יוסי ביילין, שתפטר השבוע מתפקידו כיו"ר מרצ, הוא היפוכו של מפיסטו: הוא רוצה תמיד בטוב, אבל לעיתים קרובות מדי הוא יוצר דווקא את הרע.

דוגמה בולטת לכך הם "גושי ההתנחלויות". ביילין הוא שהמציא את המושג הזה לפני תריסר שנים. הוא נכלל בהסכמה שבעל-פה שזכתה בכינוי "הסכם ביילין-אבו-מאזן".

הכוונה הייתה טובה. ביילין האמין שאם ירוכזו רוב המתנחלים בכמה אזורים מצומצמים הסמוכים לקו הירוק, יסכימו המתנחלים לנסיגת ישראל משאר הגדה המערבית.

התוצאה הייתה הרת-אסון. הממשלה והמתנחלים עטו על המציאה. ההכשר של "מחנה-השלום הציוני" ל"גושי ההתנחלות" נתלה על הקיר כמו תעודת-כשרות באיטליז טרף. גושי-ההתנחלות הורחבו בקצב מטורף והפכו לערים גדולות, כגון מעלה-אדומים, גוש עציון ומודיעין עילית.

במשך עשרות שנים דבקה ארצות-הברית בעיקרון שכל ההתנחלויות סותרות את החוק הבינלאומי. אבל ההכשר שניתן לגושי-ההתנחלות איפשר לנשיא ג'ורג' בוש לשנות את העמדה ולתת אישור ל"מרכזי-האוכלוסייה" הישראליים בשטחים הכבושים. חיים רמון, מי שהיה בעבר שותפו של ביילין בקבוצת-היונים במפלגת העבודה, הסיק מסקנה נוספת ויזם את חומת-ההפרדה, המספחת את גושי-ההתנחלות בפועל לישראל.

אבל הרעיון המבריק הזה של ביילין לא הפחית במאומה את התנגדותם של המתנחלים להחזרת שאר הגדה לפלסטינים. להפך: הם ממשיכים למנוע בכוח את פינוים של המאחזים, ולוא גם אחד. שום טובה לא צמחה מרעיון זה. התוצאה הייתה רעה נטו.

אפשר להמשיך במניין ההברקות. כמו בשיר של אורי זוהר: "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים". בזירה הפוליטית והדיפלומטית של ישראל אין ראש פורה יותר מזה של יוסי ביילין.

אינני יודע מה היה חלקו המדויק של ביילין בפטנטים של קמפ-דייוויד 2000. לדוגמה: הרעיון שישראל תדרוש ריבונות בהר-הברית, אך רק מתחת לפני הקרקע. זה לא פייס את הימין הישראלי, אבל החריד את הפלסטינים. הם חששו שישראל מתכוונת לחפור מתחת לקודשי האיסלאם ולהביא לקריסתם, כהכנה לבנין הבית השלישי. ההמשך היה שאריאל שרון "ביקר" באתר רגיש זה ואחר-כך פרצה האינתיפאדה השנייה.

אחרי הבחירות של 2006 היה לביילין רעיון מבריק חדש: הוא הזמין את אביגדור ליברמן לארוחת-בוקר ידידותית. הכוונה הייתה בוודאי טובה (אם כי אינני מסוגל לנחש מהי) אבל התוצאה הייתה הרת-אסון: הוא נתן הכשר "שמאלי" לאיש ואיפשר לאהוד אולמרט לצרפו לממשלתו.

אחרי מעשה הודיעה מפלגתו של ביילין שהיא לא תשב בשום פנים בממשלה הכוללת את ליברמן. אבל אי-אפשר להחזיר את התינוק של רוזמרי לרחם אמו. ליברמן נשאר בממשלה, ומרצ נשארה בחוץ. עכשיו מסביר אולמרט לאמריקאים שאינו יכול לפרק אפילו מאחז אחד, וגם לא לדבר עם הפלסטינים על "סוגיות הליבה", פן יפרק ליברמן את הקואליציה.

בכלל, ביילין נדיב מאוד בהנפקת תעודות-הכשר לאנשי הימין הקיצוני. לקראת אחת העצרות ההמוניות של "מחנה-השלום הציוני" הודיע שהוא מוכן בהחלט להופיע לצד איש הימין הכי-הכי קיצוני, אפי איתם. למזלו, הרעיון לא התקבל.

יש בוודאי קשר בין רעיונות אלה ובין עמדתו בפרשות-דרכים קריטיות. למשל: תמיכתו הבלתי-מסויגת במבצע ההתנתקות של אריאל שרון, מבלי להתנות זאת בהידברות עם הפלסטינים. התוצאה: רצועת-עזה הפכה ל"בית-הסוהר הגדול ביותר בעולם".

וגרוע יותר: תמיכתו הנחרצת של ביילין במלחמת-לבנון השנייה, בתקופה הראשונה והקריטית שלה. במהלך המלחמה הוא הציע לתקוף את סוריה. רק בשבוע הרביעי, אחרי תריסר הפגנות סוערות של מתנגדי המלחמה, החל ביילין למתוח ביקורת והסכים לעריכת הפגנה מטעם מרצ ו"שלום עכשיו".

על הכף השנייה של המאזניים מונחים שני מעשיו הגדולים של ביילין: הסכם-אוסלו ויוזמת ז'נבה.

תרומתו לאוסלו הייתה בוודאי משמעותית. אבל הוא לא השכיל למנוע את שני החורים השחורים בהסכם: השמטת שתי המילים הגורליות "מדינה פלסטינית", והשמטת איסור חד-משמעי של המשך מפעל ההתנחלות.

שני המחדלים האלה קברו את ההסכם. המשא-ומתן על הסכם-הקבע, שאמור היה להסתיים ב-1999, בכלל לא נפתח, וההתנחלויות התרחבו בקצב רצחני בשעה שהכול דיברו על שלום.

יוזמת ז'נבה, לעומת זאת, הייתה כולה מעשה-ידיו של ביילין. היא יכלה להיות פסגת מפעלו. טכס השקתה היה לאירוע בינלאומי. גדולי העולם בירכו עליה. היה נדמה שהיא תעניק תנופה אדירה לתהליך השלום.

זה לא קרה. אריאל שרון הערמומי העיף את היוזמה מהשולחן בתנועת-יד אחת: הוא הודיע על תוכנית ההתנתקות, וזו ריתקה מאותו הרגע את תשומת-הלב הלאומית והבינלאומית.

זה לא היה צריך להיות סוף היוזמה. היה צריך לפעול למענה בארץ ובעולם, להטיף לה מכל דוכן, להעלות אותה על סדר-היום שוב ושוב. אבל אז עשה ביילין את טעות חייו: הוא הציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר מרצ וזכה בו.

הטעות הייתה ברורה מהרגע הראשון: יש סתירה מהותית בין תפקיד הנביא של ז'נבה, אדם שיזדהה כל-כולו עם היוזמה ויטיף לה בארץ ובעולם, לבין תפקיד יו"ר מרצ.

כאשר יוזם ז'נבה הפך למנהיג של מפלגה קטנה, הוא גימד את היוזמה והפך אותה למצע של מפלגה אחת קטנה. ומאידך, הוא הפך את מרצ למפלגה חד-ממדית המסורה כולה לטיפוח היוזמה. גם היוזמה וגם המפלגה יצאו מפסידות.

איש חכם כמו ביילין היה אמור להבין זאת. אך לדעתי מתרוצצות באישיותו שתי נשמות: זו של הוגה-רעיונות וזו של פוליטיקאי מפלגתי. הוא אינו מסוגל להסתפק באחת מהן.

הטעות הזאת עלתה לו ביוקר. השבוע נאלץ ביילין להודיע על התפטרותו מתפקיד היו"ר.

יש במפלגה זו משהו מסתורי: היא אוכלת את מנהיגיה בזה אחר זה. תחילה הודחה המנהיגה המייסדת, שולמית אלוני. האיש שהדיח אותה, יוסי שריד, נאלץ להתפטר בעצמו כאשר המפלגה ירדה בבחירות מ-12 מנדטים ל-6, ממפלגה בינונית למפלגה קטנה. בבחירות האחרונות, תחת ביילין, היא ירדה עוד יותר: 5 מנדטים.

סיעת מרצ במנהיגותו הייתה עוף מוזר: היא לא הייתה אופוזיציה אמיתית אך גם לא הייתה שייכת לקואליציה. ביילין גדל בממסד, וגם כשהוא כאילו באופוזיציה הוא חושב ומתנהג כאיש הממסד. לא זה בלבד שמרצ בהנהגתו תמכה בהתנתקות של שרון ובמלחמת-לבנון של אולמרט, אלא שגם מאז מנהל ביילין פלירט גלוי עם ראש-הממשלה. דווקא כאשר רוב גדול במדינה הגיע למסקנה שאולמרט אינו כשיר לתפקיד, ביילין מושיט לו תעודת-הכשר.

הוא מאמין, לדבריו, שאולמרט באמת רוצה בשלום. הוא מצטט בסיפוק את אמרות-הכנף של אולמרט החדש: "אבא שלי טעה ובן-גוריון צדק", וגם "ישראל אבודה" אם לא תגשים את תכנית שתי-המדינות. פסוקים יפים - הצרה היא שאולמרט עושה את ההפך, נמנע ממשא-ומתן רציני, מרחיב את ההתנחלויות, מנהל מלחמה בעזה. עכשיו זה נמאס, כנראה, לאנשי מרצ.

כאשר מפלגה מדיחה את מנהיגה, זה אירוע מעציב. אבל לביילין זה קרה פעמיים, וזה אומר דרשני. הוא גדל משחר נעוריו במפלגת-העבודה והיה אחד מבני-טיפוחיו המבטיחים של שמעון פרס. כסגן שר-החוץ ניתנה לו ההזדמנות לקרוא דרור ליצירתיות הבלתי-נלאית שלו. אבל אז הגיע לשלטון אהוד ברק, אדם שהצטיין במינוי האנשים הלא-נכונים לתפקידים הלא-נכונים. ביילין התמנה לשר-המשפטים, תפקיד שסירס את יכולותיו המיוחדות.

לקראת הבחירות הציבה מפלגת-העבודה את ביילין במקום לא-ריאלי ברשימתה לכנסת. ברוב תיסכול וזעם הוא פרש מהמפלגה, הקים מפלגת-דמה ("יחד") והצטרף לרשימת מרצ. עכשיו הודח למעשה ממנהיגות מפלגה זו.

בניגוד לשולמית אלוני ויוסי שריד, ביילין אינו מתכוון "ללכת הביתה". מוחו הפורה כבר הוגה תוכניות חדשות. בראיונות שנתן בימים האחרונים הוא חוזה מהפכה במבנה המפה הפוליטית והקמת כוח מפלגתי חדש שיכלול אנשים ממפלגות קדימה, העבודה ומרצ. אפשר לנחש שבראש הכוח הזה צריך לעמוד אולמרט, ושביילין ימלא בו תפקיד מרכזי. ממול יעמדו בנימין נתניהו ואהוד ברק.

רעיון מעניין, אך הסיכויים לכך שואפים לאפס.

בעיותיו של ביילין חורגות מסיפור אישי. הן מסמלות את הטרגדיה של המחנה הנקרא "השמאל הציוני". יתכן שהיא נעוצה בעצם ההגדרה הזאת.

מחנה זה נולד לפני 100 שנים, ונדמה שמעולם לא עבר תהליך של ביקורת עצמית. בראיון האחרון שלו משתמש ביילין בכל המונחים של הממסד הציוני. כמו כולם, הוא קורא ללוחמים הפלסטינים ברצועת-עזה "מחבלים". בסולם-הערכים שלו "חשוב אם הילד מקבל תואר של חייל מצטיין." וכמובן: "אם ישראל לא תהיה מדינה יהודית - אין לי בה יותר עניין."

מי שיש לו תפיסה כזאת אינו מסוגל להפוך את מחנה-השלום הציוני לכוח פוליטי לוחם, להנהיג אופוזיציה אמיתית, לחולל שינוי במדינה. וזאת לא בעיה אישית של יוסי ביילין.