ארצות-הברית היא מעצמת-העל היחידה בעולם. היא תהיה כזאת גם בשנים הבאות. ההחלטות של נשיא ארצות-הברית נוגעות לכל אדם על פני כדור-הארץ.

למרבה הצער, אין לאזרחי העולם זכות-הבחירה. אבל מותר לנו, לפחות, להביע דעה.

אני משתמש בזכותי זו: אני בעד ברק אובמה.

קודם כל עלי להודות: היחס שלי לארצות-הברית הוא יחס של אהבה נכזבת. בנעורי הייתי מעריץ גדול שלה. כמו רבים מבני דורי, גדלתי על אגדת העולם החדש, החלוצי, האידיאליסטי, לפיד החרות של העולם. הערצתי את אייב לינקולן, משחרר העבדים. התלהבתי מפרנקלין דלאנו רוזוולט, שחש לעזרת בריטניה הנצורה כאשר עמדה לבדה מול הנאצים, ושהכניס את ארצו למלחמת-העולם השנייה ברגע מכריע. גדלתי על סרטי המערב הפרוע.

בהדרגה איבדתי את האשליות. ג'ו מקארתי עזר לי בזה מאוד. למדתי שמדי פעם, במחזוריות מדכאה, ארצות-הברית נתקפת בהיסטריה כלשהי. אבל בכל פעם, לפני שהיא מגיעה אל סף התהום ממש, היא נרתעת ומחלימה.

בעת מלחמת ויאט-נאם השתתפתי בהפגנות. הזדמנתי לארצות-הברית ב-1967 והשתתפתי בהפגנה האגדית של חצי המיליון ליד הפנטגון. הגעתי עד לשער הבניין, ראיתי לפני שורה מפחידה של חיילים עם רצח בעיניים. ברגע האחרון עלה על דעתי שזה לא יהיה נאה שחבר-כנסת ישראלי יסתבך בזה, קפצתי ממעלה הכניסה ונקעתי רגל.

איכשהו נכנסתי לרשימה השחורה של הסי-איי-אי. התקשיתי להשיג אשרת-כניסה ונמחקתי מרשימת המוזמנים של השגרירות בתל-אביב. אינני יודע אם זה קרה בגלל ההפגנות האלה, או בגלל ידידותי עם אנרי קוריאל, מהפכן יהודי-מצרי בצרפת שעזר לנו במגעינו עם אש"ף. האמריקאים חשבו, בטעות גמורה, שהוא סוכן של הקג"ב.

באותו הזמן מחקו אותי הסובייטים מכל רשימה של מוזמנים מישראל. יתכן שחשבו אותי לסוכן הסי-איי-אי. כך הייתי אחד האנשים המעטים בעולם שהופיעו בוזמנית ברשימות השחורות הן של ארצות-הברית והן של ברית-המועצות. די התגאיתי בזה.

ידידי עפיף ספייה, כיום נציג אש"ף בארצות-הברית, טוען שיש שתי אמריקות: אמריקה של משמידי האינדיאנים, מעבידי העבדים, הירושימה ומקארתי, ואמריקה האחרת, זו של מגילת-העצמאות, לינקולן, וילסון ורוזוולט.

אם כן, ג'ורג' בוש שייך לאמריקה הראשונה. אובמה, שהוא היפוכו הגמור ממש מכל הבחינות, מייצג את אמריקה האחרת.

אפשר להגיע לאובמה בדרך של אלימינציה. מי הם מתחריו על כתר הנשיאות?

ג'ון מקיין הוא המשך של בוש. יותר סימפטי, ומן הסתם גם יותר אינטליגנטי (מה שלא אומר הרבה). אבל הוא אותו הדבר. אותה המדיניות - תערובת מסוכנת של כוחנות ופשטנות. אותו עולם של אגדת המערב הפרוע, של בחורים טובים (האמריקאים ומשרתיהם) ובחורים רעים (כל השאר). עולם מצ'ואיסטי, מין גבריות מזויפת הרואה את הכול דרך כוונות הרובה.

מקיין ימשיך במלחמות, ועלול ליזום מלחמות חדשות. משנתו הכלכלית היא אותו קפיטליזם חזירי, שהביא עכשיו אסון על הכלכלה האמריקאית, ועל הכלכלה של כולנו.

שמונה שנות בוש הספיקו לי, תודה.

הילרי? נכון, יש משהו חיובי מאוד בעובדה שאישה היא מועמדת ריאלית לראשות המדינה החשובה ביותר בעולם. ברוך שהחיינו והגיענו. אני מאמין שהמהפכה הפמיניסטית הייתה החשובה ביותר במאה ה-20, מכיוון שהיא מערערת סדרי-חברה של אלפי שנים, ואולי גם סדר ביולוגי בן מיליוני שנים. מהפכה זו היא עדיין בעיצומה, ובחירת נשיאה-אישה יכולה להיות תמרור חשוב בדרכה.

אבל לא מספיק להיות אישה. חשוב גם איזו אישה זאת.

ביליתי כמה שנים במאבק נגד גולדה מאיר, הגרועה בראשי-הממשלה בתולדות ישראל. כמעט כל המנהיגות שעמדו בראש מדינות ניהלו מלחמות: מרגרט תאצ'ר פתחה במלחמת פוקלנד, גולדה מאיר אחראית למלחמת יום-הכיפורים, אינדירה גאנדי יצאה למלחמה בפקיסטן, הנשיאות הנוכחיות של הפיליפינים וסרי-לנקה מנהלות מלחמות-אזרחים.

ההסבר המקובל הוא שכדי להתגבר בעולם של גברים, פוליטיקאית-אישה צריכה להוכיח שהיא קשוחה לפחות כמוהם. כשהיא מגיעה לשלטון, היא רוצה להראות שגם היא יכולה לעשות מלחמה ולפקד על צבאות. הילרי כבר הוכיחה שהיא קשוחה, כאשר הצביעה בעד מלחמת-עיראק הרת-האסון.

(לפני שנים, כאשר הכריזה הילרי שהיא תומכת בהקמת מדינה פלסטינית, ערך "גוש שלום" הפגנה לכבודה מול השגרירות האמריקאית בתל-אביב. ביקשנו להגיש לה שם באופן סמלי זר-פרחים. אנשי השגרירות התייחסו אלינו כאל אויבים וסירבו לקבל את הזר. הילרי לא אמרה מאז מילה וחצי מילה לטובת הפלסטינים.)

אינני יודע באיזו מידה היא הייתה שותפה לגישתו של בעלה בבית הלבן. אשת-הנשיא עשויה להיות קרובה לאוזן הנשיא - כפי שבעל-הנשיאה עשוי להיות קרוב לאוזן הנשיאה. בשמונה שנות ביל קלינטון, בכל אופן, לא קרה שום דבר טוב לשלום הישראלי-פלסטיני. ב"צוות השלום" שלו היו הרבה יהודים, אך אף לא ערבי אחד. הוא היה משועבד לגמרי לשדולה הישראלית, הפועלת בהתמדה נגד השלום, ובתקופת כהונתו הוכפל מספר המתנחלים בשטחים הכבושים.

ישראל לא ממש צריכה עוד תקופה של "בילרי".

הילרי היא פוליטיקאית שגרתית. אם מקיין יהיה המשך של בוש, הילרי תהיה המשך של כל הממסד האמריקאי הקיים, המדיניות הקיימת והשגרה הקיימת. אבל העולם זקוק לאמריקה אחרת.

אמריקה אחרת שמה אובמה. השם המלא: ברק חוסיין אובמה.

עצם העובדה שהאיש הזה יכול בכלל להיות מועמד רציני לנשיאות מחזירה לי את האמון באפשרויות הגלומות של אמריקה. אחרי מקארתי בא ג'ון קנדי. אחרי בוש יכול לבוא אובמה. רק באמריקה.

הבשורה הגדולה של אובמה הוא אובמה עצמו. אדם שיש לו שרשים בשלוש יבשות (ועוד חצי: הוואי). אדם שכל חינוכו פתח אותו לעולם הרחב. אדם המסוגל לראות את העולם מזווית של אמריקה, אפריקה ואסיה. אדם שהוא גם שחור וגם לבן. סוג חדש של אמריקאי, אמריקאי של המאה ה-21.

אני לא נאיבי. אני יודע שבנאומיו יש הרבה התלהבות ומעט תוכן. איננו יכולים לדעת מה יעשה כשיהיה נשיא. הנשיא אובמה עלול לאכזב אותנו. אבל אני מעדיף להסתכן עם אדם כזה מאשר לדעת מראש מה יעשו שני הפוליטיקאים השגרתיים שמולו.

אני לא מתרשם גם יותר מדי מנאומי הבחירות. ניהלתי ארבע מערכות-בחירות, ואני יודע שיש דברים שצריכים להגיד אותם, ויש דברים שלא צריך להגיד אותם. הכול בערבון מוגבל. אבל מעבר לכל הנאומים מזדקרת עובדה אחת החשובה ממיליוני מלים: ברק אובמה התנגד לפלישה לעיראק מהרגע הראשון, כאשר היו דרושים לזה יושר ואומץ-ךב עילאי. הילרי הצביעה בעדה, וחזרה בה רק כאשר השתנתה דעת-הקהל. מקיין תומך במלחמה גם עכשיו.

אנחנו, בישראל, יודעים את ההבדל העצום שבין התנגדות למלחמה בשעה הראשונה, המכרעת, לבין התנגדות למלחמה כעבור חודש, שנה או חמש שנים.

מצד שני, יתכן שדווקא עובדה זו - יותר מצבע-עורו, שמו המוסלמי ו"חוסר הניסיון" שלו, תהיה לו לרועץ. הבוחרים אינם אוהבים אדם שצדק, כאשר הם טעו. זה כאילו אומר: הוא חכם ואנחנו טיפשים. כאשר פוליטיקאי חכם רוצה להיבחר, כדאי לו להסתיר את העובדה שצדק.

ובנימה אישית: כאופטימיסט מלידה, אני אוהב את האופטימיזם של אובמה. מועמד המביא תקווה טוב בעיני ממועמד ההורס אותה. אופטימיות מדרבנת לפעולה, פסימיות אינה מייצרת כלום, מלבד ייאוש עקר.

אמריקה זקוקה לאוברול. לא לניקוי, לא לעוד מריחה בשעווה, לא לעבודת צבע. היא זקוקה למנוע חדש, להחלפת כל הצמרת, להערכה מחדש של מקומה בעולם, לשינוי-ערכים יסודי.

האם אובמה יעשה זאת? אני מקווה שכן. אינני בטוח. אבל אני בטוח לגמרי ששני האחרים לא יעשו זאת.

יהודי יציג כאן את השאלה הקלאסית: האם זה טוב ליהודים?

האנשים המתיימרים לדבר בשם יהודי אמריקה, ה"מנהיגים" שאיש לא בחר בהם, ראשי המנגנונים העבשים, מנהלים נגדו מסע של השמצות ורמזים מלוכלכים. אם שמו האמצעי "חוסיין" והוא שחור, אז הוא בטח "אוהב ערבים". והוא לא הסתייג מספיק מלואי פרחאן האנטי-שמי.

אותם המנהיגים נמצאים במיטה אחת עם הגזענים המבחילים ביותר באמריקה, הפונדמנטליסטים החשוכים והניאו-שמרנים המגואלים בדם. אבל רוב יהודי אמריקה יודעים שאין מקומם שם. הברית הבלתי-קדושה עם הטיפוסים האלה תתנקם בהם בסוף. עליהם להיות במקום שבו היו תמיד: במחנה המתקדם, שוחר השוויון, זה השומר על הפרדת הדת מן המדינה.

צריך לשאול: האם זה טוב לישראל?

כל שלושת המועמדים התפלשו בעפר לרגלי איפא"ק. דברי החנופה של שלושתם למנהיגי ישראל מעוררת בי בחילה. אין בהם יושר. אבל אני יודע שאין להם ברירה. ככה זה באמריקה.

בכל זאת העז אובמה להשחיל למערכה לפחות משפט אחד של אמת אמיצה. בנאום לפני קהל יהודי אמר: "יש בקהילה הפרו-ישראלית מגמה האומרת שאם אינך נוקט עמדה בלתי מתפשרת בעד הליכוד, אתה אנטי-ישראלי. אסור שזאת תהיה אמת-המידה של ידידותנו לישראל."

ידידות-אמת פירושה: כאשר אתה רואה שחברך שיכור, אל תעודד אותו לנהוג. התנדב להביא אותו הביתה. אני מתגעגע לנשיא אמריקאי, שיהיה לו העוז והיושר להגיד למנהיגינו: ידידים יקרים, אתם שיכורי-כוח! אתם דוהרים בכביש המוביל לתהום!

יכול להיות שברק אובמה יהיה ידיד כזה. אני מקווה שברק האמריקאי לא יתגלה כהעתק של ברק הישראלי. אני מוכן לקחת את הצ'אנס.