ציפי לבני היא הציפור הלבנה של הפוליטיקה הישראלית. כשמה כן היא: מול הנץ בנימין נתניהו, העיט אהוד ברק והעורב אהוד אולמרט, היא הצטיירה כעוף צחור.

בסקרי דעת-הקהל, היא זכתה בפופולריות מפתיעה. היא עלתה על כל שאר הפוליטיקאים בקואליציה. וככל שירדה האהדה לשני האהודים - אולמרט וברק - כן גברה האהדה אליה.

מדוע, בעצם? אולי יש כאן משאלת-לב. הכול מבינים שבכנסת הנוכחית אי-אפשר להקים קואליציה בלי מפלגת "קדימה". על כן, מי שרוצה להדיח את אולמרט אך אינו רוצה בבחירות חדשות, צריך למצוא את המועמד להחלפת אולמרט בתוך סיעת "קדימה". לבני היא התחליף היחידי האפשרי.

ובכל זאת, הפופולריות של לבני היא תופעה מוזרה. היא לא עמדה עד כה בשום מבחן רציני. מעולם לא נשאה באחריות ביצועית ממשית. היא הייתה שרת-משפטים שגרתית.

אבל התדמית הציבורית שלה מרשימה. היא נראית הגונה, תכונה די נדירה במקומותינו. היא נראית אמיצה. היא נראית נבונה.

אך מי שעוקב אחריה בעיניים פקוחות מוכרח להסיק את המסקנה ההפוכה. ציפי לבני רחוקה מלהיות אמיצה ורחוקה מלהיות חכמה.

זה התברר לפני שנה, אחרי מלחמת לבנון השנייה.

נדמה היה שזעם הציבור על כישלונות המלחמה יביא להפלת אולמרט. לבני קפצה על המציאה. בקריאה דרמטית תבעה את התפטרות ראש-הממשלה והציעה את עצמה כמועמדת להחלפתו. הודלף גם שכבר בראשית המלחמה דרשה להפסיקה (דבר שלא הפריע לה להצביע בממשלה בעד כל המהלכים של אולמרט.)

מעשה אמיץ, אם כי לא חכם. כי חיש מהר התברר שזעם הציבור שוכך מהר. תנועת המחאה דעכה. אולמרט, אדם בעל עור של פיל וערמומיות של שועל, פשוט התעלם ושרד. את דו"ח-הביניים הביקורתי של ועדת-החקירה ("דו"ח וינוגרד") ניער מעצמו כמו שכלב מתנער מטיפות של מים. למחרת ניסיון-הפוטש מצאה ציפי לבני את עצמה לבדה בחלל פוליטי ריק.

מה עושה פוליטיקאי אמיץ במצב כזה? זה כמעט מובן מאליו: הוא מתפטר. הוא מתייצב באופוזיציה כדי להזהיר, להתריע, להטיף בשער.

אבל לבני לא עשתה זאת. היא מילמלה כמה מילים בלתי-מחייבות, התקפלה ונשארה בממשלה. כמו רוב הפוליטיקאים שלנו, היא דוגלת בנוסח מתוקן של אימרת דקארט: "אני בממשלה - משמע אני קיים."

היא ממשיכה לשאת באחריות הקולקטיבית עבור מעשיה ומחדליה של ממשלה, אשר בראשה עומד אדם שהיא עצמה הגדירה אותו כבלתי-כשיר.

זה באשר לאומץ. ואשר לחוכמה: אם לא הייתה בטוחה ביכולתה להפיל את אולמרט, מדוע פתחה בכלל בהרפתקה אומללה זו? ואם לא הייתה מוכנה להתפטר, מדוע התחזתה כמורדת?

אולמרט היה יכול להדיח אותה. אבל הוא הרבה יותר מדי ערמומי. כדאי לו שתהיה בתוך האוהל ותירק החוצה, במקום שתהיה מחוץ לאוהל ותירק פנימה. מאז הוא מרעיף עליה שבחים וחולק לה מחמאות. איזו שרת-חוץ מוצלחת! איזו דיפלומטית חכמה!

בימים האחרונה התברר לגמרי שציפי לבני אינה שרת-חוץ מוצלחת ואינה דיפלומטית חכמה. היא נהגה בטיפשות הזועקת לשמיים ממש.

זה התחיל בהופעה שלה בוועדת-החוץ-והביטחון של הכנסת. פעם, בעבר הרחוק, זה היה פורום סודי. אבל עכשיו היא דומה למסננת בעלת חורים גדולים מאוד. כל מילה הנאמרת בה מודלפת החוצה עוד לפני שהדובר מסיים את דבריו - ולרוב על-ידי עוזריו של הדובר עצמו.

בפורום זה הכריזה שרת-החוץ שמצריים מועלת בתפקידה למנוע את הברחת הנשק לרצועת-עזה ב"ציר פילדלפי". היא דרשה שמצריים תשנה את דרכיה ותשים קץ להברחות האלה.

זאת לא הייתה סתם התרסה. היא באה בהקשר מעשי: בקונגרס האמריקאי מתנהלת מערכה להענשת מצריים על-ידי קיצוץ הסיוע הענקי שהיא מקבלת מארצות-הברית. אמנם, משרד-החוץ הישראלי אינו דוחף בגלוי לקיצוץ זה, אבל כל ילד יודע שבעניינים כאלה הקונגרס האמריקאי אינו אלא זרוע המדיניות הישראלית. חברי-כנסת ישראליים מסתובבים במסדרונות הקונגרס ומנהלים תעמולה למען הקיצוץ. הם שייכים לאופוזיציה הימנית, אך למעשה הם פועלים כשליחי משרד-החוץ.

כתחמושת במערכה זו הפיצה ממשלת-ישראל בוושינגטון קלטות המראות, לכאורה, כיצד מסתכלים שוטרים מצריים בהברחות ואינם מתערבים.

אין פלא שבקהיר התייחסו לדברי לבני כמאמץ נוסף להפעלת סחיטה כלפי המצרים: אם לא תמלאו את דרישותינו, נכה אתכם במקום הרגיש ביותר - בכיס.

קשה לתאר מהלך מטומטם יותר. כל מי שיודע דבר וחצי-דבר על מצריים - ויש אנשים כאלה גם במשרד-החוץ שלנו - יודע שזהו לא רק פגיעה בכיס, אלא גם בלב. לא רק עניין של כסף, אלא גם עניין של כבוד.

מצריים מקבלת מארצות-הברית סיוע שנתי העולה על הסיוע שמקבלת כל מדינה אחרת בעולם, חוץ מישראל. ולא בכדי: הסיוע השנתי הזה ניתן לה מאז שחתמה על הסכם-השלום עם ישראל. אויבי המשטר המצרי טוענים שזהו שוחד המשולם לו כדי שישרת את האינטרסים של ישראל.

אין בעולם אומה רגישה לכבודה יותר ממצריים. דובריה רגילים להזכיר - ושר-החוץ המצרי אכן הזכיר זאת השבוע - שהמדינה המצרית קיימת זה 7000 שנים, ושאינה מוכנה לקבל עצות מישראל (שעוד לא מלאו לה 60 שנה.)

מצריים חיה בסתירה מכאיבה: היא רואה את עצמה כערש התרבות וכמרכז העולם הערבי, אך היא מדינה ענייה מאוד, הזקוקה לכל דולר. המשטר של חוסני מוברק תלוי כל-כולו בארצות-הברית, אך חשוב לו מאוד לשמור על כבודם בעיני 70 מיליון המצרים ומאות מיליוני הערבים האחרים.

זה מחייב משחק עדין, כמעט לולייני. הניסיון המצטבר של אלפי שנים הכשיר את הדיפלומטיה המצרית לתפקיד כזה. היא מדברת בקול נמוך. היא לעולם אינה אומרת "לא", אלא "בהחלט כן, אבל הזמן אינו מתאים", או "זהו רעיון מצוין, נשקול אותו במלוא הרצינות." והמבין מבין. דיפלומטים מצריים מתייחסים לעמיתיהם הישראליים בבוז נסתר ורואים בהם ברברים.

ציפי לבני נכנסה לחנות-החרסינה הזאת כמו פיל.

מדוע עשתה זאת? הכתבים המדיניים שלנו, שרובם אינם אלא כתבים לרכילות פוליטית, ייחסו לה מניע אישי: היא אמרה מה שאמרה ערב פגישתו של אהוד ברק עם הנשיא מובארק במצריים. היא פשוט רצתה לקלקל לברק.

יכול להיות שהיא ראתה בעניין הזדמנות לתקן את תדמיתה. זה כמה שבועות מנהלת מערכת-הביטחון שלנו מסע של יחסי-ציבור סביב הברחת האמל"ח לרצועת-עזה. רשת-הכתבים שלה מספרת מדי יום על כמויות הנשק וחומר-הנפץ הזורמות לרצועה ממצריים דרך המנהרות שמתחת לגבול. המצרים מואשמים בעצימת-עין. לבני עלתה על הגל הזה.

הבעייה של לבני היא בעייה ישראלית כללית: חוסר-היכולת וחוסר-הנכונות להבין את נקודת-המבט של הצד השני, בייחוד אם זה צד ערבי. (בצד השני קיימת, כמובן, אטימות דומה.)

המצרים רואים את עצמם כמנהיגים הטבעיים של העולם הערבי. הנשיא מוברק ואנשיו רגישים מאוד לטענת יריביהם - ובראשם ארגון "האחים המוסלמים" - שהם משרתים את הכיבוש הישראלי, בשעה שישראל מרעיבה את תושבי עזה והורגת את מנהיגיהם. אין למוברק שום חשק לחזק טענות אלה על-ידי פעולה ראוותנית נגד חמאס.

יתכן מאוד שההנהגה המצרית כלל אינה יכולה למנוע את ההברחות, גם אילו רצתה בכך. עיקר ההברחות הן של דברים שאין להשיגם ברצועה הנצורה, החל באבקת-חלב וכל בסיגריות. המבריחים יכולים לשתף בעסקיהם את הבדואים של סיני ולשחד את השוטרים המצריים. מה גם שלשוטרים אין שום חשק לתקוע סכין בגב האחים הלוחמים בכיבוש הישראלי.

הציבור הישראלי חי בבועה. אין הוא יכול לתאר לעצמו שאותם האנשים שהוא רואה בהם "מחבלים" הם הגיבורים של העולם הערבי. מי שנראים לו כ"רוצחים" הם קדושים בעיני הערבים, ומה שנראה לו כ"טרור" נראה לערבים כהתנגדות גבורה לכיבוש מפלצתי. מי שנראים לו כמבריחים הם כמו בחורינו האמיצים מהפלמ"ח, שהבריחו נשק מתחת לאפם של הבריטים וכמשליכי נפשם כדי להקל על המצור.

בעיני כל מצרי - כמו בעיני שאר הערבים - העם הפלסטיני עומד על נפשו נגד כובש אכזרי. השאהידים הפלסטיניים מחזירים את הכבוד לאומה הערבית כולה. גם המצרים התומכים במוברק, מתוך אמונה שאין בררה אלא לשתף פעולה עם האמריקאים ולשמור על השלום עם ישראל, עושה זאת בלב חצוי.

מי שאינו מבין את המצב הפסיכולוגי והפוליטי של העם המצרי, חזקה עליו שיעשה שטויות. ואין שטות גדולה יותר מזו שעשתה ישראל השבוע בפרשת החאג'.

העליה למכה היא, כידוע, אחת מחמש המצוות העיקריות של האיסלאם. אדם היוצא למסע קשה זה, הכרוך בלא מעט סבל, זוכה בכבוד מצד כל מוסלמי.

קיום המצווה הזאת נשלל ממיליון וחצי תושבי עזה, אלא אם כן יעברו "בידוק בטחוני" מצד ישראל, ולא אחת גם השפלה והתעללות. לפי דרישת ישראל, מצריים סגרה את הגבול היחידי של הרצועה הפתוח לעולם החיצון: מעבר רפיח.

אלפיים עולי-רגל מעזה פרצו את המצור ועברו את הגבול ברפיח. המצרים שיתפו פעולה - אם בגלוי, אם בעצימת-עין. וכי כיצד יכול מנהיג מצרי לסגור את הדרך ולהתעמת עם מוסלמים בדרכם למילוי המצווה הקדושה? אבל ראשי מערכת-הביטחון הישראלית רתחו מזעם.

הבעיה החמירה כאשר חזרו עולי-הרגל ממכה. כאשר הגיעה המעבורת שלהם לחוף סיני, דרשה ישראל מהמצרים לחסום את מעבר רפיח לעזה ולהכריח אותם לחזור דרך שטח ישראל. כלומר: לאפשר לשב"כ לעצור את החמאסניקים ושאר ה"מבוקשים".

בעיני המצרים, זאת הייתה דרישה בלתי-נסבלת לחלוטין. אילו נענו לה, היו נראים בעיני העולם המוסלמי כולו כמשת"פים, המוסרים לידי היהודים את מי שמילאו זה עתה את חובת החאג'.

הסוף היה צפוי: המצרים איפשרו לכל עולי-הרגל לחזור לעזה דרך רפיח. ממשלת ישראל ספגה גול עצמי.

כל זה לא היה קורה אילו שיכנעה שרת-החוץ את עמיתיה לעצום עין ולשתוק. היא לא עשתה זאת. במילא לא היו מתייחסים אליה ברצינות. הציפור הלבנה הזאת כבר לא תעוף לשום מקום.