בכל שנה אני מתפעל מחדש מן הטקס הגאוני. הוא מאחד את כל המשפחה, ולכל אחד בה - מהסב הקשיש ועד לצעיר הילדים - יש בו תפקיד. הוא משתף בחוויה את כל החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. הטקסט הפשטני של ה"הגדה", הקושיות, המאכלים הסמליים, ארבע כוסות היין, השירה בציבור, החזרה המדויקת על כל השלבים שנה אחרי שנה - כל אלה מטביעים על הילדים זיכרון שילווה אותם עד סוף ימיהם, בין אם הם חילונים ובין אם שומרי מצוות. הם יזכרו תמיד את ההתרגשות, את תחושת הביטחון והחמימות בחיק המשפחה המורחבת מסביב לשולחן הסדר, וגם לעת זיקנה יחזור אליהם הזיכרון בנוסטלגיה. ציניקאים יגידו: יש פה כל האלמנטים של שטיפת-מוח מוצלחת.

לעומת עוצמת המיתוס הזה, איזו חשיבות יש לעובדה שיציאת מצריים לא הייתה ולא נבראה? אלפי מסמכים מצריים שפוענחו במרוצת השנים האחרונות אינם משאירים כל ספק: יציאה המונית כמתוארת בתנ"ך, או דבר דומה לה, פשוט לא הייתה. אותן התעודות, המכסות את כל התקופות וכל הערים של ארץ כנען בתקופה הנדונה, לפרטי הפרטים, מוכיחות מעבר לכל ספק שלא היה כיבוש כנען, לא מלכות דויד ולא מלכות שלמה. במשך מאה שנה השקיעו ארכיאולוגים ציוניים מאמצים קדחתניים למצוא ולוא הוכחה קלושה אחת לאמיתות הסיפור התנ"כי. לשווא.

אבל כל זה לא חשוב. בהתחרות בין ההיסטוריה ה"אובייקטיבית" לבין המיתוס, המיתוס התואם את צרכינו ינצח תמיד, ובגדול. לא חשוב מה היה, חשוב מה שהיה בדמיוננו. וזה מה שמכוון את צעדינו עד היום.

עם ההיסטוריה המתועדת מתחבר הסיפור התנ"כי רק בשנת 853 לפני הספירה, כאשר עשרת אלפים חיילים ו-2000 מרכבות-קרב של אחאב, מלך ישראל, השתתפו בקואליציה גדולה של ממלכות סוריה וכנען נגד ממלכת אשור. הקרב, שתועד על-ידי האשורים, נערך ליד קרקר בסוריה, והצבא האשורי נעצר זמנית, אם כי לא הובס.

(הערה אישית: אינני היסטוריון. אבל זה עשרות שנים אני מהרהר על ההיסטוריה שלנו ומשתדל להסיק כמה מסקנות הגיוניות, שאני משתדל לשרטט אותן כאן בקצרה. רובן מאושרות על-ידי הקונסנזוס המתגבש כיום בקרב מלומדים בלתי-תלויים בעולם.)

ממלכות ישראל ויהודה, ששלטו רק על חלק מהארץ בין הים והירדן, לא היו שונות משאר הממלכות בסביבה. גם לפי התנ"ך עצמו, זבחו שם לאלילים על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן. ירושלים הייתה עיר-שדה קטנה ובלתי-חשובה, קטנה מדי ודלה מדי מכדי שיקרו בה הדברים המתוארים בתנ"ך. בספרי התנ"ך המתייחסים לאותה תקופה, התואר "יהודי" אינו מופיע כמעט כלל, וכאשר הוא מופיע, הכוונה היא בבירור לבן ארץ יהודה. כשנדרש המצביא האשורי לדבר "יהודית", הכוונה הייתה לניב העברי המקומי של ארץ יהודה.

המהפכה ה"יהודית" חלה בגלות בבל (539-587 לפני הספירה הנוצרית). אחרי שהבבלים כבשו את ירושלים (587 לפנה"ס), הוגלתה שכבת העילית של חבל יהודה לבבל, ושם באה במגע עם הזרמים התרבותיים החשובים של התקופה. התוצאה הייתה אחת היצירות הגדולות של האנושות - הדת היהודית.

כעבור חמישים שנה חזרו חלק מהגולים לארץ. הם הביאו איתם את השם "יהודים", שם של תנועה דתית-אידיאולוגית-פוליטית, כמו "ציונים" בימינו. לכן אפשר לדבר על "יהדות" ועל "יהודים" - במובן המקובל עלינו - רק בתקופת הבית השני. במשך כ-500 שנים התגבשה הדת היהודית המונותיאיסטית בתהליך הדרגתי. בתקופה זו נכתבו ספרי התנ"ך, היצירה הספרותית הגאונית ביותר בכל התקופות. כותבי התנ"ך לא התכוונו לכתוב "היסטוריה", במובן המקובל כיום, אלא יצירה דתית-מוסרית-חינוכית.

כדי להבין את לידת היהדות ומהותה, יש לקחת בחשבון שתי עובדות חשובות:

(א) מהרגע הראשון, מאז שבו "יהודים" מבבל, היה היישוב היהודי בארץ-ישראל מיעוט בקרב יהודי העולם. בכל ימי הבית השני חייו רוב היהודים בחוץ לארץ, בארצות הנקראות כיום עיראק, מצריים, לוב, סוריה, קפריסין, איטליה, ספרד ועוד.

היהודים בימי הבית השני לא היו "לאום", ועצם הרעיון לא היה עדיין קיים. יהודי ארץ-ישראל לא השתתפו במרידות של היהודים בלוב ובקפריסין, ויהודי הפזורה לא השתתפו במרד הגדול של היהודים בארץ. המכבים לא היו לוחמים לאומיים, אלא דתיים, כמו הטליבאן המוסלמיים בימינו, והרגו הרבה יותר יהודים "מתייוונים" מאשר חיילים זרים.

(ב) הפזורה היהודית לא הייתה אז תופעה יוצאת-דופן. להיפך, בתקופה ההיא זאת הייתה המתכונת השלטת. מושגים כמו "לאום" הם המצאות מודרניות. בתקופת הבית השני והלאה, הצורה החברתית-פוליטית השלטת הייתה העדה הדתית-פוליטית, שנהנתה משלטון עצמי ולא הייתה צמודה לארץ כלשהי. יהודי באלכסנדריה יכול היה להתחתן עם יהודיה בדמשק, אך לא עם הנוצרייה שגרה ממול. זו, מצדה, יכלה להתחתן עם נוצרי ברומא ולא עם השכן היווני. הפזורה היהודית הייתה רק אחת מפזורות רבות.

מתכונת חברתית זו נשמרה אחר-כך בממלכה הביזנטית, עברה משם לממלכה העות'מנית ונשמרה חלקית גם בספר-החוקים של מדינת-ישראל. ישראלי מוסלמי אינו יכול להתחתן עם ישראלית יהודיה, דרוזי לא יכול להתחתן עם נוצרייה. הדרוזים, אגב, הם דוגמה טובה לפזורה כזאת ששרדה עד ימינו.

היהודים היו מיוחדים רק בדבר אחד: אחרי שעמי אירופה עברו בהדרגה לצורות-משטר חדשות, ובסופו של דבר הפכו את עצמם ללאומים, היהודים נשארו כפי שהיו - פזורה עדתית-דתית.

התעלומה המעסיקה את החוקרים היא: איך זה שציבור קטנטן של גולי-בבל הפך לפזורה של מיליונים ברחבי העולם? על כך תיתכן רק תשובה הגיונית אחת: גיור.

המיתוס היהודי המודרני טוען שכמעט כל היהודים הם צאצאי הציבור היהודי שחי לפני 2000 שנה בארץ-ישראל וגורש מכאן על-ידי הרומאים. מובן מאליו שזה מופרך. "ה"גירוש מן הארץ" הוא מיתוס דתי - אלוהים כעס על היהודים בשל חטאיהם והיגלה אותם מארצו. אבל הרומאים כלל לא נהגו לגרש אוכלוסיות, ויש הוכחות ברורות לכך שחלק גדול מהאוכלוסייה היהודית נשאר בארץ גם אחרי מרד הקנאים והתקוממות בר-כוכבא, וכן שעוד לפני כן חי הרוב הגדול של היהודים מחוץ לארץ.

היהדות הייתה בימי הבית השני ובמאות הראשונות של הספירה הנוצרית דת מגיירת בה"א הידיעה, תוך התחרות קשה עם הנצרות. בעוד שאוכלוסיית העבדים ושאר המדוכאים באימפריה הרומאית נטתה לנצרות, בעלת הסיפור האנושי הנוגע ללב, נטו המעמדות המשכילים יותר ליהדות. בכל רחבי האימפריה עברו אליה המונים.

תעלומה מיוחדת גלומה ביהדות "אשכנז". בסוף האלף הראשון לספירה, נמצאה באירופה - כאילו יש מאין - אוכלוסיה יהודית גדולה מאוד, שאין לה זכר לפני כן. מניין היא באה?

יש על כך תיאוריות רבות. המקובלת היא שהיהודים נדדו מאיזור הים-התיכון צפונה, התיישבו בחבל הריין וברחו משם בעקבות הפוגרומים לפולין, שהייתה אז הארץ הליברלית ביותר באירופה. משם התפזרו גם לרוסיה ולאוקראינה, בלקחם איתם את השפה הגרמנית, שהפכה ליידיש. החוקר פאול וקסלר מאוניברסיטת תל-אביב טען, לעומת זאת, שהיידיש המקורית לא הייתה כלל שפה גרמנית, אלא סלאווית. חלק גדול מיהודי אשכנז, לפי תיאוריה זו, הם צאצאי הסלאוויים שחיו במזרח גרמניה, שהעדיפו להתגייר במקום להתנצר.

בספר הנושא את השם הפרובוקטיבי "מתי ואיך הומצא העם היהודי", טוען ההיסטוריון שלמה זנד שרוב יהודי אשכנז מוצאם בכלל מהכוזרים, עם תורכי שהקים לפני יותר מאלף שנה ממלכה סלאווית גדולה ברוסיה הדרומית של ימינו. מלך הכוזרים התגייר, ולפי תיאוריה זו יהודי מזרח אירופה הם צאצאי הכוזרים. זנד גם טוען שרוב יהודי ספרד מוצאם משבטים ברבריים בצפון אפריקה, שהתגיירו במקום להתאסלם, ושבאו לספרד עם הכובשים המוסלמיים.

כאשר חדלה היהדות מלגייר בסיטונות ("קשים גרים לישראל כספחת"), הסתגרו היהודים והפכו לעדה דתית-אתנית.

תהיה האמת ההיסטורית ככל שתהיה, המיתוס חזק ממנה. והוא אומר שהיהודים גורשו מהארץ. זהו נדבך חיוני בתודעה היהודית של ימינו, ושום מחקר אקדמי לא יערער אותו.

ב-300 השנים האחרונות הפכה אירופה ל"לאומית". הלאום המודרני בא במקום הדפוסים החברתיים הקודמים, כגון ממלכות-הערים, החברה הפיאודלית, הקיסרויות הרב-ארציות, ועוד. הרעיון הלאומי כבש את הכול, וגם את ההיסטוריה. כל לאום עיצב לעצמו "היסטוריה מדומיינת". כלומר: כל לאום סידר מחדש את המיתוסים העתיקים והעובדות ההיסטוריות ועיצב לעצמו "היסטוריה לאומית" שתיתן לה חשיבות ותהווה דבק מאחד.

הפזורה היהודית, שהייתה, כאמור, "נורמלית" לחלוטין לפני אלפיים שנה, הפכה לחריגה ול"בלתי-נורמלית", והדבר תרם לשנאת-היהודים ששלטה ממילא באירופה הנוצרית. מכיוון שכל התנועות האירופיות היו אנטי-שמיות, מי יותר ומי פחות, הרגישו יהודים רבים שהם נשארים "בחוץ", שאין להם מקום באירופה החדשה. אחדים מהם החליטו שעל היהודים להתאים את עצמם לרוח התקופה ולהפוך את העדה היהודית ל"לאום" יהודי.

לשם כך היה צורך לעצב-להמציא מחדש את ההיסטוריה היהודית ולהפוך אותה מתולדות של פזורה דתית-אתנית להיסטוריה של "עם". את המלאכה החיונית הזאת עשה אדם שהיה האב האמיתי של הרעיון הציוני: היינריך גרץ, יהודי-גרמני שהושפע מהלאומנות הגרמנית ויצר היסטוריה יהודית "לאומית". הוא עיצב את תודעת היהודים מאז ועד היום.

גרץ התייחס אל התנ"ך כאילו היה ספר היסטורי, ליקט את כל המיתוסים ויצר מסכת היסטורית שלמה ורצופה: תקופת האבות, יציאת מצריים, כיבוש כנען, "הבית הראשון", גלות בבל, "הבית השני", חורבן הבית וה"גלות" בת שנות אלפיים. זוהי ההיסטוריה שכולנו למדנו בבית-הספר, הבסיס שעליו קמה הציונות.

הציונות חוללה מהפכה אדירה בתחומים רבים, אבל המהפכה התודעתית שחוללה הייתה רק חלקית. היא הפכה את העדה היהודית לעם יהודי, ואת העם היהודי ללאום יהודי - אך מעולם לא הגדירה בבירור את השינוי. ("עם" הוא ציבור אתני-תרבותי החי בשטח מסוים, "לאום" הוא ציבור פוליטי בעל אופי ממלכתי.) כדי לרכוש את לבם של המוני היהודים במזרח אירופה, שהיו דתיים, התפשרו אבות הציונות עם הדת ועירבבו את כל המושגים בקוקטייל גדול אחד - הדת היא גם לאום, הלאום הוא גם דת, ויותר מאוחר - ישראל היא "מדינה יהודית" השייכת לאזרחיה (היהודים?) אך גם ל"עם היהודי" המפוזר בעולם. ישראל טוענת שהיא "מדינת הלאום היהודי", אך לפי החוק הישראלי אין "יהודי" אלא מי ששייך לדת היהודית.

הרצל ויורשיו לא היו די אמיצים כדי לעשות מה שעשה מוצטפה כמאל אתאתורק, מייסד תורכיה המודרנית, שקבע גבול חד ברור בין הלאום התורכי והדת האיסלאמית והורה על הפרדה מוחלטת בין השניים. אצלנו נשאר הכול סלט אחד. יש לכך השלכות רבות.

למשל: אם ישראל היא מדינת "העם היהודי" כולו, כפי שקובע אחד החוקים שלנו - מדוע שיהודי ישראלי לא יהגר מהארץ ויצטרף לקהילה היהודית בקליפורניה או באוסטרליה? אין פלא שכמעט אין כיום בישראל מנהיג שילדיו לא "ירדו".

מדוע חשוב כל-כך להבדיל בין הלאום הישראלי לבין הפזורה היהודית? אחת הסיבות: לאום מתייחס לעצמו ולזולתו בדרך אחרת מאשר פזורה דתית-אתנית.

לדוגמה: לבעלי-חיים שונים יש תגובות שונות על סכנה. האיילה בורחת כשהיא מבחינה בסכנה, והטבע צייד אותה באינסטינקטים ובאברים הדרושים לכך. האריה, לעומת זאת, צמוד לתחום שלו ומגן עליו מול פני הסכנה. שתי השיטות מוצלחות, אחרת הרי לא היו קיימים בעולם איילות ואריות.

הפזורה היהודית פיתחה דרך תגובה יעילה למדי בתנאים שבהם התקיימה: כשהיהודים הבחינו בסכנה, הם ברחו והתפזרו. על כן הצליחה הפזורה היהודית לשרוד רדיפות אין-ספור, ואפילו את השואה. כאשר החליטו הציונים להפוך ללאום - ואכן יצרו בארץ לאום אמיתי - הם אימצו לעצמם דרך-תגובה לאומית: להיצמד לשטח, להתגונן ולתקוף את מקורות הסכנה. לכן אי-אפשר להיות גם פזורה וגם לאום, גם איילה וגם אריה.

אם אנחנו, הישראלים, רוצים להתבסס כלאום, עלינו להשתחרר ממיתוסים השייכים להוויה אחרת, ולהגדיר מחדש את ההיסטוריה הלאומית שלנו. הסיפור על יציאת מצריים טוב כמיתוס וכמשל - הוא מעלה על נס את ערך החרות - אך עלינו להבחין היטב בין מיתוס להיסטוריה, בין דת ללאום, בין פזורה למדינה, כדי למצוא את מקומנו במרחב שבו אנו חיים ולכונן יחסים נורמליים עם העמים שמסביבנו.