתנחלים שלה; אנגליה ירדה סופית מבמת המזרח התיכון; ו"סכנת" האחדות הערבית התגלתה כדחליל. המחיר: דור שלם ברחבי העולם הערבי השתכנע שישראל היא בעלת-בריתם של המשטרים הקולוניאליים העכורים ביותר, וסיכויי השלום נעלמו לשנים רבות.

מלחמת 1967 נועדה מלכתחילה רק לפרוץ את המצור על ישראל. אך במהלכה הפכה מלחמת-המגן למלחמת-כיבוש והכניסה את ישראל לסחרור של שיכרון, שממנו לא התפכחה עד היום. מאז היא לכודה במעגל-קסמים של כיבוש, התנגדות, התנחלות ומלחמת-נצח.

אחת התוצאות הישירות הייתה מלחמת 1973, ששברה את תדמיתו של צה"ל הבלתי-מנוצח. מבלי שממשלת ישראל התכוונה לכך, הייתה למלחמה זו תוצאה חיובית אחת: שלושה אנשים בלתי-רגילים - אנוואר אל-סאדאת, מנחם בגין וג'ימי קארטר - הצליחו להמיר את גאוות המצרים על צליחת התעלה במטבע של שלום. אך את השלום הזה בדיוק ניתן היה להשיג שנה לפני כן בלי מלחמה ובלי אלפי הרוגים, אלא שגולדה מאיר דחתה אז את יוזמותיו של סאדאת.

מלחמת-לבנון הראשונה הייתה חסרת-תוחלת ומטופשת - תערובת של יהירות, בורות וחוסר-הבנה טוטאלית של היריב. אריאל שרון התכוון - כפי שהוא גילה לי מראש - (א) לשבור את אש"ף, (ב) להבריח את הפליטים הפלסטיניים מלבנון לירדן, (ג) לסלק את הסורים מלבנון ו(ד) להפוך את לבנון לבת-חסות של ישראל. התוצאות: (א) ערפאת עבר לתוניס, ובעזרת האינתיפאדה הראשונה חזר לפלסטין כמנצח, (ב) הפלסטינים נשארו בלבנון למרות הטבח בסברה ובשתילה שנועד להבריחם, (ג) הסורים נשארו בלבנון עוד עשרים שנה ו(ד) השיעים, שהיו עד אז אסקופה נדרסת וידידי ישראל, הפכו לכוח העיקרי בלבנון ואויב מר לישראל.

על מלחמת-לבנון השנייה אין טעם להשחית מלים - זאת הייתה מלחמה שטיבה היה גלוי לעין מהרגע הראשון. מטרותיה לא הופרכו - מפני שכלל לא היו לה מטרות ברורות. חיזבאללה נמצא במקום שבו היה, חזק יותר ומבוסס יותר, מוגן בפני צה"ל על-ידי כוח האו"ם.

האינתיפאדה הראשונה הביאה את ישראל להכרה בארגון השחרור הפלסטיני, והחזירה את ערפאת לארץ. האינתיפאדה השנייה הביאה לעליית חמאס ולהשתלטותו על חלק מהארץ.

אלברט איינשטיין אמר שאחד הסימנים של מחלת-נפש הוא שאדם חוזר שוב ושוב על אותה פעולה כושלת, מתוך תקווה שהפעם הזאת תהייה התוצאה שונה.

רוב המדינאים והגנרלים מתאימים להגדרה זו. שוב ושוב הם מנסים להשיג את מטרותיהם באמצעים צבאיים ומשיגים תוצאות הפוכות. לנו יש מקום של כבוד בבית-המשוגעים הזה.

"המלחמה היא גיהינום" אמר גנרל אמריקאי. היא גם חסרת-תועלת לחלוטין.