במשך כמה ימים דמתה המדינה לכיכר קונקורד בפאריס בשנת 1793. הציבור כולו ישב מול הגילוטינה, ממתין בקוצר-רוח להבאת המארקיז בעגלה, השכבתו על הקרש, נפילת הלהב על צווארו והרמת הראש הכרות, הנוטף הדם, בידי חייל, להנאת הצופים.

הכול צפו בדריכות בלהב המורם של ועדת וינוגרד. השופט תפס את מקומו מול המצלמות וקרא מהדו"ח. אבל הלהב לא ירד. שום מילואימניק לא הרים את ראשו הכרות, נוטף-הדם. הוא נשאר במקומו. אהוד אולמרט אינו מרקיז, אבל ראשו נשאר על כתפיו.

מקצה הארץ עד קצהו נשמעה אנחה של אכזבה עמוקה. העיתונאים והפרשנים זינקו ממקומם בזעם, כמו הנשים הסורגות בכיכר הפריסאית ששללן נגזל.

ועדת-וינוגרד הכזיבה, קראו הפרשנים. לכשלי המלחמה נוסף הכשל של הוועדה עצמה.

כל פוליטיקאי מנוסה יודע את הכלל: מי שמרכיב ועדה קובע מראש את תוצאותיה.

זה כמעט מובן מאליו. הרי ועדה מורכבת מבני-אדם. לבני-אדם יש תכונות ודיעות. אלה ידועות מראש למרכיב הוועדה. הוא יכול לבחור את חבריה כרצונו. אם ימנה ועדה המורכבת מאילי-הון, סביר שהיא לא תחליט על הכבדת עול-המסים על עשירים. אם ימנה שמאלנים, סביר שתמליץ על ההיפך.

לכן, כאשר התווכחנו בשעתו על נוסח חוק ועדות-החקירה, קבענו שההרכב של ועדת-חקירה ממלכתית לא ייקבע על-ידי הממשלה, אלא על-ידי נשיא בית-המשפט העליון. הייתי אז חבר-כנסת, והיה לי חלק בדיון. הצעתי שלא זה בלבד שהשופט העליון ירכיב את הוועדה, אלא שהוא - ולא ממשלה - יחליט גם על עצם הקמתה. לצערי, הצעה זו לא התקבלה.

זה היה שבע שנים לפני שאהוד אולמרט הצעיר הגיע בכלל לכנסת. אבל הוא הבין את משמעות הוויכוח של אז. לכן, כאשר עלתה אחרי מלחמת-לבנון השנייה הדרישה להקמת ועדת-חקירה ממלכתית, התנגד לכך בשצף-קצף. הוא התעקש על מינוי ועדת-בדיקה ממשלתית. ההבדל: בעוד שחברי ועדת-החקירה הממלכתית נבחרים על-ידי נשיא בית-המשפט העליון, חבריה של ועדת-בדיקה מתמנים על-ידי הממשלה עצמה.

יחי ההבדל הקטן.

מינוי ועדת-וינוגרד היה מלווה בספקות רבים. היה ברור שהנאשם בחר בשופטים. אבל הספקות התנדפו לגמרי כאשר פירסמה הוועדה בשנה שעברה את הדו"ח החלקי שלה. הוא היה קשוח, ללא פשרות. נאמרו בו דברים קשים על אולמרט.

הציבור נרגע. ההבדל בין שני סוגי-הוועדה נשכח. הוועדה התנהגה בדיוק כמו ועדת-חקירה ממלכתית, החליטה כמוה ודיברה כמוה. היא הרימה את להב הגילוטינה, והכול ציפו שסופו של אולמרט קרב.

ואז התברר שההבדל הקטן הוא הבדל גדול מאוד. הוועדה שמונתה על-ידי אולמרט חיברה דו"ח סופי שהיטיב עם אולמרט לאורך כל החזית, ובעיקר מהאישום החמור ביותר: שהחליט על "המהלך הקרקעי" ושלח חיילים למוות כדי להציל את יוקרתו האישית.

בקבלת ההחלטה שלא להרשיע שום פוליטיקאי או גנרל באופן אישי הסתמכה הוועדה על בית-המשפט העליון. שופטיו אסרו על הוועדה להאשים איש.

איך זה? כאשר קיבלה הכנסת את חוק ועדות-החקירה, הקפדנו באופן מיוחד על סעיף 15. נאמר בו שאסור להרשיע מישהו מבלי שניתנה לו אפשרות הוגנת להגן על עצמו. צריכים להזהיר אותו מראש, לאפשר לו למנות סנגור, לתת לו הזדמנות להזמין עדים ולחקור עדים.

זהו תהליך ארוך, ואילו ועדות-חקירה ממהרות תמיד לסיים את עבודתן לפני שיישכח האירוע שאותו הן באות לחקור. לדוגמה: ועדת-אגרנט, שהתמנתה אחרי מלחמת יום-הכיפורים, פשוט התעלמה מן הסעיף והדיחה מצה"ל את הרמטכ"ל, דויד אלעזר, את מפקד חזית-הדרום, שמואל גורודיש וגנרלים אחרים - מבלי שהוזהרו.

ועדת-וינוגרד בחרה בדרך אחרת. כאשר הצבא עתר לבג"ץ בדרישה שהוועדה תכבד את סעיף 15, היא פשוט התחייבה שלא להסיק מסקנות אישיות.

הוועדה יכלה להתחכם ולתאר את תפקודו של אולמרט בתקופה הנדונה במלים כה קשות, עד שלא יוכל להישאר בתפקיד. היא לא עשתה זאת. להיפך, היא קבעה שהחלטותיו היו סבירות.

הלהב לא נפל, אולמרט יצא מן המשבר חבול, אבל מנצח.

אחרי הטבח בסברה ושתילה (1982) פירסמה ועדת-החקירה הממלכתית בראשות השופט כהן דו"ח מצוין, שחשף את כל העובדות. אבל אלה יכלו להביא אותה למסקנות הרבה יותר חמורות. במקום להאשים את אריאל שרון ואנשיו ב"אחריות בלתי-ישירה", היא יכלה בהחלט לקבוע שרובצת עליהם אחריות ישירה. העובדות הצדיקו מסקנה כזו. מדוע גם היא לא עשתה כך והדיחה רק את שר-הביטחון וכמה קצינים? אני מניח שנרתעה, כדי שלא לגרום נזק חמור למדינה.

עכשיו אני יכול לכתוב את אותו הדבר על ועדת-וינוגרד. העובדות שחשפה מצדיקות מסקנות הרבה יותר חמורות. מדוע לא עשתה כך? אפשר רק לנחש: חמשת חברי הוועדה, כולם אנשי המימסד - 2 גנרלים, 2 אקדמאים, 1 שופט - לא רצו להפיל את אולמרט, איש-המימסד בהא הידיעה. אולי חששו פן יבוא במקומו מישהו הרבה יותר גרוע. רבים במדינה שותפים לגישה זו.

כאנשי-מימסד מובהקים, נרתעו חברי הוועדה גם מלנגוע בשתי הסוגיות המרכזיות של מלחמת-לבנון השנייה: (א) מדוע בכלל פרצה המלחמה, ו(ב) מה גרם להידרדרות המדהימה של צה"ל.

בשני הדו"חות שלה קבעה הוועדה שההחלטה לצאת למלחמה הייתה חפוזה וקלת-דעת. נקבעו לה מראש מטרות שלא ניתנו כלל להשגה. אבל הוועדה לא קבעה מה הניע את אולמרט ושות' - ממשלת ישראל - לקבל החלטה זו.

אנחנו יודעים עכשיו בביטחון שתכנית-המלחמה הוכנה זמן רב מראש. היא תורגלה שוב חודש אחד בלבד לפני המלחמה, והוכנסו בה שינויים בהתאם לתוצאות התרגיל. בסופו של דבר התוכנית הזאת לא בוצעה. אך ברור שהממשלה והצבא חשבו זמן רב מראש על תקיפת חיזבאללה.

במשך שש שנים היה הגבול הצפוני שקט לגמרי. חיזבאללה צבר טילים (כפי שהוא עושה עכשיו) ולא הראה שום נטייה להתקיף את ישראל (כמו עכשיו).

הפשיטה שבה נחטפו שני החיילים הייתה חריג. היא נועדה לרכוש קלף-מיקוח, כדי לשחרר את אנשי החיזבאללה השבויים בישראל. חסן נסראללה הודה אחר-כך שזאת הייתה שגיאה חמורה, ושלא היה נוהג כך אילו העלה על דעתו שזה יגרום למלחמה. (אולמרט עוד לא הודה בשום שגיאה.)

כפי שאמרתי עוד בפרוץ המלחמה, תקרית זו הייתה רק תירוץ למלחמה, ולא הסיבה האמיתית. אם כן, מה הייתה הסיבה האמיתית? התשוקה של האזרח אולמרט לצבור תהילה צבאית? השאיפה של דן חלוץ להוכיח שחיל-האוויר יכול לנצח לבדו, על-ידי הפצצה מאסיבית של אוכלוסיה אזרחית?האמונה שאפשר לחסל את חיזבאללה במכה ניצחת אחת?

כאשר בא השופט וינוגרד לנמק מדוע שמר על חלק מהדו"ח בסוד, הוא השתמש במלים שאיש לא עמד עליהן: "ביטחון המדינה ויחסי-החוץ שלה". יחסי-חוץ? איזה יחסי-חוץ? יחסים עם מי בחוץ? על כך יש רק תשובה סבירה אחת: היחסים עם ארצות-הברית.

יתכן שכאן קבור הכלב: אולמרט נענה לבקשה אמריקאית. הנשיא בוש רצה להמליך בביירות את בן-חסותו, פואד סניורה. לשם כך היה צורך לחסל את חיזבאללה, הכוח הלבנוני העיקרי המתנגד לכך. חוץ מזה רצה בוש לחסל את המשטר הסורי, המפריע להשתלטות המוחלטת של ארצות-הברית במרחב.

אני מאמין שזוהי החוליה החסרה בשרשרת של וינוגרד. אולמרט יכול לטעון: "רק מילאתי פקודות". אבל את זה, כמובן, אי-אפשר להגיד.

החור השחור השני בדו"ח נוגע לצה"ל. הוועדה מותחת עליו ביקורת רצחנית. מעולם לא תוארה צמרת צה"ל כך - חבורה של אנשים חסרי-אופי, חסרי-כשרון וחסרי-יכולת. גנרלים המוכנים לשלוח אנשים למוות בפעולה שהם לא מאמינים בהצלחתה, אך ורק מפני שאינם מעזים להגיד זאת לבוסים. גנרלים שאינם דורשים הגדרה ברורה של המטרות לפני שהם יוצאים לקרב. גנרלים שאינם מבינים את הליקויים הגורליים של הצבא המסור בידיהם, והאחראים - הם עצמם וקודמיהם - לליקויים אלה.

כל זה נאמר. מה שלא נאמר הוא: איך קמה לנו צמרת צבאית זו? מה גרם לליקויים אלה?

התשובות מתמצות במילה אחת, שלא הוזכרה כלל בדו"ח: הכיבוש.

כתבתי עשרות פעמים בשנים האחרונות על ההשפעות הרות-האסון של הכיבוש על צה"ל. אי-אפשר להעסיק צבא שלם במשך עשרות שנים כמשטרה קולוניאלית לדיכוי ההתנגדות של האוכלוסייה הכבושה, מבלי שזה ישנה את אופיו. חיילים הרודפים אחרי ילדים זורקי-אבנים בסימטאות הקסבה, המכים בלילה על דלתות של אזרחים, המפעילים דחפורים להריסת בתי-מגורים, וכל זה שנה אחרי שנה - חיילים כאלה אינם כשירים למלחמה מודרנית.

גרוע מזה: צבא קולוניאלי כזה אינו מושך את הטובים והמוכשרים. אלה הולכים עכשיו להיי-טק ולמדע. העבודה הברוטאלית של הצבא נגד אזרחים ולוחמי-גרילה דוחה את בעלי-המצפון ובעלי-הרגש, שהם-הם הלוז של קצונה טובה. היא מקהה את החושים של הנותרים, או שהם חוזרים מהשטחים הכבושים הלומי-קרב.

במשך 40 שנות הכיבוש איבד צה"ל את שכבת הקצונה שהנהיגה אותו ממלחמת-העצמאות למלחמת-ששת-הימים, אנשים כמו יצחק שדה, יגאל אלון, יצחק רבין, עזר וייצמן, מתי פלד, חיים ברלב ודויד אלעזר. במקומה באה שכבה בינונית, חסרת-פנים, טכנאים אפורים אך שחצניים, בעלי מחשבה רדודה, קולוניאלית, ימנית-קיצונית, ובה אחוז גדל והולך של מתנחלים חובשי-כיפות.

זוהי השכבה שעליה מדבר הדו"ח - אך מבלי לציין זאת. זהו צבא-כיבוש, שיש בו ברירה טבעית שלילית אוטומטית - מי שלא נוח לו באווירה זו פשוט נוטש. כפי שקורה בכל צבא, האווירה השוררת בצמרת, הטובה או הרעה, מחלחלת אל הדרגים הנמוכים, עד לחיילים הפשוטים ביותר.

זה איננו צבא של לוחמי סטלינגרד המגינים על מולדתם - זהו צבא של לוחמי וינוגרד. לא צבא של לוחמי הקסטל, נגבה ודגניה, אלא צבא ההגנה לפולשי השוק בחברון ולמקללת השרמוטה. זהו צבא ששום גאון לא יצליח "לתקן את הקלקולים" שבו. כי כל הקלקולים נובעים מקלקול אחד: הכיבוש.