השבוע נזכרתי במעשיה הישנה על האמא היהודייה הנפרדת מבנה כשזה נקרא לשרת בצבא הצאר במלחמה נגד התורכים.

"אל תתאמץ יותר מדי," היא משביעה אותו, "תהרוג תורכי ותנוח. תהרוג עוד תורכי, ותנוח שוב..."

"אבל אמא!" שואל הבן, "מה אם התורכי יהרוג אותי?"

"יהרוג אותך?" נזעקת האם, "למה? מה עשית לו?"

זאת לא בדיחה (וזה לא שבוע לבדיחות). זה שיעור בפסיכולוגיה. נזכרתי בו כאשר קראתי את דבריו של אולמרט שיותר מכל הוא כועס על השמחה-לאיד בעזה, אחרי הפיגוע שבו נהרגו בחורי-הישיבה בירושלים.

בסוף השבוע שעבר הרג צה"ל בעזה 120 פלסטינים, מחציתם אזרחים, ביניהם עשרות ילדים. זה לא "תהרוג תורכי ותנוח". זה "תהרוג מאה תורכים ותנוח". אבל אולמרט לא מבין.

מלחמת-חמשת-הימים בעזה (כפי שאיש חמאס קרא לה) הייתה רק פרק קטן נוסף במאבק הישראלי-פלסטיני. מפלצת-הדמים אינה יודעת שובע, ותאבונה גדל עם האכילה.

הפרק הזה התחיל ב"חיסול ממוקד" של חמישה פעילים בכירים בתוככי עזה. התשובה הייתה מטר גדול במיוחד של טילים, והפעם לא רק על שדרות, אלא גם על אשקלון ונתיבות. התשובה על התשובה הייתה הפשיטה של צה"ל, והקטל ההמוני.

המטרה המוצהרת, כמו תמיד, הייתה להביא להפסקת ירי הרקטות. האמצעי: להרוג כמה שיותר פלסטינים, כדי ללמד אותם לקח. ההחלטה התבססה על התפיסה הישראלית המסורתית: הכה בציבור האזרחי עוד ועוד, כדי שידיח את מנהיגיו. זה נוסה מאות פעמים בעבר. וזה נכשל תמיד.

כאילו חסרה דוגמה לטיפשות של התפיסה, בא מתן וילנאי וסיפק אותה, כשאמר בראיון בטלוויזיה שהפלסטינים "מביאים שואה על עצמם." המילה העברית "שואה" מוכרת בכל העולם, ושם יש לה משמעות אחת ויחידה: רצח-העם שביצעו הנאצים ביהודים. דברי וילנאי נפוצו מיד בכל העולם הערבי וגרמו לזעזוע. גם אני קיבלתי עשרות שיחות-טלפון ומסרי-דוא"ל מרחבי העולם. לך תסביר לאנשים בחו"ל שבשפה העברית היומיומית, "שואה" אינה אלא אסון חמור, ושהגנרל מתן וילנאי אינו חכם הדור.

לפני כמה שנים קרא הנשיא בוש ל"מסע צלב" נגד הטרור. הוא לא ידע שלמאות מיליוני ערבים, מסע-הצלב המקורי הוא אחד מגדולי הפשעים בתולדות-האנושות, טבח מחריד שביצעו הצלבנים במוסלמים (וביהודים) בחוצות ירושלים. בתחרות-אינטליגנציה בין וילנאי ובוש, התוצאה תהיה שרויה בספק.

וילנאי אינו מבין מה משמעות המילה "שואה" באוזני הזולת, ואולמרט המתחסד אינו מבין מדוע שמחים בעזה על הפיגוע ב"מרכז הרב". כאלה חכמים מנהלים את המדינה, את הממשלה ואת הצבא. כאלה חכמים גם מכוונים את דעת-הקהל בתקשורת. המשותף לכולם: קהות-חושים גמורה לגבי רגשות כל מי שאינו ישראלי/יהודי. מכאן אי-היכולת לפרש נכונה את מניעי הצד השני והתוצאות הנובעות מכך.

זה מתבטא גם באי-היכולת להבין מדוע רואים אנשי החמאס בעזה באירועי חמשת-הימים ניצחון. מה פתאום ניצחון? הרי בסך-הכול נהרגו שני חיילי צה"ל ואזרח אחד בשדרות, לעומת 120 הרוגים פלסטינים, לוחמים ואזרחים.

אבל הקרב הזה התנהל בין אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם, המצויד בנשק החדיש ביותר עלי אדמות, לבין כמה אלפי לוחמים לא-סדירים, בעלי נשק פרימיטיבי. אם הסתיים הקרב בתיקו - וקרב כזה יסתיים תמיד בתיקו - הרי זה ניצחון אדיר של הצד החלש. כך במלחמת-לבנון השנייה, כך במלחמת-עזה.

(בנימין נתניהו אמר את אחת השטויות הגדולות של השבוע, כאשר דרש ש "צה"ל יעבור מהתשה להכרעה." במאבק מסוג זה אין הכרעה, וגם לא יכולה להיות.)

התוצאה הצבאית האמיתית של מערכה כזאת אינה מתבטאת בנתונים חומריים וכמותיים: כך-וכך הרוגים, כך-וכך פצועים, כך-וכך הרס. היא מתגלית בנתונים פסיכולוגיים, שאינם ניתנים למדידה, ועל כן זרים לרוחם של גנרלים: כמה שנאה נוספה למצבור הנורא הקיים, כמה מתאבדים פלסטינים חדשים נולדו, כמה בני-אדם נשבעו לנקום והפכו לפצצות מתקתקות - כמו אותו צעיר ירושלמי שקם יום בהיר אחד השבוע, השיג נשק והלך לישיבת "מרכז הרב", האמא של כל ההתנחלויות, והרג את כל מי שנקרה בדרכו.

עכשיו יושבים המנהיגים הפוליטיים והצבאיים, ושוב מטכסים עצה: מה לעשות, איך "להגיב". שום רעיון חדש לא עלה ולא יעלה, מפני שאיש מהפוליטיקאים והגנרלים האלה כלל אינו מסוגל להעלות רעיון חדש. הם יכולים רק לחזור למאות המעשים שכבר נוסו מאה פעמים וכבר נכשלו מאה פעמים.

הצעד הראשון בדרך ליציאה מן הטירוף הזה הוא הנכונות לזרוק לפח את כל התפיסות והשיטות שלנו ב-60 השנים האחרונות, ולחשוב לגמרי-לגמרי מחדש.

זה קשה בכל מקרה. זה קשה שבעתיים מפני שאין לצמרת שלנו חרות של מחשבה - המחשבות שלה קשורות בקשר אמיץ עם מחשבות הצמרת האמריקאית.

השבוע התפרסם מסמך מדהים: מאמרו של דייוויד רוז בכתב-העת "ואניטי פייר", המתאר כיצד הכתיבו שליחי ארצות-הברית בשנים האחרונות את כל מהלכי ההנהגה הפלסטינית, עד לפרטים הקטנים ביותר. אף שהמאמר אינו מתייחס ליחסי ישראל-אמריקה (דבר תמוה כשלעצמו) הרי ברור שכל המהלכים האמריקאיים, עד לפרטים הקטנים ביותר, היו מתואמים עם ישראל.

למה זה מדהים? הדברים היו ידועים לי באופן כללי גם לפני כן. מבחינה זו אין במאמר הפתעות: (א) האמריקאים ציוו על אבו-מאזן לקיים בחירות, כדי להוכיח שבוש מביא דמוקרטיה למזרח התיכון. (ב) חמאס נחל ניצחון מפתיע. (ג) האמריקאים הטילו חרם על הפלסטינים, כדי לבטל את תוצאות הבחירות. (ד) לרגע סטה אבו-מאזן מהדרך שהוכתבה לו ועשה הסכם עם חמאס, בחסות (ותחת לחץ) הסעודים. (ה) האמריקאים שמו לזה קץ והכריחו את אבו-מאזן למסור את כל שרותי-הביטחון לידי מוחמד דחלאן, האיש שהם בחרו בו כשליט הצבאי של פלסטין. (ו) האמריקאים סיפקו לדחלאן נשק למכביר, אימנו את אנשיו והורו לו לבצע הפיכה צבאית נגד חמאס ברצועת-עזה. (ז) ממשלת חמאס הנבחרת הקדימה תרופה למכה וחוללו הפיכה חמושה מצדה.

כל זה היה ידוע לי גם מקודם. מה שחדש הוא שהפעם אין זו תערובת של ידיעות, שמועות ומסקנות הגיוניות, אלא תיאור מוסמך ומתועד, המבוסס כולו על מסמכים אמריקאים רשמיים. הוא מעיד על הבורות התהומית של האמריקאים, העולה אף על הבורות הישראלית, לגבי התהליכים הפלסטיניים הפנימיים.

ג'ורג' בוש, קונדוליזה רייס, אליוט אדמס הציוני והגנרלים האמריקאים למיניהם החפים מכל ידע, מתחרים בחוסר-ההבנה שלהם עם אהוד אולמרט, ציפי לבני, אהוד ברק והגנרלים שלנו למיניהם, שהבנתם מגיעה עד לקצה קנה-התותח שלהם.

האמריקאים חיסלו בינתיים את דחלאן, כאשר הציגו אותו בגלוי כסוכן שלהם, בבחינת "הוא בן-זונה, אבל הוא בן-הזונה שלנו". השבוע רצחה קונדוליזה גם את אבו-מאזן. זה הכריז בבוקר שהוא מנתק את המשא-ומתן (שאינו קיים) עם ישראל, כתגובה מינימלית על הזוועה בעזה. השרה האמריקאית קיבלה את ההודעה בשעה שסעדה בחברת עמיתתה הישראלית ("היאכלו שתיים יחדיו, בלתי אם נועדו"). בו במקום טילפנה לאבו-מאזן ונתנה לו פקודה בוטה לבטל את ההודעה מיד. אבו-מאזן נכנע, וכך הציג את עצמו בעיני כל עמו במערומיו.

תורת ההיגיון לא ניתנה בהר-סיני לישראל, אלא בהר אולימפוס ליוונים הקדומים. למרות זאת, בואו ננסה להפעיל אותה כאן.

מה רוצה הממשלה שיקרה בעזה? הממשלה רוצה להפיל את שלטון חמאס (וכך גם להפסיק את ירי הטילים על ישראל.)

היא ניסתה להשיג זאת על-ידי הפעלת מצור טוטאלי על האוכלוסייה, מתוך תקווה שזו תתקומם ותפיל את חמאס. זה נכשל. האפשרות האלטרנטיבית היא לכבוש שוב את כל הרצועה. זה יעלה במחיר אנושי יקר, אולי יותר מכפי שהציבור הישראלי מוכן לשלם. זה גם לא יעזור, כי החמאס יחזור ברגע שצה"ל ייסוג. (כפי שקבע מאו טסה-דונג: "כאשר האויב מתקדם, היסוג. כאשר האויב נסוג, התקדם.")

התוצאה היחידה של "מלחמת חמשת-הימים" היא חיזוק חמאס וליכוד העם הפלסטיני סביבו - ולא רק ברצועת-עזה, אלא גם בגדה המערבית ובירושלים. חגיגות-הניצחון של חמאס היו מוצדקות. ירי הטילים לא נפסק. טווח הרקטות גדל.

אבל נניח שזה היה מצליח, וחמאס היה נשבר. מה אז? אבו-מאזן ודחלאן אינם יכולים לחזור, אלא על כידוני צה"ל, כקבלני-משנה גלויים של הכיבוש. שום חברת-ביטוח לא הייתה מבטחת את חייהם. ואם לא יחזרו - ישתלט כאוס, שמתוכו יקומו כוחות הרבה יותר קיצוניים מכל העולה על דעתנו כיום.

מסקנה: חמאס קיים. אי-אפשר להתעלם ממנו. צריכים לעשות עימו הפסקת-אש. לא הצעת-כזב ילדותית ברוח "אם יפסיקו לירות, גם אנחנו נפסיק." להפסקת-אש, בדומה לטנגו, צריך שניים. היא צריכה להיות פרי של הסכם מפורט, שיכלול את כל מעשי-האיבה, החמושים והאחרים, בכל השטחים.

הפסקת-אש לא תחזיק מעמד אם לא תהייה מלווה במשא-ומתן מזורז לשביתת-נשק ארוכת-טווח (הודנה) ולשלום. אי-אפשר לנהל משא-ומתן על כך עם פת"ח בלי חמאס, ולא עם חמאס בלי פת"ח. לכן דרושה ממשלה פלסטינית שתכלול את שתי התנועות. צריכים להיות בה אישים הזוכים באמון הציבור הפלסטיני כולו, כמו, לדוגמה, מרוואן ברגותי.

זהו ההפך הגמור של המדיניות הישראלית-אמריקאית הנוכחית, האוסרת על אבו-מאזן לבוא בדברים עם חמאס. בכל הצמרת הישראלית, ובכל הצמרת האמריקאית, אין אדם המעז להגיד את הדברים בגלוי. לכן מה שהיה הוא שיהיה.

נהרוג מאה תורכים וננוח. ומפעם לפעם יבוא תורכי ויהרוג בנו.

למה, ריבונו של עולם? מה עשינו להם?