באופק הקרוב הסתמנה הפוגה ממשית. המצרים עמלו לכונן הפסקת-אש רשמית, הלהבה כבר ירדה בפועל. ירי הקסאמים והגראדים מרצועת-עזה לעבר ישראל כבר ירד לשניים-שלושה ביום.

ואז נעשה המעשה שליבה את הלהבה מחדש: מסתערבים של צה"ל הרגו ארבעה פעילים פלסטיניים בבית-לחם. חמישי נהרג בכפר ליד טולכרם.

שיטת הפעולה אינה משאירה ספק לגבי כוונתה.

הגרסה הרשמית הייתה שקרית כרגיל, על דרך השגרה. (כשדובר צה"ל אומר אמת, הוא מתבייש בזה וממהר להנפיק את הכזב הבא.) הארבעה, נאמר, שלפו נשק ואיימו על החיילים, שהתכוונו רק לאסור אותם, והם נאלצו לפתוח באש.

כל מי שעיניים בראשו ידע שזה שקר. הארבעה נסעו במכונית קטנה בכביש הראשי של בית-לחם, הדרך המובילה מירושלים לחברון עוד מימי הבריטים (ואולי התורכים). אמנם, הם היו חמושים, אך לא היה להם שום סיכוי להפעיל את נשקם. המכונית נוקבה בעשרות כדורים, אולי במאות.

זה לא היה ניסיון לאסור. זאת הייתה הוצאה להורג, פשוטו כמשמעו, אחת מאותן הוצאות-להורג יזומות, שבהן מכהן השב"כ כתובע, שופט ומוציא-לפועל.

הפעם אפילו לא נעשה כל מאמץ להעמיד פנים שהארבעה עסקו באותה עת בהכנת פיגוע קטלני. לא נטען, לדוגמה, שהם קשורים בפיגוע מהשבוע שעבר, שבו נהרגו שמונה תלמידים של "מרכז הרב", ספינת-הדגל של צי ההתנחלויות. אי-אפשר היה להעלות טענה כזאת, מפני שהבכיר מבין הארבעה נתן באחרונה ראיונות לתקשורת הישראלית והודיעו על הצטרפותם ל"תוכנית החנינה" - תכנית של השב"כ בגדה המערבית, שלפיה מוסרים "מבוקשים" את נשקם ופורשים מהמאבק נגד הכיבוש. הוא הציג את מועמדותו בבחירות האחרונות לפרלמנט הפלסטיני.

אם כן, מדוע נהרגו? השב"כ כלל לא הסתיר את הסיבה: שניים מהארבעה השתתפו בשנת 2001 בפיגועים שבהם נהרגו ישראלים.

"היד הארוכה שלנו תשיג אותם גם אחרי שנים," התגאה אהוד ברק בטלוויזיה, "נשיג כל מי שעל ידיו דם יהודי."

במלים פשוטות: שר-הביטחון ואנשיו פגעו בהפסקת-האש של היום כדי לנקום על מעשה שאירע לפני שבע שנים.

היה מובן מאליו שהריגת פעילי הג'יהאד האיסלאמי בבית-לחם יביא לחידוש ירי הקסאמים על-ידי הג'יהאד האיסלאמי על שדרות. וזה אמנם קרה.

פגיעתו של קסאם היא תמיד מקרית. בשביל תושבי שדרות, זוהי רולטה ישראלית - אפשר שהטילים יפלו בשדה פתוח, אפשר שיפלו על בית, אפשר שיהרגו בני-אדם.

כלומר: לפי הודעת ברק עצמו, הוא היה מוכן לגרום להרג יהודים היום כדי לנקום באנשים שאולי שפכו דם לפני שנים וחדלו מכך.

הדגש הוא על המילה "יהודים", מפני שברק הקפיד בדבריו שלא לדבר על "מי שעל ידיו דם", אלא "מי שעל ידיו דם יהודי". דם יהודי אינו דומה, כמובן, לדם אחר. ואכן, אין בצמרת ישראל שום אדם שעל ידיו כל כך הרבה דם. לא דם מופשט, על דרך המטפורה, אלא דם פשוטו כמשמעו: במסגרת שרותו הצבאי הרג אהוד ברק במו ידיו כמה וכמה ערבים. מי שלוחץ את ידיו - מקונדוליזה רייס ועד אנגליקה מרקל, אורחת השבוע - לוחץ "ידיים מגואלות בדם".

ההרג בבית-לחם מעורר שורה שלמה של שאלות נוקבות. חוץ מחריגים נדירים, התקשורת לא העלתה שאלות אלה. היא מעלה בתפקידה, כדרכה (או כמעט תמיד) כאשר זה נוגע לשאלות של "ביטחון".

עיתונאים אמיתיים במדינה דמוקרטית אמיתית היו מציגים את השאלות הבאות:

(א) מי קיבל את ההחלטה לבצע את ההוצאה-להורג בבית-לחם - אהוד אולמרט? אהוד ברק? השב"כ? כולם ביחד? אף אחד מהם?

(ב) האם הבינו מקבלי ההחלטה כי בשעה שהם דנים למוות את הפעילים בבית-לחם, הם דנו למוות גם תושבים של שדרות ואשקלון, שעלולים היו להיפגע מטילי הנקמה?

(ג) האם הם הבינו שהם נותנים סטירת-לחי לאבו-מאזן, שאנשיו, השולטים לכאורה בבית-לחם, הוצגו כמשת"פים של כיתת-מוות ישראלית?

(ד) האם הייתה המטרה האמיתית של הפעולה לסכל את הפסקת-האש שהשתררה בפועל בגבול רצועת-עזה (ושאולמרט וברק הכחישו את עצם קיומה, למרות שמספר הקסאמים ירד מעשרות ביום לאחד או שניים)?

(ה) האם ממשלת ישראל מתנגדת בכלל להפסקת-אש, שתשחרר את שדרות ואשקלון מאימת הטילים?

(ו) ואם כן, מדוע?

התקשורת לא דרשה מאולמרט וברק להציג בפני הציבור את השיקולים שגרמו להם לקבל החלטה זו, הנוגעת לכל אדם במדינה. ואין פלא. הרי זאת אותה התקשורת שרקדה מרוב התלהבות כאשר ממשלה זו יצאה למלחמה פזיזה ומיותרת בלבנון. זו גם אותה התקשורת ששתקה השבוע כאשר הממשלה החליטה להנחית מכה על חופש-העיתונות ולהטיל חרם על רשת אל-ג'זירה, כעונש על שהעזה להראות את התינוקות שנהרגו בפשיטת צה"ל בעזה.

כאשר מדובר על "ביטחון", התקשורת הכתובה והמשודרת כולה צועדת בסך, בצעד אחיד, כמו גדוד פרוסי במסדר, מלבד שניים-שלושה עיתונאים אמיצים, בעלי חשיבה עצמית.

(תופעה זו נחשפה השבוע בכתב-העת "קאונטר-פאנץ'" על-ידי עיתונאי בשם יונתן מנדל, עובד-לשעבר של אתר-האינטרנט הישראלי "וואלה". בין השאר הצביע על כך שכל התקשורת, ממהדורות החדשות של "ערוץ 1" עד עמודי החדשות של "הארץ", משתמשת במינוח אחיד, כאילו על פי פקודה: צה"ל "מודיע" והפלסטינים "טוענים", יהודים "נרצחים" ופלסטינים "נהרגים" או "מוצאים את מותם", יהודים "נחטפים" וערבים "נאסרים", צה"ל תמיד "מגיב" בעוד שהפלסטינים תמיד "תוקפים", היהודים הם "לוחמים" והערבים הם "מחבלים", "מפגעים" או "מרצחים", צה"ל תמיד פוגע במחבלים "בכירים" ולעולם לא במחבלים "זוטרים". "נפגעי חרדה" הם תמיד יהודים, ולעולם לא ערבים. וכמו שאמרנו: "דם על הידיים" יש רק לערבים, לעולם לא ליהודים.)

כאשר הממשלה אינה מגלה את כוונותיה, אין ברירה אלא להסיק את כוונותיה ממעשיה. זהו כלל משפטי: אדם העושה מעשה שתוצאותיו הסבירות ידועות מראש, חזקה עליו שעשה את המעשה כדי להשיג תוצאה זו.

הממשלה שהחליטה על ההרג בבית-לחם, אין ספק שהתכוונה לסכל את הפסקת-האש.

מדוע שאפה לכך?

יש כמה דרגות של הפסקת-אש. הפשוטה ביותר פירושה: הפסקת מעשי-האיבה בגבול רצועת-עזה. לא קסאמים, גראדים ופצמ"רים מהצד האחד, לא חיסולים ממוקדים, הפצצות, הפגזות ופשיטות מהצד האחר.

ידוע שהצבא מתנגד לזה. הוא רוצה להיות חופשי "לחסל" מהאוויר ולפשוט על הקרקע. הוא רוצה בהפסקת-אש חד-צדדית.

הפסקת-אש מצומצמת כזאת אינה מעשית. חמאס אינו יכול להסכים לה, בשעה שנמשך המצור הסוגר על הרצועה מכל הצדדים והופך את החיים בה לגיהינום - אין די תרופות, אין די מזון, חולים קשים אינם מגיעים לבתי-החולים, תנועת המכוניות משותקת כמעט לגמרי, אין ייבוא וייצוא, אין ייצור ומסחר. פתיחת כל המעברים למעבר סחורות הוא, על כן, מרכיב חיוני של הפסקת-האש.

ממשלת-ישראל אינה מוכנה לכך, מפני שפירוש הדבר התבססות ממשלת-חמאס ברצועת-עזה. דוברי הממשלה רומזים שגם אבו-מאזן ואנשיו ברמאללה מתנגדים - להסרת המצור - טענה זדונית, שהרי היא אומרת שהרשות הפלסטינית מנהלת מלחמה נגד בני-עמה. הנשיא בוש מתנגד להפסקת-אש, למרות שאנשיו טוענים את ההיפך. אירופה, כרגיל, נשרכת אחרי אמריקה.

האם יכול חמאס להסכים להפסקת-אש כזאת, הנוגעת לרצועת-עזה בלבד? זה מוטל בספק. השבוע הוכח שהג'יהאד האיסלאמי בעזה אינו יכול לשבת בשקט כאשר הורגים את חבריו בבית-לחם. חמאס לא יוכל לשבת בשקט בעזה, וליהנות ממנעמי השלטון שם, אם צה"ל יהרוג את פעילי החמאס בשכם ובג'נין.

הפסקת-אש בעזה בלבד הייתה מאפשרת לאהוד ברק לפוצץ אותה בכל רגע על-ידי פרובוקציה נוסח בית-לחם. זה יכול להיראות כך: חמאס יסכים להפסקת-אש בעזה בלבד, צה"ל יהרוג תריסר פעילי חמאס בחברון, חמאס יגיב על כך בירי טילים על אשקלון, אולמרט יגיד לעולם: רואים? חמאס הטרוריסטי מפר את הפסקת-האש, סימן שאין עם מי לדבר.

זאת אומרת שהפסקת-אש אמיתית ובת-קיימא, שתיצור את האווירה הדרושה לניהול משא-ומתן אמיתי לשלום, מוכרחה לכלול גם את הגדה. אולמרט-ברק אינם חולמים להסכים לכך. וכל עוד בוש קיים בשטח, לא יהיה לחץ על ממשלת-ישראל.

ואגב: מי בעצם שולט ברגע זה במדיניות הישראלית?

מאורעות השבוע מצביעים על התשובה: האיש הקובע הוא עכשיו אהוד ברק, האדם המסוכן ביותר במדינה, אותו האיש שפוצץ את ועידת קמפ-דייוויד ושיכנע את כל הציבור הישראלי ש"אין לנו שותף לשלום".

היום לפני 2052 שנים, ב-15 במארס שנת 44 לפני הספירה, נרצח יוליוס קיסר. אהוד ברק רואה את עצמו כמהדורה מקומית של המצביא הרומאי. גם הוא היה רוצה לדווח: "באתי, ראיתי, ניצחתי."

אבל האמת היא קצת שונה: הוא בא, הוא ראה, הוא הרס.