שני עיתונאים חשובים, שאני מכבד אותם מאוד, הזכירו אותי בדברם על ראש-הממשלה. עקיבא אלדר מ"הארץ" כתב לפני חודש על אהוד אולמרט "כיצד לנהוג בבן המשפחה הלוחמת (אביו היה מראשי אצ"ל) שנשמע כמו אורי אבנרי?"השבוע כתב גדעון לוי באותו העיתון שאולמרט "מדבר כאורי אבנרי, גם אם באיחור של 40 שנה."

הדברים מתייחסים, מן הסתם, לתביעה שהשמעתי פומבית במהלך מלחמת ששת-הימים, כשהצעתי ללוי אשכול לאפשר לפלסטינים להקים מיד מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, שנכבשו על-ידי צה"ל כמה שעות לפני כן.

הייתי אז יחיד בין 120 חברי-הכנסת, ו"העולם הזה" היה יחיד בין כלי-התקשורת בישראל שפירסם תכנית זו.

עכשיו אומר אהוד אולמרט שמדינת-ישראל אבודה אם לא תקום לצידה מדינה פלסטינית, במסגרת "פיתרון שתי-המדינות".

לכאורה, אני צריך להרגיש סיפוק. אם ראש ממשלת ישראל קיבל את הדברים שאמרתי לפני 40 שנה (ולמעשה לפני 60 שנה, מיד עם קום מדינת-ישראל). מה יכול להיות יותר טוב?

כי הרי כשאתה מציע תכנית פוליטית, אתה שואף להגשמתה. האיש היחידי המסוגל להגשים אותה בפועל הוא ראש-הממשלה. לכן, כאשר ראש-הממשלה מנכס לעצמו את תכניתך אתה צריך להיות מאושר ולצאת במחול קטן לצלילי השיר "אמרתי לכם".

בספר שהופיע ב-1970 בביירות, בהוצאה הרשמית של אש"ף, נקרא רעיון שתי-המדינות בשם "תכנית אבנרי". המחבר, כמיל מנצור, גינה אותה בחריפות, אבל כעבור שלוש שנים בלבד, בסוף 1973, אימץ אותה יאסר ערפאת. עכשיו תומכים בה גם מנהיג אש"ף וגם ראש ממשלת-ישראל. הללויה.

מובן שאולמרט לא משמיע את הדברים מפני שחבריי ואני שיכנענו אותו. אני מכיר אותו זה 40 שנה, מאז שצעד את צעדיו הראשונים על הבמה הפוליטית, וברוב הזמן הזה היינו אויבים. הוא היה נושא-כליו של שמואל תמיר, שטבע ב-1967 את הסיסמה "שטח משוחרר לא יוחזר". כראש עיריית ירושלים בנה אולמרט התנחלויות על גבי התנחלויות ויצר במתכוון פרובוקציות עקובות-מד כמו פרשת המנהרה.

אבל אם הוא מרגיש עכשיו צורך לתמוך בתכנית שהיא ההפך הגמור מכל מה שהחזיק בו ברוב שנות חייו, זה מעיד על הפופולריות של הרעיון. יתכן שתרומתנו הישירה לכך הייתה מצומצמת, אך יתכן שתרומתנו העקיפה הייתה חשובה בכך שהכשרנו את דעת-הקהל. ובכל מקרה, התהליכים ההיסטוריים התפתחו כפי שחזינו אותם, ודחפו את הנהגות שני העמים בכיוון זה.

זה מוכיח שוב שגם אם על פני הקרקע קורים דברים מפלצתיים, מתחת לפני הקרקע, במעמקי התודעה הלאומית, משפיעים ופועלים גם זרמים הגיוניים וחיוביים. זה תהליך ארוך ומכאיב, אבל בסופו של דבר התפיסה הזאת תנצח.

לעומת זאת מכרסמם בכל עוז החשד שדיבוריו של אולמרט אינם אלא אשליה. אחיזת-עיניים. הונאה.

האם באמת הייתה לאולמרט הארה, כמו לפאולוס בדרך לדמשק, או שמא כל זה אינו אלא תרגיל פוליטי?

יש המאמינים שכל הדיבורים על "סוגיות הליבה" ו"הסכם-מדף על פיתרון-הקבע עד סוף 2008" אינם אלא טכסיס מחוכם של פוליטיקאי משופשף, הנתון במצוקה. בעוד שבועיים אמורה ועדת-וינוגראד לפרסם את הדו"ח הסופי שלה על מלחמת-לבנון השנייה, ואולמרט עלול למצוא את עצמו במצב בלתי-אפשרי. מפגינים ברחוב ידרשו את פיטוריו. מנהיג מפלגת-העבודה, אהוד ברק, יעמוד מול הדרישה לפרוע את ההמחאה שנתן בשעתו, להתפטר ברגע שיפורסם הדו"ח וכך למוטט את הממשלה.

במצב כזה יכולים פוליטיקאים לעשות רק אחד משני דברים: לפתוח במלחמה או לרוץ לקראת שלום. ומאחר שלמלחמה אין כיום התנאים הדרושים, נשארת האופציה של תהליך-שלום. כך אולמרט הופך לאיש שלום, מדבר בשפת אנשי-שלום ועושה מהלכי שלום.

נניח שזה יעזור לו לעבור את המשבר ולהישאר ראש-ממשלה עם קואליציה יציבה, האם - שואלים החשדנים - ימשיך אז בתהליך-השלום? האם לא ישתמש בתירוץ הראשון כדי לשים לו קץ? האם התנהגותו היום - אי-קיום ההבטחה לסלק את המאחזים, הגברת הבנייה במזרח ירושלים ובגדה המערבית, דחיית ההצעה של חמאס להפסקת-אש - אינה מעידה על כך?

בקיצור, מזהירים החשדנים, אין לפתח תקוות. להיפך, צריך לחשוף את פרצופו האמיתי של ראש-הממשלה המנצל את תכניתנו לצורך הונאה.

ככל שניתוח זה נראה סביר, הוא לוקה בפשטנות יתר.

האירוע הפוליטי של השבוע הוא פרישת אביגדור ליברמן מהממשלה. הסיבה הרשמית היא שאינו יכול להישאר בממשלה המנהלת משא-ומתן על "סוגיות-הליבה" - גבולות, פליטים, ירושלים, התנחלויות. אולי זה רק תירוץ, ויש לליברמן חשבונות פוליטיים מורכבים שאין אדם סביר מסוגל לעקוב אחריהם. אך העובדה היא עובדה. מעריציו החדשים, וביניהם ראש מרצ יוסי ביילין, טוענים שהצעד של ליברמן מוכיח שאולמרט מתכוון ברצינות.

אך החשדנים בשלהם: ליברמן הלך, אולם ש"ס נשארה. דרכי-המחשבה של ליברמן דומות למבוך, אך החשבונות של ש"ס פשוטים וברורים. ש"ס היא עכשיו במצב שכל פוליטיקאי חולם עליו: היא נמצאת בקואליציה אך יכולה להפיל אותה בכל רגע. אחרי פרישת ליברמן נותרו לקואליציה של אולמרט 67 קולות. אם יפרשו גם 11 הקולות של ש"ס , אין לאולמרט ממשלה.

ש"ס היא מפלגה לאומנית-ימנית, והיא זקוקה לתירוץ כדי להישאר ליד האבוס הממשלתי. היא מכריזה שתפרוש ברגע שידברו עם הפלסטינים על ירושלים. אך במשא-ומתן רציני אי-אפשר בכלל להימנע מכך. סוגיות-הליבה אינן יחידות נפרדות - פשרה באחת מהן צריכה להיענות בפשרה באחרת. הישארות ש"ס יכולה, על כן, להתפרש כהתחייבות של אולמרט שלא לדבר ברצינות על סוגיות הליבה.

תומכיו של אולמרט מרגיעים את הציבור הימני: אין מה לדאוג. בסך-הכול מתכוון אולמרט להגיע תוך שנה ל"הסכם-מדף", מושג פוליטי חדש שפירושו מיסמך שבו יסוכמו רק העקרונות של הסכם-השלום. הביצוע שלו אמור להידחות עד ששני הצדדים ימלאו את תנאי-היסוד: חיסול "תשתית הטרור" בצד האחד, "פינוי המאחזים" בצד האחר. "זה הרי לא יקרה לעולם," קורצים אנשי אולמרט לחסידי הימין.

כך או כך - כששוקלים אלה מול אלה את כל האפשרויות, צריך גם לזכור שלהתבטאויות של ראש-ממשלה יש בכל זאת כוח עצמאי, תהייה כוונתן אשר תהיה. אי-אפשר להשיבן לפה שממנו יצאו. המלים נחרטות בזיכרון הקולקטיבי, הן מעצבות את התודעה הלאומית. כאשר אולמרט אומר שמדינת-ישראל "אבודה" אם לא תקום לצידה מדינה פלסטינית, זוהי אבן-דרך משמעותית.

כמו בתוכניות "ריאליטי" בטלוויזיה, אהוד אולמרט מבקש קודם כל לשרוד.

יש לקחת זאת בחשבון כשבאים לנחש אם הוא מתכוון ברצינות כשהוא מדבר בשפתנו, או שאלה הן מילים ריקות. האם זהו "אולמרט חדש", שאול שהפוך לפאול, או שזהו אולמרט הישן-נושן, בתחפושת אופנתית חדשה? האם נוסף על כל השיקולים הפוליטיים, מבקש אולמרט לרשום בספר ההיסטוריה שהוא עשה בכל זאת מעשה גדול?

בינתיים הולך ומחמיר המצב בעזה הנצורה. מספר הפלסטינים הנהרגים מדי יום הוכפל. הרמטכ"ל מתפאר בכך. הארגונים הפלסטיניים, מצדם, הכפילו את מספר הקסאמים הנורים לעבר ישראל, והפעם גם חמאס מתפאר בכך רשמית. כרגיל, כל צד טוען שהוא רק מגיב על מעשי הצד השני.

בין ההרוגים הפלסטיניים היה חוסאם אל-זהאר, בנו של מי שהיה שר-החוץ בממשלת חמאס. השב"כ טוען שהוא המנהיג הקיצוני ביותר של חמאס. אם זה נכון, זה אומר דרשני. לפני 16 שנים הפגין אל-זהאר יחד איתנו, אנשי-שלום מישראל, נגד גירוש הפעילים האיסלאמיים על-ידי יצחק רבין. כאשר הוחזרו הגולים, הוא אירגן את האסיפה הגדולה בעזה, שבה ניתן לי לנאום (בעברית) בפני מאות שייח'ים, כשסמל שני הדגלים - דגל ישראל ודגל פלסטין - על חזי.

אם איש כזה הפך למנהיג הקיצוני ביותר, זהו בלי ספק פרי הכיבוש. זה מוכיח - למי שעוד זקוק לכך - שאמצעי-הדיכוי, שנועדו לחסל את חמאס, משיגים בדיוק את ההיפך: הם דוחפים את הארגונים הפלסטיניים לעמדות יותר ויותר קיצוניות. השבוע, אחרי שאל-זהאר שכל את בנו השני (הבכור נהרג לפני שנים) הוא הפך למנהיג הפופולרי ביותר בעולם הערבי כולו. ראשי המדינות נחפזו להתקשר ולהביע לו תנחומים.

האם כך נוהג ראש-ממשלה שפניו לשלום והחושב שישראל אבודה בלעדיו?

בחזרה להתחלה: האם לשמוח או לרתוח על כך ש"אולמרט נשמע כמו אורי אבנרי"?

אני נזכר בדברים שכתב רודיארד קיפלינג, כאשר שאל: "אם תוכל לסבול שהאמת אותה אמרת / מסולפת בידי נוכלים כמלכודת לטיפשים..." אמנם נאמר ש"החיקוי הוא הצורה הכנה ביותר של חנופה," אבל ירק הביצוע ירגיע את החשדות.