זה נראה כמו פריצתה של חומת ברלין. וזה לא רק נראה כך. המעבר ברפיח היה לרגע שער ברנדנבורג.

אי-אפשר שלא לחוש התרוממות-רוח כאשר המוני בני-אדם מדוכאים ורעבים פורצים את החומה הסוגרת עליהם, עיניהם קורנות והם מחבקים כל מי שנקרה בדרכם, גם כאשר הממשלה שלך היא שהקימה את החומה.

רצועת-עזה היא בית-הסוהר הגדול ביותר בעולם. פריצת החומה ברפיח הייתה מעשה משחרר. הוא הוכיח שמדיניות בלתי-אנושית היא תמיד גם מדיניות אווילית: שום כוח אינו יכול לעמוד מול המון, שהגיע לגבול הייאוש.

זהו הלקח של עזה, ינואר 2008.

אפשר לחזור על אימרתו המפורסמת של המדינאי הצרפתי מוליי דה-לה-מרט, בתיקון קל: "זה גרוע מפשע מלחמה, זו שגיאה!"

שני האהודים - ברק ואולמרט - הטילו כבר לפני חודשים מצור על רצועת-עזה, וגם התפארו בכך. באחרונה הם הידקו את טבעת-החנק עוד יותר, עד שכמעט דבר לא נכנס לרצועה. השבוע הטילו מצור מוחלט - לא מזון, לא תרופות. הם הגיעו לשיא כאשר הפסיקו גם את הכנסת הדלק. חלקים גדולים של הרצועה נותרו בלי חשמל: אינקובטורים לפגים, מכונות דיאליזה, משאבות המים והביוב. מאות אלפים נשארו בלי חימום בקור המקפיא, בלי אמצעי-בישול, כמעט בלי אוכל.

אל-ג'זירה שידרה את תמונות העלטה שוב ושוב למיליוני בתים בעולם הערבי. תחנות-הטלוויזיה בכל העולם הראו גם הן את התמונות. מקזבלנקה עד עמאן פרצו הפגנת המוניות נזעמות, שהבהילו את המישטרים הערביים. חוסני מובארק טילפן לאהוד ברק בבהלה. ברק נאלץ לבטל בערב באופן חד-פעמי את מצור-הדלק שהטיל בבוקר. חוץ מזה, המצור נשאר מוחלט.

קשה להעלות על הדעת מעשה מטומטם יותר.

העילה להרעבה והקפאה של מיליון וחצי בני-אדם המצטופפים בשטח של 365 קמ"ר היא הירי הממושך על שדרות ושאר הישובים הסמוכים לרצועה.

זו עילה טובה. היא מאחדת את החלקים הפרימיטיביים ומעוטי-היכולת של הציבור הישראלי. הוא מקהה גם את ביקורת האו"ם וממשלות העולם, שהיו צריכים להתריע על עונש קולקטיבי שהוא, בלי כל ספק, פשע-מלחמה על פי החוק הבינלאומי.

מוצגת לעולם תמונה ברורה: משטר-הטרור החמאסי בעזה יורה טילים על אזרחים ישראליים חפים-מפשע. שום ממשלה בעולם לא תסבול ירי מעבר לגבול על אזרחיה. צה"ל לא מצא תשובה צבאית שתמנע את ירי הקסאמים. לכן אין ברירה אלא להפעיל על תושבי עזה לחץ כל-כל חזק עד שיתקוממו נגד החמאס ויפסיקו את ירי הטילים.

ביום שבו שותק מפעל-החשמל בעזה התמוגגו הכתבים הצבאיים שלנו: רק שני קסאמים נורו מהרצועה! סימן שזה מצליח! אהוד ברק הוא גאון!

אבל למחרת היום נחתו שוב 17 קסאמים, והשמחה התפוגגה. פוליטיקאים וגנרלים יצאו מדעתם (פשוטו כמשמעו): פוליטיקאי אחד הציע "להשתגע יותר מהם". אחר דרש "להפציץ רובע שלם של עזה בתגובה על כל קסאם". פרופסור מפורסם (וקצת דפוק בראש) הציע להפעיל "רוע מוחלט".

התסריט הממשלתי חזר על מלחמת הלבנון השנייה (שהדו"ח הסופי עליה עומד להתפרסם בעוד כמה ימים). אז: חיזבאללה לכד שני חיילים בצד הישראלי של הגבול - עכשיו: חמאס ירה על ישובים בצד הישראלי של הגבול. אז: הממשלה יצאה בחיפזון למלחמה - עכשיו: הממשלה הזדרזה להטיל מצור מוחלט. אז: הממשלה ביצעה הפצצה מאסיבית של האוכלוסיה האזרחית בלבנון כדי שזו תלחץ על חיזבאללה - היום: הממשלה גורמת סבל מאסיבי לאוכלוסיה האזרחית בעזה כדי שתלחץ על חמאס.

התוצאות דומות בשני המקרים. האוכלוסייה הלבנונית לא התקוממה נגד חיזבאללה, אלא להפך: בני כל העדות בלבנון התלכדו סביב הארגון השיעי, חסן נסראללה הפך לגיבור העולם הערבי כולו. ועכשיו: האוכלוסייה בעזה מתלכדת סביב חמאס ומאשימה את אבו-מאזן בשיתוף-פעולה עם האויב האכזרי. אמא שאין לה אוכל לילדים אינה מקללת את אסמעאיל הנייה, אלא את אולמרט, אבו-מאזן ומובארק.

אז מה בכל זאת עושים? הרי ברור שאי-אפשר לסבול שתושבי שדרות יחיו תחת אימה מתמדת.

מה שמנסים להסתיר מנהציבור הממורמר הוא שאפשר להפסיק את ירי הקסאמים מחר בבוקר.

כבר לפני חודשים הציע חמאס הפסקת-אש (תהדיה). הארגון חוזר על כך גם השבוע.

הפסקת-אש פירושה, לפי תפיסת חמאס: הפלסטינים יפסיקו את ירי הקסאמים והמרגמות, הישראלים יפסיקו את הפשיטות לרצועה, ההתנקשויות הממוקדות ואת המצור.

מדוע אין הממשלה קופצת על ההצעה הזאת?

פשוט: כדי לבצע עיסקה כזאת, צריכים לדבר עם חמאס - במישרין או בעקיפין. ואת זה בדיוק מסרבת הממשלה לעשות.

מדוע? גם זה פשוט: שדרות היא בסך הכול תירוץ - כשם שהחיילים החטופים היו תרוץ למשהו אחר לגמרי. המטרה האמיתית של כל המיבצע היא להפיל את שלטון חמאס בעזה ולמנוע את השתלטות חמאס על הגדה המערבית.

במלים פשוטות וגסות: הממשלה מקריבה את גורל תושבי שדרות על מזבח של עיקרון חסר-תוחלת. לממשלה חשוב להחרים את חמאס מאשר לשים קץ למצוקת תושבי שדרות. התקשורת כולה משתפת פעולה עם השקר.

כבר נאמר בעבר שמסוכן אצלנו לכתוב סאטירה - לעיתים קרובות הופכת הסאטירה למציאות.

כמה מהקוראים בוודאי יזכרו מאמר סאטירי שכתבתי לפני כמה חודשים. תיארתי שם את המתרחש בעזה כניסוי מדעי ישראלי, שנועד לבדוק עד כמה ניתן להרעיב ציבור אזרחי ולהפוך את חייו לגיהינום, לפני שירים ידיים וייכנע.

השבוע הפכה הסאטירה למדיניות רשמית. פרשנים מכובדים הכריזו בפירוש שאהוד ברק וראשי צה"ל פועלים על פי שיטת "ניסוי ותעיה", ומשנים את שיטותיהם מדי יום בהתאם לתוצאות. מפסיקים את הדלק לעזה, רואים איך זה עובד, מבטלים את זה כשרואים שתגובה העולם שלילית מדי. מפסיקים את הכנסת התרופות, רואים איך זה עובד, וכן הלאה. ניסוי מדעי. ניסוי בבני-אדם. המטרה המדעית מקדשת את האמצעים.

האיש הממונה על הניסוי הוא אהוד ברק - אדם בעל מוח פורה ונטול מעצורים, אדם שדרכי המחשבה שלו בלתי-אנושיות. יתכן שהוא כיום האדם המסוכן ביותר בישראל, מסוכן יותר מאהוד אולמרט ובנימין נתניהו. מסוכן לעצם קיומה של ישראל בטווח הרחוק.

הממונה על ביצועו של הניסוי הוא הרמטכ"ל. הזדמן לנו השבוע לשמוע את נאומיהם של שני רמטכ"לים שקדמו לו, משה יעלון ושאול מופז, בכנס בעל יומרות אינטלקטואליות גבוהות. שניהם התגלו כבעלי דיעות שמקומן בין הימין הקיצוני והימין הקיצוני עוד יותר, יחד עם דרך-מחשבה פרימיטבית להחריד. על דמותו המוסרית והאינטלקטואלית של יורשם, דן חלוץ, אין טעם לבזבז מילה. אם כך מדברים הרמטכ"לים-לשעבר, מה טיבו של הרמטכ"ל המכהן, שאינו יכול עדיין לדבר בגילוי-לב כזה? האם התפוח הזה נפל רחוק יותר מאותו העץ?

עד לפני שלושה ימים יכלו הגנרלים להשתעשע במחשבה שהניסוי עומד להצליח. המצוקה ברצועה הגיעה לשיא. מאות אלפים החלו לסבול חרפת-רעב ממש. ראש סוכנות-הסעד של האו"ם הזהיר מפני קטסטרופה אנושית. רק העשירים יכלו עוד לנסוע במכונית, לחמם את בתיהם, לאכול לשובע. העולם עמד מנגד, ציקצק בלשונו ושתק. מנהיגי ערב השמיעו מליצות של צער והשתתפות ולא נקפו אצבע.

ברק, אדם בעל כושר מאתמטי, יכול היה לחשב מתי האוכלוסייה תתמוטט סופית.

ואז קרה הדבר שאיש מהם לא צפה לו, למרות שהיה הדבר הצפוי ביותר בעולם.

כשמכניסים מיליון וחצי בני-אדם לסיר לחץ ומרתיחים אותו עוד ועוד, הוא יתפוצץ. זה מה שקרה במעבר רפיח.

תחילה הייתה התפוצצות קטנה. המון הסתער על המעבר, השוטרים המצרים פתחו באש חיה, עשרות נפצעו. זה היה אות-אזהרה.

כעבור יום באה ההתקפה הגדולה. לוחמים עזתיים פוצצו את החומה במקומות רבים. מאות אלפים פרצו החוצה לשטח מצריים ולקחו נשימה עמוקה. המצור נפרץ.

כבר לפני כן עמד חוסני מובארק במצב בלתי-אפשרי. מאות מיליוני ערבים, מיליארד מוסלמים, ראו שצה"ל צר על עזה רק משלושה צדדים: מצפון, ממזרח ומהים. הצלע הרביעית של המצור סופקה על-ידי הצבא המצרי.

נשיא מצרי, הטוען לכתר מנהיגות העולם הערבי כולו, נראה כמשתף-פעולה עם המבצע הבלתי-אנושי של האויב האכזרי, כדי לזכות בחסדי (ובכספי) האמריקאים. יריביו מבית, האחים המוסלמים, ניצלו את המצב הזה כדי לבזות את הנשיא בעיני עמו.

ספק אם מובארק יכול היה להחזיק מעמד במצב כזה. אבל ההמונים הפלסטיניים פטרו אותו מהצורך להחליט. הם החליטו במקומו. הם פרצו החוצה כנחשול של צונאמי. עכשיו עליו להחליט אם להיענות לדרישה הישראלית ולהטיל שוב מצור על אחים ערביים.

ומה עם הניסוי של ברק? איך ימשיך בו? האפשרויות מעטות:

(א) לכבוש את עזה מחדש. צה"ל מתנגד לכך. הוא מבין שזה יחשוף רבבות חיילים למלחמת גרילה אכזרית, שלא תהיה דומה לאינתיפאדות הקודמות.

(ב) להדק את המצור מחדש, תוך הפעלת לחץ כביר על מובארק, עד כדי שלילת המיליארדים שהוא מקבל מהקונגרס האמריקאי תמורת שרותיו.

(ג) להפוך את הקללה לברכה, על-ידי מסירת עזה לאחריותו של מובארק, תוך טענה שזאת הייתה, בעצם, כוונתו הנסתרת של ברק כל הזמן. משמע: מצריים תצטרך לשמור על ביטחון ישראל, למנוע את ירי הקסאמים ולחשוף את חייליה לגרילה פלסטינית, אחרי שנפטרה סוף-סוף מעולה של הרצועה הצפופה והדלה, שעכשיו גם נהרסה תשתיתה בעקבות הכיבוש הישראלי. נשיא מצריים יגיד, מן הסתם: תודה, אבל לא.

המצור האכזרי היה פשע מלחמה. גרוע מזה: הוא היה שגיאה מטומטמת.